אשל
הָאֵשֶׁל (שם מדעי: Tamarix) הוא סוג עצים ממשפחת האשליים (Tamaricaceae), מבין כל מיני העצים הגדלים בר בישראל (כ-101 מינים), לסוג אשל יש את מספר המינים הרב ביותר – 13 מינים שונים. בצד השיטה, האשל הוא העץ הנפוץ ביותר במדבר. על אף דמיונו החיצוני לעצי מחט, האשל אינו משתייך לקבוצה זו. רוב המינים ממוצא סהרו-ערבי, והם קשורים לאזורים חוליים, לאפיקי נחלים או לשטחי מלחה, ויש מינים העמידים לתנאי מליחות קיצוניים ביותר בעיקר בזכות מנגנון להרחקת מלח דרך העלים.
הסוג כולל כ-57 עד 73 מינים, (מספרם נתון לוויכוח מדעי בשל הקושי שבהגדרת המינים), מתוכם 13 מינים גדלים בישראל ובסביבתה[1]. תחום התפוצה העולמי של הסוג משתרע באפריקה, בארצות אגן הים התיכון ומשם לדרום אסיה ולאזורים הממוזגים שלה[2][3].
העצים של כמה ממיני האשל מגיעים לגובה רב, והם מאריכים ימים (עד 150 שנה ואף למעלה מכך). המין הגבוה ביותר הוא אשל הפרקים (Tamarix aphylla), והוא מיתמר לגובה של עד 15 מטרים. במינים אחרים שולטת צורת השיח והצמח חסר גזע מרכזי אחד.
לכול מיני האשל שורשים מעמיקים ושורשים שמתפשטים למרחק רב, תצרוכת המים של האשל גבוהה מאוד יחסית לרוב צמחי המדבר וריכוזים צפופים שלהם מהווים את אחד הגורמים להתייבשותם של מקווי המים במדבר. הענפים ארוכים דמויי רותם, שעליהם קטנים וקשקשיים, חובקים את הגבעול כולו או חלקו. משני צדי העלה מצויות בלוטות מלח בעלות מבנה אופייני, המסייעות להפרשת תמיסת המלח על פני העלים. בלילות טל, המלחים נשטפים וניגרים אל הקרקע שמתחת לנוף העץ ומצטברים שם. הפרחים זעירים, לבנים או ורודים. פריחת מיני האשל היא אביבית, סתווית (אשל הפרקים) או דו-עונתית. נביטת הזרעים בתנאי לחות וטמפרטורה מתאימה מהירה מאוד, אולם בטבע מצויים נבטים רק ליד מקווי מים וצמיחתם איטית.

עצי אשל בנגב ובערבה הם עצי בר, למעט אלה שניטעו בחלקות עיבוד ובשולי דרכים. למשל, בחולות שכיסו מפעם לפעם את מסילת הברזל בין רפיח לאל-עריש. פעולה זו בוצעה בעצתו של אפרים הראובני, ששימש יועץ בוטני לממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה.[4] עצי אשל הם ערכי טבע מוגנים על פי חוק.[5] חלק ממיני האשל הם אלרגנים לפי הספרות הבוטנית.[6]
אזכור השם אשל בתנ"ך וזיהויו
עריכהזיהוי האשל, המוזכר בתנ"ך, עם העץ המוכר בימינו בשם זה הוא מקובל, אך אינו ודאי. עץ בשם "אשל" מוזכר בתנ"ך שלוש פעמים. בספר בראשית, כאשר אברהם כורת ברית עם אבימלך מלך גרר בבאר שבע, כתוב: וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא-שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם.[7] בספר שמואל א' מסופר כי שאול ישב תחת האשל: וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת-הָאֶשֶׁל בָּרָמָה, וַחֲנִיתוֹ בְיָדוֹ, וְכָל-עֲבָדָיו, נִצָּבִים עָלָיו[8] ותחת האשל גם נקבר שאול עם יהונתן בנו: וַיִּקְחוּ, אֶת-עַצְמֹתֵיהֶם, וַיִּקְבְּרוּ תַחַת-הָאֶשֶׁל ביבשה.[9]
בהתאם לאזכורים אלו, ניתן להסיק כי האשל היה עץ המספק צל רב, אשר שימש למנוחה תחתיו, וכן עץ מכובד שנבחר כאתר לקבורה.[10]
לגבי זיהוי האשל קיימות שתי אפשרויות: שם קיבוצי כללי לעצים או לאילן גדול. ומכאן הביטוי התלמודי: "דתליא באשלי רברבי", כלומר נתלה באילנות גבוהים (חכמים). זיהוי זה פותר את הצורך להתייחס לבתי גידול, שבהם נזכר "אשל" במקרא, ואת הסתירה הכתובה בספר דברי הימים א, י, י"ב המציינת ששאול נקבר תחת "האלה" את הכינוי "ארזים" שחז"ל נתנו לאשל שאברהם נטע, שאף הוא שם קיבוצי לעצים שונים.
