אשל היאור
אֵשֶׁל הַיְּאוֹר (שם מדעי: Tamarix nilotica) הוא עץ קטן ירוק-עד ממשפחת האשליים[2]. מין זה נחשב לנפוץ ביותר מבין מיני האשל בישראל בכלל ובאזורים המדבריים בפרט. אפשר למצוא אותו כמעט בכל חלקי הארץ, במיוחד באזורים מדבריים ובסביבה ים-תיכונית. בתי הגידול שלו מגוונים וכוללים קרקעות לחות, בין אם מלוחות ובין אם לא, הן בבתי גידול טבעיים והן באזורים בקרבת האדם. הוא נפוץ במיוחד באפיקי נחלים ונחלי אכזב, מלחות, ביצות, חולות החוף ומעיינות.
 אשל היאור
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | ציפורנאים |
| משפחה: | אשליים |
| סוג: | אשל |
| מין: | אשל היאור |
| שם מדעי | |
 Tamarix niloticaBunge, 1852 | |
שיא הפריחה מתרחש באביב ובקיץ (אפריל עד יוני) בתפרחות אשכול מורכב בצבעי לבן-ורוד, אך פריחה דלילה נמשכת כל חודשי השנה. אשל סיני, שאינו גדל בר בישראל, ניכר בפרחים ורודים-מלאים.
אשל מרובע דומה מאוד לאשל היאור בחזותו הכללית. אולם, לעומת אשל היאור, לאשל המרובע פרחים ורודים גדולים בערך פי שניים, אורכם 4 עד 6 מ"מ, ארבעה עמוד שחלה (מכאן שמו) ולא שלושה וחמישה עלי כותרת ולא ארבעה. אולם, חשוב להדגיש שאין זה סימן מוחלט.
בית גדול ותפוצה
עריכהאשל היאור (Tamarix nilotica) הוא עץ שטיפוס התפוצה שלו סהרו-ערבי ותחום התפוצה הטבעי שלו משתרע על פני איי הים האגאי, כרתים, יוון, יורדן וישראל בואכה לחצי האי ערב (מדינות המפרץ, ערב הסעודית, עומאן ותימן), וממשיך לצפון-מזרח אפריקה (מצרים, סיני, לוב, סודן ואריתריאה) ולמזרח אפריקה הטרופית (אתיופיה, סומליה, קניה, טנזניה וג'יבוטי)[2].
אשל היאור (Tamarix nilotica) הוא מין האשל הנפוץ ביותר בישראל, וניתן למצוא אותו כמעט בכל חלקי הארץ, במיוחד באזורים מדבריים ובסביבה ים-תיכונית. בתי הגידול שלו מגוונים וכוללים קרקעות לחות, בין אם מלוחות ובין אם לא, הן בבתי גידול טבעיים והן באזורים בקרבת האדם. הוא נפוץ במיוחד באפיקי נחלים ונחלי אכזב, מלחות, ביצות, חולות החוף ומעיינות.
אשל היאור נפוץ בבקעת ים המלח, בדרום הנגב ובערבה; מצוי חוף הגליל, בעמק עכו, בשרון, בערבות הירדן, בשפלה, במדבר יהודה, בצפון הנגב, במערב הנגב, בהר נגב ובאדום; נדיר מאוד בגליל התחתון, בבקעת בית שאן, בחוף הכרמל, בדרום מישור החוף, במדבר שומרון, בעמון ובמואב.
בדרום עמק הערבה, בחולות, באפיקי נחלים גדולים ובאזורים נמוכים בתחתית המדרון, שולטת במקומות רבים חברת רותם המדבר, שלעיתים קרובות מעורבת בשיחים של אשל היאור או של רכפתן מדברי. חברה זו מפגינה עמידות גבוהה בפני שיטפונות חורף, אשר לעיתים סוחפים את מרבית הצמחייה באפיקים. אשל היאור, כחלק מחברה זו, מתאפיין בעמידותו לתנאים הקשים ולשיטפונות המאפיינים את האזור[3].
באזור ים המלח, אשל היאור דומיננטי ויוצר נוף סבוך לאורך מעיינות הנובעים מתחת למצוק ההעתקים ובמלחות שמסביב. הוא מאכלס ערוצים בערבות ובמדבר ושולט בבתי גידול אלה. באזור ים-המלח מתואר גם אשל ארץ-ישראלי, המאופיין בתפרחות מוארכות, דקים ועדינים ודלילים ומגיעים באורכם עד ל-6 או 8 ס"מ והתפרחות ערוכים בעיקר או בלעדית לאורך הענפים המעוצים של אשתקד[4]. אשל מרובע מופיע גם באזור זה ומאופיין בפרחים בעלי ארבעה אבקנים ולא חמישה[5].
