ארתור קסטלר

ארתור קסטלר (בהונגרית: Kösztler Artúr;‏ 5 בספטמבר 1905 – 3 במרץ 1983) היה סופר, הוגה דעות פוליטי ופילוסוף חברתי יהודי-הונגרי-אוסטרי-בריטי, אשר כתב בגרמנית ובאנגלית ספרים רבים המתייחסים למגוון נושאים, החל מאכזבתו מן הקומוניזם וכלה במוצאה, לפי השקפתו, של יהדות אשכנז. קסטלר זכה לפרסום בינלאומי, והיה, בין היתר, מזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי.

ארתור קסטלר
Arthur Koestler

לידה	5 בספטמבר 1905 בודפשט, האימפריה האוסטרו-הונגרית
התאבד	1 במרץ 1983 (בגיל 77) לונדון, הממלכה המאוחדת
מדינה	הממלכה המאוחדת, האימפריה האוסטרו-הונגרית
מקום לימודים	האוניברסיטה הטכנית של וינה
שפות היצירה	גרמנית, אנגלית, צרפתית
סוגה	היסטוריה, אוטוביוגרפיה, פסיכולוגיה
זרם ספרותי	עיתונאות
יצירות בולטות	אפלה בצהריים, The Yogi and the Commissar, השבט השלושה עשר, The Sleepwalkers
תקופת הפעילות	1934 – 1 במרץ 1983 (כ־49 שנים)
בן או בת זוג	Mamaine Koestler (1950–1952) Mamaine Koestler
פרסים והוקרה	מפקד במסדר האימפריה הבריטית (1972) פרס סונינג (1968)

ארתור קסטלר (באמצע) בקיבוץ עין השופט, 1945

קורות חיים

קסטלר נולד בבודפשט שבהונגריה, למשפחה הונגרית יהודית דוברת גרמנית. אביו, הנריק, היה תעשיין וממציא, ובעל מפעל קטן לייצור סבון. אמו אדל ייטלש נולדה בפראג, נצר למשפחת ייטלש, וגדלה בווינה.

קסטלר למד הנדסת חשמל בבית הספר הטכני הגבוה באוניברסיטת וינה, שם נתפס לרעיון הציונות. הוא לא סיים את עול לימודיו, והחל לעבוד ככתב. בין 1926 ו-1929 התגורר בארץ ישראל. תחילה שהה בקיבוץ חפציבה למשך מספר שבועות, אך עזב לאחר שבקשתו להצטרף כחבר סורבה. חברי הקיבוץ העידו שהוא לא השתלב בעבודה החקלאית וסירב ללמוד עברית. לאחר מכן הקים עם אברהם וינשל סוכנות ידיעות בחיפה. שימש כמזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי, וכתב בעיתון "הצפון" ובעיתון הירושלמי "דואר היום", בעת שז'בוטינסקי היה עורכו הראשי (1928–1929). בזיכרונותיו מספר קסטלר כי בתקופה זו היה בין היתר ממציאו של התשבץ העברי הראשון. על תקופה זו כתב את ספריו "חץ בשמי התכלת" ו-"גנבים בלילה".

בשנת 1931 הצטרף קסטלר אל המפלגה הקומוניסטית. בתקופה זו היה פעיל פוליטי קומוניסטי בגרמניה, שהייתה בימיה האחרונים של רפובליקת ויימאר, ולאחר מכן בתחילת שלטון המפלגה הנאצית. על רקע היותו יהודי עזב קסטלר את גרמניה, ויצא לטיול ארוך בברית המועצות. הוא טייל ברחבי ברית המועצות, והגיע למקומות רחוקים כהר אררט וטורקמניסטן, שם פגש את הסופר האמריקאי לנגסטון יוז. לאחר שחווה על בשרו את הטיהורים הגדולים של סטלין, עזב את הקומוניזם. במהלך עזיבתו את הקומוניזם ניסח קסטלר מכתב לסטלין ומברק לתובע הכללי במשפטי הטיהורים אנדריי וישינסקי, שעל שניהם חתמו שלושה מחתני פרס נובל, ובהם ביקשו השלושה לשחרר את אלכסנדר וייסברג-ציבולסקי – פיזיקאי יהודי שהגיע לברית המועצות מתוך אמונה בקומוניזם הסובייטי ורצון לתרום מהידע המדעי שלו לברית המועצות, ונאסר באשמת שוא על ריגול. המכתב והמברק לא נענו מעולם. על רקע זה כתב את ספרו אפלה בצהריים.

