פתיחת התפריט הראשי

ארנסט היינקל

מהנדס אווירונאוטיקה גרמני

ארנסט היינקלגרמנית: Ernst Heinkel24 בינואר 1888 - 30 בינואר 1958) היה מתכנן ובונה מטוסים גרמני, מייסדה ומנהלה של חברת היינקל. כחבר המפלגה הנאצית שימש ספק מוביל של מטוסים למשרד התעופה בעת ההכנות למלחמת העולם השנייה ובמהלכה. חלוץ השימוש בהנעה סילונית והנעה רקטית בכלי טיס.

ארנסט היינקל
Ernst Heinkel
Ernst Heinkel.jpg
לידה 24 בינואר 1888
גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 בינואר 1958 (בגיל 70)
שטוטגרט, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי הנדסת אווירונאוטיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת שטוטגרט עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות היינקל עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס רודולף דיזל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

תולדות חייועריכה

 
ארנסט היינקל (מימין) עם המהנדס זיגפריד גינטר, 1941

נולד בגרומבאך שבמדינת באדן-וירטמברג. למד באקדמיה הטכנית בשטוטגרט, שם נחשף לראשונה לתכנון וייצור צפלין. בשנת 1909 בנה לראשונה מטוס, לפי תוכניות שיצר אנרי פרמן, שנתיים לאחר מכן התרסק עם מטוסו. באותה עת החל לעבוד כמתכנן בחברת אלבטרוס מטוסים, שם היה חתום על תכנונו של האלבטרוס B-II, מטוס סיור דו-כנפי ששימש את צבא האימפריה האוסטרו-הונגרית ואת הצי הקיסרי הגרמני בשלבים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1922 ייסד היינקל את החברה שנקראה על שמו בעיר רוסטוק. בשל ההגבלות שהטילו הסכמי ורסאי על גרמניה ואסרו על ייצור מטוסים בשטחה, העביר היינקל את הייצור לשוודיה וייעץ לצי הקיסרי היפני בבניית מטוסים ימיים שיואצו להמראה על ידי מנגנון קטפולטה (כלומר קצור מסלול ההמראה ואיפשור המראה מעל נושאת מטוסים). מנגנון דומה הותקן על הספינה ברמן לשם שיגור מטוסי דואר קלים מסיפונה.

עליית הנאצים לשלטון פתחה בפני חברתו של היינקל אפשרויות להתקדמות ופיתוח. היינקל שכר שני מהנדסים, וילפריד וזיגפריד גינטר, אשר יצרו עבורו תכנונים עבור מגוון מטוסים, בהם ההיינקל He 70, ששימש קווי דואר של לופטהנזה, והוסב למפציץ צבאי ומטוסי הקרב המהירים היינקל He 51; היינקל He 112 ו-היינקל He 100. היינקל עצמו היה חבר המפלגה הנאצית ושיתף פעולה עם הרמן גרינג ומשרד התעופה לשם ציוד הלופטוואפה במפציצי טורפדו היינקל 59 He ו-היינקל He 111. ב-1938 העניק לו אדולף היטלר את "פרס גרמניה למדע ואמנות" (Deutscher Nationalpreis für Kunst und Wissenschaft), "פרס נובל הגרמני" אותו חלק עם וילי מסרשמיט. למרות נטייתו להענות לתביעות ולהנחיות משרד התעופה, ניסו היינקל ומהנדסיו להתנגד לדרישה להוסיף למפציץ הכבד היינקל He 177 גם יכולות תקיפה בצלילה, בניגוד לדעת המומחים. בסופו של דבר הובילה דרישה זו לעיכוב בהצטיידות במטוס זה ולבלימת יכלתו האסטרטגית של הלופטוואפה.

היינקל ביקש להגביר ככל הניתן את מהירות הטיסה. הוא שיתף פעולה עם ורנר פון בראון והנס פון אוהיין בפיתוח סדרת מטוסי ניסוי בהנעה סילונית ורקטית. פרי הניסויים היו המטוסים החלוציים ההיינקל He 178, מטוס הסילון הראשון בעולם וההיינקל 176 He, כלי הטיס הראשון שהונע באמצעות מנוע רקטי מבוסס דלק נוזלי.

הלאמת מפעלי היינקלעריכה

בשנת 1942 הודח היינקל רשמית על ידי גרניג (שסיפח את המפעל לקונצרן "מפעלי הרמן גרינג" - Herman Goring Werke) ועבר לווינה, שם עסק בתכנון מפציץ כבד, שיחליף את ההיינקל He 177 הכושל. שני דגמי אב טיפוס של המפציץ המתוכנן, היינקל He 274, שנבנו על אדמת צרפת הכבושה ליד סירן, נזנחו ב-1944.

במהלך המלחמה, על מנת לעמוד בקצב הייצור הנדרש ולצמצם עלויות, דרשו שר החימוש אלברט שפר ושר התעופה גרינג ממפעלי הייצור לעשות שימוש בעובדי כפייה, אסירי מחנות ריכוז ושבויי מלחמה, שהועבדו בתת-תנאים ועד אפיסת כוחות. קיימים דיווחים על הפעלת עבודות כפייה במפעלי היינקל, למשל במחנה העבודה בודזין (Budzyn) ליד קרשניק (לובלין)[1] השאלה האם אישר היינקל אישית שימוש בעבודת כפייה שנויה במחלוקת. רוברט רני טוען שעבודת הכפייה במפעלים אמנם יושמה להלכה רק לאחר שהולאם וכאשר היינקל עצמו כבר לא היה בעמדה ניהולית פעילה, אך שהדבר מעיב על דמותו כמי שהיה הרוח החיה במפעלים גם לאחר מכן, שהוא מתעלם מהסוגיה לחלוטין באוטוביוגרפיה שחיבר והוא אף לא הביע צער או חרטה על הדבר.[2]

לאחר המלחמהעריכה

לאחר המלחמה אסרו בעלות הברית על גרמניה לפתח תעשיית מטוסים והיינקל פנה לתעשיית רכב קל. בפרט קטנועים ומכוניות מיקרו.

ב-1956 חיבר היינקל אוטוביוגרפיה בשם "חיים סוערים" (Stürmisches Leben), בה הוא מהלל את הישגיו ומטהר את עצמו מכל שיקולים פוליטיים בעבודתו (הספר תורגם לאנגלית בנפרד בארצות הברית ובבריטניה וראה אור בשתי מהדורות שונות).

רק בשנת 1959 הוגשה תביעה נגד חברת היינקל (לאחר מותו של היינקל עצמו) בגין שימוש בעבודת כפייה במהלך המלחמה, אולם בית המשפט העליון של מערב גרמניה דחה את התביעה בטענה שמנהלי המפעל היו חסרי אונים.[3]

לקריאה נוספתעריכה

  • Heinkel, Ernst, Stormy Life: Memoirs of a Pioneer of the Air Age, New York: E.P. Dutton&Company, Inc, 1956 ארצות הברית
  • Heinkel, Ernst, He1000, Hutchinson & Co., 1956 בריטניה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Budzyn Labour Camp
  2. ^ The Problem of Ernst Heinkel: Nationalism and State Power in Early Twentieth Century German Aviation עמ' 65
  3. ^ The Problem of Ernst Heinkel: Nationalism and State Power in Early Twentieth Century German Aviation עמ' 63-64