אשל היאור הוא צמח המותאם היטב לתנאים קיצוניים, ומשגשג במגוון רחב של סביבות בזכות יכולתו להתמודד עם קרקעות מלוחות. כל האיברים הירוקים של האשל מכוסים בלוטות המפרישות תמיסות מלוחות, שמתגבשות למלח ומקנות להם טעם מלוח.
פנולוגיה - מחזור חיים
עריכהאשל היאור הוא עץ ירוק-עד. הפריחה נמשכת מסוף פברואר ועד תחילת ינואר ועיקרה באביב המאוחר ובקיץ. חניטת הפירות בתחילת אוגוסט. תחילת הפצת הזרעים מאמצע אוקטובר וסופה בסוף דצמבר[6].
מורפולוגיה
עריכהעץ קטן, ירוק-עד בגובה 2 עד 4 מ' לעיתים רחוקות 7 מ'. הגזע חום עד חום אדמדם.
הענפים הצעירים ירוקים ומטמיעים.
העלים קטנים, קשקשיים, מלוחים, מכחילים או מאפירים, אורכם 1עד 3 מ"מ. העלים בעלי טרפים מפותחים, חופשיים וברורים, דמוי ביצה עד משולשים וכמעט חובקים את הגבעול בבסיסם.
התפרחות מוארכות ורבות, אורכן 3 עד 6 ס"מ. רובן משתלשלות או פונות הצידה בקצות הענפים המסתעפים. התפרחות מורכבות, מסתעפות בצורה של אשכול מורכב (מכבדית) וצומחות בעיקר כהמשך של ענפי הצמיחה הנוכחית. האשכולות יושבים על הענפים של מסדר שלישי ורביעי בהסתעפותו של המכבד[4].
חפי הפרחים משולשים כמעט (ולא סרגליים)[7].
הפרחים זעירים, לבנים (לעיתים ורדרדים), דמוי ספל, קוטרם 2 מ"מ.
הכותרת בעלת 5 עלי כותרת זקופים או מלוכסנים כלפי מעלה, אך אינם מופשלים כלפי מטה. עלי הכותרת נושרים מיד לאחר הפריחה[7].
דיסקוס האבקנים בעל 5 אונות מפורצות, וממנו יוצאים 5 אבקנים. כל הזירים או חלקם נובעים מהמפרצים שבין אונות הדיסקוס או מקצות האונות של הדיסקוס[8].
עמודי שחלה שלושה.
הפרי הוא הלקט יבש חרוטי-מחודד באורך 3 עד 4 מ"מ. הזרעים בעלי ציצית לבנה.
שימושים
עריכההעצה הקשה של אשל היאור שימשה למסמור לוחות של ארונות קבורה, מימי בית שני, שנמצאו בעין גדי[5].
מלבד אשל היאור ישנם מיני אשל נוספים המשמשים לנוי ולייעור: אשל הפרקים (Tamarix aphylla), אשל מרובע (Tamarix tetragyna), אשל קטן פרחים (Tamarix parviflora), אשל הירדן (Tamarix jordanis), אשל סין (Tamarix chinensis) הנחשב גם כפליט תרבות בעמק החולה, ואשל צרפתי (Tamarix gallica). למעט שני האחרונים, כל שאר המינים הם מיני בר בישראל.
האשל הוא צמח המתאים אור מלא, עמיד בקרה, בשרב, בגיר ובמליחות, ניתן לשתול אותם בקרקעות שונים ובאזורים שונים למשל בהר בשפלה, בבקעה ובעמק. הריבוי מתבצע באמצעות זרעים בקיץ או באמצעות ייחורים באביב ובסתיו[9].
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ אשל היאור באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ 1 2 Tamarix nilotica (Ehrenb.) Bunge, POWO plants of the World Online. Published on the Internet, 7-1-2025
- ^ עזריה אלון, יואב ויזל, החי והצומח של ארץ ישראל, רמת גן: משרד הבטחון - ההוצאה לאור, החברה להגנת הטבע, 1984, עמ' 63
- ^ 1 2 מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 309-311
- ^ 1 2 אורי פרגמן-ספיר, פרחי עין גדי וחוף ים המלח, ירושלים: העמותה לעידוד וקדום שמירת הטבע במזרח התיכון, 2008, עמ' 25
- ^ אשל היאור, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ^ 1 2 נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 446-450
- ^ Zohary, M., , Flora Palaestina – Part One, Jerusalem: The Israel Academy of Sciences and Humanities, 1972, עמ' 350-362
- ^ א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 268-269