במהלך סיקור מלחמת האזרחים בספרד נתפס קסטלר והוחזק מספר חודשים על ידי הפלנגיסטים בעיר מאלגה עד ששוחרר בידי משרד החוץ הבריטי. חוויות אלו תועדו בספרו "עדות מספרד", והוא השתמש בהם כבסיס לספרו "אפילה בצהריים".

בעת מלחמת העולם השנייה שהה בצרפת. לאחר שבילה זמן מה במחנה המעצר ורנה בצרפת של וישי, הצטרף ללגיון הזרים, אך נמלט ממנו לבריטניה והצטרף לצבאהּ. הוא שירת בצבא הבריטי בין 1941–1942, והועסק על ידי ה-BBC בעת המלחמה. בעקבות שירותו הוענקה לו אזרחות בריטית בשנת 1945. הוא סייע לידידו היהודי-הונגרי הסופר ג'ורג' מיקש בקריירה הספרותית שלו בבריטניה. לאחר מכן הוא שב לצרפת והיה לידידו של ז'אן-פול סארטר. בין ינואר לאוגוסט 1945, שהה בירושלים וכתב ספר.

לאחר המלחמה חזה קסטלר מראש מספר מגמות בתרבות העולם. הוא היה בין הראשונים שניסו על עצמם את הסמים פסילוציבין ו-LSD, התעניין מאוד בפאראפסיכולוגיה ונמנה עם הראשונים שקראו לפירוק העולם מנשק גרעיני. הוא כתב על מיסטיקה יפנית והודית בספרו "הלוטוס והרובוט" בשנת 1960. לאחר מכן עבר ללונדון, שם התפרנס מכתיבה והרצאה. בשנות השבעים זכה לתואר מפקד של מסדר האימפריה הבריטית (CBE).

קסטלר היה תמיד חסיד של המתת חסד. מכיוון שבסוף ימיו סבל ממחלת פרקינסון ומסוג של לוקמיה, התאבד ביחד עם אשתו השלישית סינת'ייה, בגיל 77, בבליעת מנת יתר של תרופה. קסטלר הוריש את רוב רכושו לחקר הפאראפסיכולוגיה.

שליטתו של קסטלר בשפות

קסטלר דיבר את השפות הונגרית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, מעט עברית ורוסית, וייתכן שאף יידיש. ידע זה היה תוצאה מהרקע המשפחתי שלו ומהיותו נע ונד ברחבי העולם, בתחילה כתוצאה מנסיבות, ולאחר מכן מרצון. בימי חייו גר בהונגריה, אוסטריה, גרמניה, ארץ ישראל, אנגליה, ויילס, צרפת וארצות הברית. כן בילה זמן רב בברית המועצות.

קסטלר היה מסוגל לעבוד במגוון לשונות, אך עיקר עבודתו הייתה באנגלית. הוא כתב את ספריו הידועים בשלוש שפות שונות: "הגלדיאטורים" נכתב בהונגרית, "אפילה בצהריים" בגרמנית ו"הגעה ועזיבה" באנגלית. כעיתונאי כתב כתבות בגרמנית, עברית, צרפתית ואנגלית. כאמור, לטענתו הוא ממציאו של התשבץ העברי הראשון. קסטלר היה מתומכי זניחת האלפבית העברי לטובת האלפבית הלטיני (ליטון העברית).

הנשים בחייו של קסטלר

קסטלר נישא שלוש פעמים: לדורותי אשר (1935–1950) ממאין פאג'ט (1950–1953), וסינטייה ג'פריס (1965–1983). כן היה למאהבה של הפילוסופית סימון דה בובואר, דבר שיצר טינה בינו ובין סארטר.

ביוגרפיה משנת 1998 טוענת כי קסטלר הכה ואנס באכזריות מספר נשים, בין היתר את הבמאית ג'יל קרייגי. גם בביוגרפיות אחרות אודותיו הוא מתואר כאנס סדרתי אכזרי ובעל נטייה למיזוגיניה, שנהג ביד קשה עם הנשים בחייו. גילויים אלה עוררו מחאות בבריטניה, ובעקבותיהן הוסר פסלו שהיה מוצג באוניברסיטת אדינבורו. כן נמתחה ביקורת על ברית ההתאבדות שלו עם אשתו. על אף שהוא היה חולה אנוש, אשתו נראתה בריאה, וטענו כי היא הובלה אל מותה באמצעות מניפולציה רגשית של קסטלר.

