ארנבת השלג

ארנבת השלג (שם מדעי: Lepus americanus), הוא מין בסוג ארנבת ממשפחת הארנביים שתחום תפוצתו בצפון אמריקה הצפונית. בתחום תפוצתה מכונה הארנבת בשם העממי "ארנבת נעל השלג" (snowshoe hare), בשל רגליה הקדמיות הגדולות והסימנים שזנבה משאיר. רגליה מונעות את שקיעתה בשלג כשהיא הולכת או קופצת. על כפות רגליה יש פרווה שמגינה עליהן מהטמפרטורות הנמוכות מאוד.

ארנבת השלג
ארנבת השלג בכסות חורפית
מצב שימור
conservation status: least concern ללא חשש (LC)‏
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	ארנבאים
משפחה:	ארנביים
סוג:	ארנבת
מין:	ארנבת השלג
שם מדעי
Lepus americanus ‏ארקסליבן 1777
תחום תפוצה

ארנבת עם פרווה חצי לבנה

ארנבת שלג בפארק לאומי דנאלי

לשם הסוואה הופכת פרוותה ללבנה במהלך החורף ולגוון חום-חלודה במהלך הקיץ. בטנה לבנה בכל עונות השנה. מאפיינים מזהים של ארנבת השלג כוללים ציצית פרווה שחורה בקצה אוזניה, ואוזניים קצרות יותר מִשל מיני הארנבת האחרים.

בקיץ הארנבת ניזונה מצמחים כדוגמת דשא, שרכים ועלים. בחורף היא אוכלת זלזלים, קליפת עצים, ניצנים של פרחים וצמחים, ובדומה לארנבת הקוטב, ידוע כי היא גונבת בשר ממלכודות שיש בהן פיתיון. ארנבות הן אוכלי בשר כתלות בזמינות של חיות מתות, וידוע כי הן אוכלות מכרסמים מתים כדוגמת עכברים, עקב הזמינות הנמוכה של חלבון בתזונה הצמחונית. לעיתים נצפות ארנבות כשהן ניזונות בקבוצות קטנות. ארנבת השלג פעילה בעיקר בלילה ולא נכנסת לתרדמת חורף.

ארנבת השלג מסוגלת להמליט עד ארבע פעמים בשנה כשבכל שגר יש בין שלושה לשמונה גורים. הזכרים מתחרים על הזכות להזדווג, והנקבות יכולות להזדווג עם כמה זכרים.

תפוצה וטקסונומיה

תחום תפוצתה של ארנבת השלג הוא בצפון אמריקה הצפונית. ארנבות השלג שוכנות בעיקר בטייגה ובחלקם העליון של יערות הרריים. בתוך יערות אלו הן מעדיפות בתי גידול שמכוסים בשכבת שיחים צפופה. גבול התפוצה הצפוני הוא מהאי ניופאונדלנד במזרח קנדה ועד מערב מדינת אלסקה בארצות הברית. גבול התפוצה הדרומי בהרי סיירה נבדה עד מרכז קליפורניה, בהרי הרוקי עד דרום יוטה וצפון ניו מקסיקו, ובהרי האפלצ'ים עד קרוליינה הצפונית וטנסי.

תת-המינים המוכרים של ארנבת השלג (בסוגריים שמות המדענים שזיהו את תת-המין) הם:

• Lepus americanus americanus‏ (Erxleben) – אונטריו, מניטובה, ססקצ'ואן, אלברטה, מונטנה ודקוטה הצפונית
• L. a. cascadensis‏ (Nelson) – קולומביה הבריטית ווושינגטון
• L. a. columbiensis‏ (Rhoads) – קולומביה הבריטית, אלברטה וושינגטון.
• L. a. dalli‏ (Merriam) – נפת מקנזי קולומביה הבריטית, אלסקה ויוקון
• L. a. klamathensis‏ (Merriam) – אורגון וקליפורניה
• L. a. oregonus‏ (Orr) – אורגון
• L. a. pallidus‏ (Cowan) – קולומביה הבריטית
• L. a. phaeonotus‏ (J. A. Allen) – אונטריו, מניטובה, ססקצ'ואן, מישיגן, ויסקונסין ומינסוטה
• L. a. pineus‏ (Dalquest) – קולומביה הבריטית, איידהו וושינגטון
• L. a. seclusus‏ (Baker and Hankins) – ויומינג
• L. a. struthopus‏ (Bangs) – ניופאונדלנד, נובה סקוטיה, ניו ברנזוויק, אי הנסיך אדוארד, קוויבק ומיין
• L. a. tahoensis‏ (Orr) – קליפורניה ומערב נבדה
• L. a. virginianus‏ (Harlan) – אונטריו, קוויבק, מיין, ניו המפשייר, ורמונט, מסצ'וסטס, ניו יורק, פנסילבניה, אוהיו, וירג'יניה המערבית, וירג'יניה, קרוליינה הצפונית וטנסי
• L. a. washingtonii‏ (Baird) – קולומביה הבריטית, וושינגטון ואורגון