לגבי זיהויו של האשל קיימות שתי גישות מרכזיות:
- שם קיבוצי לעצים או לאילנות גדולים: על פי גישה זו, המונח "אשל" שם קיבוצי כללי לעצים או לאילן גדול, ומכאן הביטוי התלמודי "דתליא באשלי רברבי" – כלומר, "נתלה באילנות גבוהים" (חכמים). גישה זו פותרת את הצורך להתייחס ספציפית לבתי הגידול שבהם מוזכר האשל במקרא, ואת הסתירה המתעוררת בספר דברי הימים א', י', י"ב, שבו מצוין ששאול נקבר תחת "האלה", את ההתייחסות של חז"ל לאשל שאברהם נטע כ"ארזים", שאף הוא שם קיבוצי לעצים שונים.
- שם לעץ מסוג מסוים – Tamarix: לפי גישה זו, האשל מזוהה כעץ ממין tamarix, בהתבסס על שמו בערבית – "את'ל". חוקרים רבים אימצו זיהוי זה, והוא נתמך בעדויות בוטניות-ארכאולוגיות. ממצאים מראים כי אשל הפרקים (Tamarix aphylla), שהוא הגדול מבין מיני האשל, היה בשימוש נפוץ בעיקר בנגב באתרים המתוארכים לתקופת הברזל[11].
ישנם חוקרים המזהים את הערער המקראי עם אחד ממיני האשל, בגלל הזכרת ארץ מלחה בתקבולת[12] כאמור בפסוק "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבוֹא טוֹב; וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב" (ירמיהו, י"ז, ו'). למונח "ערער" אין מסורת זיהוי מוסכמת ודומה שסבירותם של הזיהויים הקדומים ביותר: אשל ואחר מכן צמח העכוב הם המסתברים ביותר[11].
תפוצה
עריכהרוב מיני האשל הם ממוצא סהרו-ערבי, והם קשורים לאזורים חוליים, לאפיקי נחלים או לשטחי מלחה. תחום התפוצה העולמי של הסוג משתרע באפריקה, בארצות אגן הים התיכון ומשם לדרום אסיה ולאזורים הממוזגים שלה[2][3]. המזרח הקרוב הוא מרכז תפוצה חשוב של האשל המצוי.
שימושים
עריכהמספר מיני אשל שימשו או משמשים כיום לנוי ולייעור, בהם: אשל היאור, אשל הפרקים, אשל מרובע, אשל קטן-פרחים, אשל סין (הנחשב גם לפליט תרבות בעמק החולה), אשל הירדן ואשל צרפתי. כל המינים הללו הם מיני בר בישראל, למעט אשל צרפתי ואשל סין.
עוד בימי קדם הוכנס האשל (במיוחד אשל הפרקים) לתרבות במקומות שונים בארץ ישראל. בשנות 1960 הרבו לנטוע את האשל בעיקר בחלקים השחונים ובשטחי חולות של ישראל מכוון שהוא מצטיין בגידולו המהיר ובשורשיו העמוקים, ועצו טוב לסוגי חרושות מסוימים, והוא הבטיח טובות בייעורם של שטחי מדבר מסוימים בנגב. גם בארצות שחונות אחרות הצליחו לגדלו ולהפיצו. קק"ל נוטעת אשלים באזורים צחיחים ומלוחים למטרת דחיקת המדבר, לייצוב חולות נודדים וכשוברי רוח. אשל היאור שוזרע לאורך דרכים ראשיות בסביבות ירושלים.