קסטלר כעיתונאי

קסטלר עבד עבור מגוון של עיתונים בשפות שונות, בתחילה ככתב מדעי עבור "Vossische Zeitung" ולאחר מכן ככתב חוץ עבור "B.Z. am Mittag". כן עבד עבור עיתונו של ז'בוטינסקי "דואר היום". בתחילת שנות השלושים עבד ככתב עצמאי (פרילנסר) בשפה הצרפתית, וערך עיתון אנטי-נאצי ואנטי-סטליניסטי בשפה הגרמנית בשם "Zukunft" שמקום מושבו היה בפריז. לאחר שחרורו משביו בספרד עבד קסטלר במיוחד באנגלית עבור העיתון "News Chronicle" והעיתון "The Sunday Telegraph".

יצירתו

עבודתו של קסטלר הייתה לרוב מנוגדת לזרם המרכזי של הדעות הרווחות. לא רק שהגיע למסקנות משלו בנוגע לשאלות נפוצות, אלא שאף ניסה לענות לשאלות חשובות שאיש לא שאל. תוצר מקוריות זו הוא פרץ רעיונות בנושאים שונים, בעלי ערך שלעיתים מוטל בספק, הנע בין השרלטני לגאוני.

קסטלר והיהדות

על אף שהיה כל חייו אגנוסטיקן רקעו המשפחתי של קסטלר היה יהודי. ספרו "השבט השלושה עשר" קידם את הרעיון המוטל בספק כי מוצאה של יהדות אשכנז אינו מן העברים הקדומים כי אם מן הכוזרים. קסטלר הצהיר כי מטרתו בספר זה הייתה לשלול את בסיסה של האנטישמיות, באמצעות שלילת הקשר בין היהודי האירופי, והיהודי המקראי לו מיוחסת על ידי האנטישמים רציחתו של ישו. באופן אירוני, אומצה תאוריה זו על ידי קבוצות אנטישמיות דווקא. אוהדיהם של הפלסטינים ניסו להשתמש בה על מנת לשלול את זכותם של היהודים על ארץ ישראל. יחסו של קסטלר למדינת ישראל היה אוהד, והוא שלל את הגלות. בראיון שערך בזמן כינון המדינה הצהיר כי כל היהודים צריכים להגר לישראל או להתבולל. קסטלר שהה זמן מה בארץ ישראל בצעירותו, ואף גר בקיבוץ. חוויותיו אלו תיאר בספר "גנבים בלילה". באותה תקופה טען כי לאחר הקמת מדינת ישראל אין טעם לקיום יהודי בתפוצות, על היהודים לעלות לישראל או להתבולל עם תושבי המדינה בה הם חיים. ספרו, "הבטחה וההגשמה" מ-1949 מבטא גישה זו. בקיץ 1947, תמך בפומבי בתוכנית החלוקה.

בשנת 1987 הופקה בישראל סדרת טלוויזיה בגרמנית, על פי ספרו "גנבים בלילה".

קסטלר והמדע

קסטלר כתב ספרים רבים על מדע ועל הפרקטיקה המדעית. מבקריו מתעלמים לרוב מן האופי הפוסט מודרני של רעיונותיו המדעים, והוא היה זר לקהילה המדעית. נסיונותיו להגיע להבנה של תהליכי האבולוציה, הגיעו אף לכדי עניין בתורתו של למארק, שקדמה לתורתו של דרווין, בספרו משנת 1971 "המקרה של הקרפדה המיילדת".

עניינו במיסטיקה היווה גורם בעל משמעות ביצירתו ובחייו. הוא הוריש חלק ניכר מרכושו לאוניברסיטת אדינבורו, על מנת שזו תערוך מחקר בפאראפסיכולוגיה. סיפרו "שורשי המקריות" מתייחס לתורת הקוונטים, למקריות ולסינכרוניזם בהקשר של תורותיו של קרל גוסטב יונג. כן התעניין בריחוף ובטלפתיה.

המוזיקאי סטינג הוא קורא אדוק של כתביו המדעיים של קסטלר, ושני תקליטים של להקתו "פוליס" נושאים שמות הלקוחים מכתבי קסטלר: "הרוח במכונה" ו"סינכרוניסיטי". קסטלר עצמו זכה לראות כיצד יצירתו זוכה לקרדיט בלתי צפוי זה, והתייחס לכך בשעשוע.