תיאור ואורח חיים

אורכה של הארנבת הבוגרת בין 41 ל-52 סנטימטרים כשאורך הזנב בין 3 ל-5 סנטימטרים, ומשקלה כקילוגרם וחצי, אחת הארנבות הקטנות בסוג. בדומה למין ארנבת ההרים (Lepus timidus) מחליפה הארנבת את כסותה מחום בקיץ ללבן בחורף במטרה להסתוות בשלג ולהתחמק מטורפים (אם כי שינוי זה לא מתרחש בכל המקומות המשמשים לה בית גידול). אורך אוזניה בין שישה לשבעה סנטימטרים ובקצותיהן ציצת שער שחורה. רגליה מכוסות בפרווה צפופה, בייחוד על רגליה הקדמיות. עובדה זו הביאה לכינוייה באנגלית ובשפות נוספות כ"ארנבת נעל השלג".

ארנבות שלג פעילות בין ערביים ובלילה. אלו בעלי חיים ביישנים, שנוהגים להתחבא ומבלים את מרבית היום בשקעים שחפרו מתחת למצבורי שרכים, סבכי שיחים וערימות של גזעי עצים כרותים. לעיתים הם משתמשים במחילות גדולות נטושות של אפולודון (Aplodontia rufa). רמת הפעילות היומית גוברת בעונת הרבייה. ארנבות צעירות הן בדרך כלל פעילות יותר ונזהרות יותר מארנבות בוגרות.

ארנבות השלג פעילות כל השנה. עונת הרבייה של הארנבות מתחילה כתגובה לתחילת צמיחה חדשה, ומשתנה בהתאם לקו הרוחב, המיקום, ומאורעות שנתיים (כדוגמת תנאי מזג האוויר והשלב במחזור האוכלוסייה של ארנבת השלג, ראו בהמשך). הרבייה מתחילה בשלהי דצמבר עד ינואר ונמשכת עד יולי או אוגוסט. בצפון מערב אורגון, שיא הפעילות המינית אצל הזכרים (כפי שנמדד על פי משקל האשכים) הוא בעיקר במאי והשפל הוא בנובמבר. באונטריו השיא הוא במאי ובניופאונדלנד ביוני. הייחום אצל הנקבות מתחיל במרץ בניופאונדלנד, באלברטה ובמיין, ובתחילת אפריל במישיגן ובקולורדו. השגרים הראשונים בשנה נולדים מאמצע אפריל עד מאי.

ההיריון נמשך בין 35 ל-40 ימים. מרבית המחקרים מדווחים על היריון ממוצע של 37 ימים. גודל שגר ממוצע נע בין שלושה לחמישה ולדות כתלות בקו הרוחב, הגובה והשלב במחזור האוכלוסייה, ונע בין אחד לשבעה. שלג כבד בחורף מקרב את הארנבות אל הענפים העליונים יותר של העצים שניתן ללחך, ויש לו השפעה חיובית על מצבם התזונתי של הבוגרים בגיל הרבייה. השגרים קטנים יותר בקטעים הדרומיים של תחום התפוצה של הארנבות כיוון ששם כמות השלג קטנה יותר. הגורים נולדים כשהם מכוסים לחלוטין בפרווה, עיניהם פקוחות והם מסוגלים לנוע. הם עוזבים את המחילה שבה נולדו זמן קצר לאחר ההמלטה, לעיתים קרובות תוך 24 שעות. אחרי שעזבו את מקום הלידה, הצאצאים נשארים קרובים זה לזה במהלך היום ומתכנסים בערב על מנת לינוק. הגמילה מחלב האם מתרחשת בין 25 ל-28 יום אחרי ההמלטה למעט השגר האחרון של העונה, שעשוי לינוק במשך חודשיים ואף יותר מכך.