אף האשל הצרפתי המצוי בחולות חוף הים, טוב לייעור מככון שהוא יעיל בבלימת חולות נודדים. אשל צרפתי (Tamarix gallica) הוא שיח או עץ שמוצאו מהים התיכון המערבי והמרכזי ועד לאזור הסהרה. הוא משגשג בעיקר באזורי אקלים ממוזג. תחום תפוצתו הטבעי כולל את צפון-מערב ומרכז הים התיכון: צרפת, קורסיקה, איטליה, סרדיניה, סיציליה, האיים הבלאריים, ספרד ופורטוגל. באפריקה הוא נפוץ במרוקו, מערב סהרה, אלג'יריה, תוניסיה, לוב, צ'אד וניז'ר.
האשל הוא צמח המתאים אור מלא, עמיד בקרה, בשרב, בגיר ובמליחות, ניתן לשתול אותם בקרקעות שונים ובאזורים שונים למשל בהר בשפלה, בבקעה ובעמק. הריבוי מתבצע באמצעות זרעים בקיץ או באמצעות ייחורים באביב ובסתיו[13].
הישרדות בתנאי מדבר ומליחות
עריכההאשל הוא אחד ממיני העצים הבודדים המסוגלים להתפתח היטב בתנאי היובש של הנגב. הוא נמנה עם הצמחים מפרישי המלח, המיועד לקלוט את הלחות שבאוויר במשך הלילה. ביום, האשל פולט את הלחות ולכן קריר בסביבתו הקרובה. המלח מופרש מהעלים, נמס מהטל, מטפטף לאדמה ומעלה בצורה משמעותית את רמת המליחות בשכבותיה העליונות. הדבר משמיד את הצמחים סביב העץ, וגורם ל"מעגלי צריבה" סביב הגזע, דבר הניכר ממרחק רב.
כל המינים של האשל מפתחים מערכת שורשים מפותחת כפולה: שורשים מעמיקים לחיפוש שכבות לחות ומי תהום ושורשים צדדיים אופקיים המתמשכים למרחק רב[14].
צבעו הכללי של העץ ירוק-אפרפר, עקב המלח המופרש מעליו. על פני הקוטיקולה או בתוכה מרבצים של מלחים בצורת גבישים בדומה למינים של אשל[14]. הקוּטִיקוּלָה היא שכבה דוחה מים המצפה את פניו החיצוניים של האפידרמיס בצמח. השכבה מורכבת משעווה וקוטין, ומונעת מעבר מים או גזים בעיקר כשהיא מעובה.
צמח האשל מסלק את עודפי המלח שנכנסו דרך מערכת השורשים, מה שמונע נזק לתאים הרגישים למליחות. לאשל יש בלוטת מלח רב-תאית הבנויות מכמה תאים בסיסיים אוספים ומכמה תאים מפרישים[14]. האשל מווסת את ריכוזי המלחים בתאיו באמצעות אגירת יוני מלח בתאים האוספים (תאי אגירה). כך, הוא מונע מהמלחים לגרום לנזק ברקמות הרגישות. בהמשך תמיסת המלח מופרשת באופן אקטיבי וברירני של יונים אל פני השטח של התאים המפרישים, דרך נקבים המצויים בקוטיקולה שלהם. מנגנון זה מכונה ויסות אוסמוטי (ויסות ריכוזי המלחים בתאים)
בנוסף להשפעות אוסמוטיות של המליחות ישנם מנגנוני הסבילות למלח בחלק ממיני האשל אמורה לאפשר למרות ריכוז יונים גבוה למניעת נזק ותקינות המערכות האנזימטיות, וכן תקינות הקרומיות ומבנים שונים אחרים בתא.
עצי האשל מתמודדים עם שני צמחים טפיליים מדבריים: טופל אדום, טפיל שורש המתקיים ממערכת השורשים של העץ, והרנוג השיטים, טפיל למחצה ואגרסיבי הנצמד לענפי העץ וניזון מחומרי המזון והמים שלו[15].
מורפולוגיה
עריכהעצים או שיחים בעלי גזעים וענפים דקים, ירוקים ונשירים.
בגזעים ניכרות טבעות צמיחה ברורות פחות או יותר, ושהתפתחותם מתחילה בעונה בין מרץ למאי, כלומר באביב.
הענפים הצעירים קירחים או שעירים. העדשתיות אופקיות, הנראות ככתם מחוספס, כהה, מורם במקצת, הפורץ דרך האפידרמיס ושונה מסביבתו בגבעול ובשורש. מבחינה אנטומית העדשתיות הן קבוצות תאים בעלות חללים בין-תאיים המפסיקות את רצף השעם ומאפשרות לחמצן להיכנס אל הרקמות החיות המכוסות שעם.