קסטלר והפוליטיקה

קסטלר החזיק בדעות פוליטיות מגוונות בימי חייו החל מציונות וכלה בקומוניזם. הוא יצא במסע כנגד עונש המוות, ותמך בהתאבדות ובהמתת חסד. כן היה ממתנגדי החימוש הגרעיני.

ספרו "האל שהכזיב" הוא וידוי אישי מרתק על התאכזבותו מן הקומוניזם. הספר, שיצא בשנת 1950 הוא אנתולוגיה בה תרם קסטלר את הסיפור הארוך והמרכזי, ובה השתתפו סופרים נוספים כאנדרה ז'יד, סטיבן ספנדר וריצ'רד רייט. לספר תפקיד חשוב בהתפכחותם של אנשי השמאל במערב מתמיכתם בקומוניזם הסטליניסטי.

ספריו שהופיעו בעברית

• היוגי והקומיסר (תרגם לעברית: בנימין לובוצקי), הוצאת ערי ז'בוטינסקי, 1946.
• דו-שיח עם המוות - סיפור חיים (מאנגלית: שושנה ויוסף נדבה), הוצאת מסדה, 1945.
• גנבים בלילה - רשומותיו של ניסוי (תרגם: ברוך קרוא (קרופניק)), הוצאת ערי ז'בוטינסקי, 1947.
  • גנבים בלילה, רשומותיו של ניסוי, בתוספת הערות מילואים מאת המחבר (מאנגלית: אליעזרה איג-זקוב), זמורה ביתן 1988.
• אפלה בצהריים (תרגום: יוסף נדבה), ז'בוטינסקי 1947.
  • אפלה בצהרים (מגרמנית: צבי ארד), זמורה ביתן, תשמ"ג-1983.
• הבטחה והגשמה: ארץ ישראל 1949 - 1917, מאנגלית - יוסף נדבה, הוצאת אחיאסף, 1950.
• אספרטקוס (עברית: צבי רין), הוצאת קרני, 1952.
• חץ לשמי התכלת - אוטוביוגרפיה (תרגם: יוסף נדבה), הוצאת קרני, 1953.
• ארטור קסטלר, אנדרה ג'יד, ריצ'רד רייט, איגנציו סילונה, לואי פישר, סטפן ספנדר; עם הקדמה מאת ריצ'רד קרוסמאן (תרגום: אפרים קרליס [=קרליץ]), האל שהכזיב, הוצאת פלס, 1953.
• יוהנס קפלר - האיש ופועלו (תרגם: ח' בן-עמרם), הוצאת דביר ועם עובד, 1970.
• בכבלי המערב - הדרך אל הציונות וממנה (עריכה והקדמה: יוסף נדבה), הוצאת אגודת חשמונאי, 1984.
• האמנם צירוף מקרים - הפאראפסיכולוגיה לאור הפיזיקה החדשה (תרגמה מאנגלית: נורית גורן; הביא לדפוס יחיעם פדן), הוצאת עם עובד, 1975.
• השבט השלושה עשר - ההיסטוריה הכוזרית ומורשתה (תרגם: חיים לוי), הוצאת מאזנים - תרגומים ומחקר, 1999.
• פני רוסיה לאן?. מבוא שכתב קסטלר בשנת 1953 למהדורה העברית של ספרו של אלכסנדר וייסברג-ציבולסקי "קשר השתיקה - רוסיה בכור ההיתוך של הטיהור".

לקריאה נוספת

• ישראל מרגלית, 'ארתור קסטלר "מצא" את השבט השלושה עשר', בתפוצות הגולה, יט, 1978.
• שלמה סימונסון, השבט השלושה עשר [על קסטלר], מיכאל, יד, תשנ"ז-1997.
• לואי גורדון, 'מפגש חדש עם קסטלר', האומה, 115, תשנ"ד-1994.

קישורים חיצוניים

• ארתור קסטלר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ארתור קסטלר מסתכל אחורה על 60 שנות חיים, הַבֹּקֶר, 17 באוקטובר 1965
• ארתור קסטלר, בריחה מן הקדושה וקרנבל בעיר האביב, באתר הארץ, 21 במרץ 2008
• אלי שאלתיאל, להפריד את האיש מפועלו, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2011
• ארתור קסטלר (1905-1983), דף שער בספרייה הלאומית

• ארתור קסטלר, ברשת החברתית Goodreads