נקבות ארנבת השלג יכולות להרות שוב ביום ה-35 לאחר תחילת ההיריון. מכאן יוצא שהארנבת יכולה להתעבר עם שגר שני לפני שהשגר הראשון נולד (לארנבות השלג יש שני רחמים). אחוז הנקבות ההרות נע בין 78% ל-100% במהלך תקופת השגר הראשון, 82% עד 100% בתקופת השגר השני, ובתקופת השגר השלישי והרביעי אחוז ההיריון משתנה לפי השלב במחזור האוכלוסייה (ראו בהמשך). בניופאונדלנד נע מספר השגרים הממוצע לנקבה לשנה בין 2.9 ל-3.5, ובאלברטה היה הממוצע בין 2.7 ל-3.3. מספר השגרים לשנה משתנה על פי השלב במחזור האוכלוסייה. באלברטה המספר הממוצע של שגרים לשנה היה כמעט 3 לאחר שיא האוכלוסייה ו-4 מייד לאחר השפל באוכלוסייה. נקבות מתעברות לראשונה לאחר גיל שנה. התעברות קודם לגיל זה נדירה ונצפתה רק בנקבות מהשגר הראשון של השנה, ורק בשנים שמייד לאחר שפל במחזור האוכלוסייה.

ביוקון היה שיעור ההישרדות של ולדות לאחר 30 ימים 46%, 15%, ו-43% מהשגר הראשון, השני והשלישי של השנה בהתאמה. לא היה שינוי בקצב התמותה בחלקות שבהם הוסף מזון בצורה מלאכותית. הגורם העיקרי לתמותה הוא טריפה על ידי יונקים קטנים, כולל סנאי אדום אמריקני (Tamiasciurus hudsonicus) וסנאי קרקע ארקטי (Spermophilus parryii). חברים בשגר נוטים לחיות או למות ביחד לעיתים קרובות יותר מאשר במקרה. סיכויי ההישרדות של פרטים קטֵנים ככל שכמות הוולדות בשגר גדולה יותר, וגדלים ככל שמשקל הוולד בהמלטה גדול יותר.

אוכלוסיות צפוניות של ארנבות שלג עוברות מחזורים הנעים בין שבע לשבע עשרה שנים בין שיאֵי האוכלוסייה. הזמן הממוצע בין שיאים הוא בערך עשר שנים. תקופת השפע נמשכת בין שנתיים לחמש שנים, ובעקבותיה מגיעה ירידה חדה בגודל האוכלוסייה למספרים נמוכים או אף לנדירות מקומית. האוכלוסיות לא מגיעות לשיא בעת ובעונה אחת בכל האזורים, אם כי קיימת מידה רבה של סינכרוניות בקווי הרוחב הצפוניים. בין 1931 ל-1948 היה המחזור מסונכרן בתוך שנה או שנתיים על פני מרבית קנדה ואלסקה, למרות השוני בכמות ובמיני הטורפים ובזמינות המזון. במרכז אלברטה נוצר שפל במספר ארנבות השלג ב-1965, כשהצפיפות הייתה בין 42 ל-74 ארנבות ל-400 דונם. שיא האוכלוסייה הגיע בנובמבר 1970 כשהצפיפות של האוכלוסייה הגיעה אל בין 2,830 ל-5,660 ארנבות שלג ל-400 דונם. בחלקים הדרומיים של תחום התפוצה של הארנבות התנודה בגודל האוכלוסיות אינה כה קיצונית.

ניסויים באזורים מגודרים באלברטה הוכיחו שבתקופת שיא האוכלוסייה, ליחוך ענפים ועשבים על ידי ארנבות שלג הוא הגורם המשפיע ביותר על מיני הצמחים האכילים, ומצמצם את כמות המזון הזמין. במחקר זה, לא היה מספיק מזון טרי ומזין על מנת לשמר את מספר ארנבות השלג של שנות השיא (1971 ו-1972) בחורף.

בתי גידול מועדפים

ארנבת שלג בקיץ

ארנבת השלג בכסות קיצית

המשתנים העיקריים הקובעים את איכות בית הגידול כוללים מחסומי ראייה ממוצעים וביומסה ראויה לליחוך. ארנבות שלג מעדיפות יערות צעירים שבהם קיים תת-יער סבוך. נוכחות המחסה היא הגורם הקובע העיקרי באיכות בית הגידול, והוא חשוב יותר מזמינות מזון או הרכב המינים בבית הגידול. עם זאת, הרכב המינים משפיע על צפיפות האוכלוסייה. תת-יער עבות ביערות מחטניים מאפשר צפיפות אוכלוסייה גדולה יותר של ארנבות שלג מאשר יערות עצים רחבי עלים, בשל איכות המחסה. תצפיות במיין הוכיחו שנקבות של ארנבות שלג היו נפוצות יותר באתרים עם פחות מחסה, אבל עם יותר מזון זמין.

ליחוך ענפים בחורף תלוי בגובה סבך השיחים של תת-היער ובעומק השלג. ליחוך ענפים בחורף בשלג עמוק מתבסס על עצים צעירים בעלי גזע דק בגובה שבין 1.8 ל-2.4 מטרים.

באזורים הצפוניים שוכנות ארנבות השלג ביערות מחטניים וביערות מעורבים בכל שלבי הסוּקְצֶסְיָה, אבל יערות בשלבים הראשונים של הסוקצסיה מקיימים את התנאים לשיא בגודל האוכלוסייה. ארנבות שלג שוכנות ביערות נשירים רק בשלבים הראשונים של הסוקצסיה. בניו אינגלנד מעדיפות ארנבות השלג יערות נשירים, מחטניים ומעורבים של סוקצסיה משנית שבהם יש תת-יער סבוך. נראה שארנבות השלג מעדיפות אזורי שיחים של שדות נטושים, שטחים של סוקצסיה ראשונית לאחר שרפה בשלבים הראשונים של הסוקצסיה, ביצות-שיחים, וצמחיית קרומהולץ בחלקים הגבוהים של ההרים. במיין היו ארנבות השלג פעילות יותר בשטחים שנוקו לחלוטין מצמחייה מאשר בשטחים שנגזמו חלקית או שבכלל לא עברו גיזום. צפיפות העצים הצעירים הייתה הגבוהה ביותר בחלקות בנות 12 עד 15 שנים. הארנבות העדיפו חלקות אלו יותר מאשר חורשות צעירות יותר. בצפון יוטה הן שכנו באזורים של שלהי הסוקצסיה שבהם העצים היו צפצפה רעדנית (Populus tremuloides) ואשוחית-אשוח, אבל הם לא נצפו בערבות הדשא. באלברטה משתמשות ארנבות השלג בשטחים שבמעלה הגבעות המכוסים בסבך שיחים ועצים צעירים של צפצפות מתחדשות (לאחר שרפה או כריתה). בקולומביה הבריטית מהוות החורשות הצפופות של האורנים הצעירים מהמין אורן מפותל (Pinus contorta) בית גידול אופטימלי לארנבות השלג.

במערב וושינגטון מתיישבות ארנבות שלג במרבית השטחים שנוקו מצמחייה בין אם על ידי שרפה או בלא שרפה בתוך ארבע או חמש שנים כשהצמחייה בשטח הופכת סבוכה מספיק. בחורשות שבהן העצים מבוגרים יותר (מעל 25 שנים), מתחילה צפיפות הגזעים לקטון והמחסה לארנבות השלג מצטמצם. לעומת זאת, בצפון-מרכז וושינגטון לא מתיישבות ארנבות השלג בשטחים שנוקו מצמחייה לפני שעברו שש או שבע שנים, ועוברות בין 20 ל-25 שנים עד שצפיפות האוכלוסייה מגיעה לשיא. ספירת גללים של ארנבות שלג בחורף הייתה הגבוהה ביותר בחורשות של עצי אורן מהמין אורן מפותל בני 20 שנים, נמוכה יותר בחורשות של אורנים מבוגרים יותר מאותו מין, והנמוכה ביותר בחורשות של אשוחיות. במערב אורגון, היו ארנבות שלג מצויות בשפע רק בשלבי הסוקצסיה הראשוניים, כולל שדות שיחים יציבים. במערב-מרכז אורגון נכרת יער של עצים בוגרים של אשוח דאגלס ונוטר במשך עשר שנים של סוקצסיה. מעט ארנבות שלג נצפו ביערות הבראשיתיים הסמוכים. הן ייצגו אוכלוסיות דלילות מפוזרות. ארנבת שלג בודדה נצפתה בחלקה המופרעת שנתיים וחצי אחרי שהעצים נכרתו ונשרפו. בשלב זה הייתה תכסית הקרקע דומה לזו של יער שלא עבר כריתה. 9 שנים אחרי ההפרעה גדלה צפיפות האוכלוסייה של ארנבות השלג בצורה ניכרת.

במערב וושינגטון השתמשו ארנבות השלג בצורה שגרתית במדרונות התלולים שבהם המחסה היה מספק. עם זאת מרבית המחקרים הראו כי הן מעדיפות מדרונות מתונים. אור הירח מגדיל את מידת הפגיעות של ארנבות השלג לטריפה, בייחוד בחורף. הן מעדיפות להימנע משטחים פתוחים במהלך המצבים שבהם הירח בהיר ובמהלך השלבים בלילה מסוים שבהם הלילה בהיר. פעילותן זזה מתת-היער של יערות מחטניים בחורף לתת-יער של עצים רחבי עלים בקיץ.

מבנה הצמחייה משחק תפקיד חשוב בגודל הטריטוריה של ארנבת השלג. ארנבות השלג נודדות למרחק של עד 8 קילומטרים כאשר יש מחסור במזון. במונטנה הטריטוריה של הארנבת קטנה יותר ביערות שיחים מאשר ביערות פתוחים. בקולורדו וביוטה, היה גודל הטריטוריה הממוצע של שני הזוויגים כ-81 דונם. על האי מונטריאול בקוויבק הייתה הטריטוריה היומית הממוצעת של שני הזוויגים כ-16 דונם ביערות מעורבים מבוגרים. במונטנה היה גודל הטריטוריה הממוצע כ-100 דונם לזכרים וכ-76 דונם לנקבות. באורגון היה גודל הטריטוריה הממוצע כ-59 דונם.

דרישות מחסה

עקבות הארנבת

ארנבות שלג זקוקות למחסה צפוף, סבוך, בדרך כלל של מחטניים. מחסות מפגעי מזג האוויר ומפני טורפים חשובים במיוחד לארנבות שלג צעירות. שיחים נמוכים מעניקים מחסה המשמש מחבוא, נתיב הימלטות והגנה מפני מזג האוויר. תכסית צפופה, שלושה מטרים מעל הקרקע מעניקה הגנה מפני עופות דורסים, ותכסית צפופה בגובה מטר מעניקה הגנה מפני טורפים יבשתיים. ההישרדות בחורף משתפרת כתלות בגודל המחסה. נעשה שימוש במגוון רחב של סוגי בתי גידול אם יש מחסה זמין. מרחב הראייה בבית גידול טוב עבור הארנבת נע מ-2% למרחק 5 מטרים ועד 0% למרחק של 20 מטרים. מחסה המשמש לתנועה פתוח קצת יותר, ונע מראות של 14.7% במרחק של 5 מטרים ל-2.6% במרחק של 20 מטרים. אזורים עם צפיפות צמחייה שבין 40% ל-100% במרחק של 15 מטרים הם בתי גידול מספקים לארנבות השלג ביוטה.

טורפים

ארנבת השלג היא הטרף העיקרי עבור כמה טורפים. הטורפים העיקריים הם: שונר קנדי (Lynx canadensis), שונר מצוי (L. rufus), דלק דייג (Martes pennanti), דלק אמריקני (M. americana), סמור ארך-זנב (Mustela frenata), חורפן אמריקאי (M. vison), שועלים (מהמינים Vulpes ו-Urocyon), זאב ערבות (Canis latrans), כלב הבית (C. familiaris), חתול בית (Felis catus), זאב מצוי (C. lupus), פומת ההרים (Felis concolor), אוח וירג'יניה (Bubo virginianus), לילית מהמין לילית אמריקנית (Strix varia), לילית מנוקדת (S. occidentalis) וליליות נוספות, עקב אדום-זנב (Buteo jamaicensis), נץ גדול (Accipiter gentilis) וניצים אחרים, עיט זהוב (Aquila chryseatos) ועורבים. טורפים נוספים כוללים את הדוב השחור האמריקני (Ursus americanus). בפארק הלאומי גליישר, ארנבות השלג הן טרף לזאב הרי הרוקי צפוני (Canis lupus irremotus).

גלריה

• 
• 
• 
• 
• 
• 

לקריאה נוספת

• קאל פלין, "לא עומדות בקצב", נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, מרץ 2023, עמ' 50–63.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ארנבת השלג בוויקישיתוף

• ארנבת השלג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• ארנבת השלג, באתר ITIS (באנגלית)
• ארנבת השלג, באתר NCBI (באנגלית)
• ארנבת השלג, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• ארנבת השלג, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• ארנבת השלג, באתר GBIF (באנגלית)
• ארנבת השלג באתר שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית
• Environmental Education for Kids!: Critter Corner