העלים קטנים, דמויי קשקש, יושבים, חובקים את כל הגבעול או למחצה. על פי רוב, משני צידי העלה מצויות בלוטות מפרישות תמיסת מלח. משך חייהם כשנה שנתיים.
העלים מסורגים, חסרי לוואים, יושבים (ללא פטוטרת) וחובקים את הגבעול או יוצרים נדן סביבו, ובנוסף העלים זעירים, עשבוניים ודמוי קשקש. כל האיברים הירוקים מכוסים בלוטות המפרישות תמיסות מלוחות שמתגבשות למלח[16][17]. העלים משתיירים זמן רב ועל פי רוב בעלי בלוטות מפרישות מלח.
התפרחת היא אשכול פשוט או אשכול מורכב והן יוצאות ישירות מענפים מעוצים של שנים קודמות או כהמשך לענפים ירוקים של השנה הנוכחית.
הפרחים דו-מיניים, סימטריים, קטנים מ-8 מ"מ. כל פרח יוצא מחיק חָפֶה יחיד, ואילו באשליל כל פרח עטוף בדּוּר של חָפִים מרובים.
הגביע בעל 4 או 5 עלים חופשיים או מאוחים מעט בבסיסם.
הכותרת בעלת 4 או 5 עלים חופשיים או מאוחים מעט בבסיסם.
האבקנים יוצאים מדיסקוס חרוק המפריש צוף ובעל 4 עד 5 אונות תמימות או מפורצות או לעיתים חסר (למשל באשל הערבה), מספרם 4 או חמש, לעיתים 7 עד 15[16][17]. זירי האבקנים מפורדים או מאוחים בבסיסם[16].
ברוב המקרים יוצאים האבקנים מתוך מפרצים או האונות של דיסקוס (לוחית) היושב על מצעית הפרח.
השחלה עילית, מורכבת משני עלי שחלה ועד חמישה, עם מגורה אחת, ובה שליות דופניות, המכילות 2 עד הרבה ביציות[13].
עמודי השחלה 3 או 4, לעיתים רחוקות 2 עד 5, לפעמים קצרים מאוד. הצלקות דמויות ראש (כדור או כיפה קטנה).
הפרי הוא הלקט חרוטי, רב-זרעי הנפתח ב-3 עד 4 קשוות.
הזרעים בעלי ציצית של שערות חד-תאיות בראשם[17]. הזרעים על פי רוב בעלי אנדוספרם שתאיו מלאים שומן[18]. בזרעים של האשל חלות תנועות היגרוסקופיות בשערות. הן מתפשטות ביובש ומתכנסות בלחות. תנועה זאת נגרמת על ידי מבנים מיוחדים מיקרוסקופיות בבסיסו של הדופן הפונה החוצה של כל שערה. כאשר השערות מתפשטות ביובש, הן עשויות לשפר את יכולת ההיצמדות של הזרע למשטח (למשל בין גרגרי קרקע), וכאשר מגיעה לחות (כמו טל או גשם קל), התכנסות השערות עשויה לקרב את הזרע לפני השטח ולהגדיל את הסיכוי לחדירה חלקית לקרקע.
מיני הבר בישראל וסביבתה
עריכההסוג אשל הוא סוג הקשה להגדרה ברמת המינים, ומספר מיני האשל הוא ככל כנראה 13, מהם כמה נדירים מאוד. סוג זה מכיל את מספר המינים הרב ביותר מבין עצי הבר בישראל (העומד, לפי מקור מסוים, על 101 מיני עצים).
- אשל ארץ-ישראלי (Tamarix palaestina) הוא עץ או שיח הבלעדי לישראל ולירדן בעל קליפה חומה עד אדומה. בתי הגידול שלו כוללים קרקעות לחות או מלוחות, והוא מצוי לאורך בקעת הירדן ועד לדרום הכנרת. טיפוס התפוצה של מין זה הוא סהרו-ערבי. הוא יוצר יחד עם צפצפת הפרת את יער גאון הירדן. ישנם בוטנאים הרואים בו זן של אשל היאור (Tamarix nilotica), בשל דמיונו המורפולוגי למין זה. עליו יושבים, ובעלי בסיס צר, אך הם אינם חובקים את הגבעול. תפרחותיו הן אשכולות דקים וארוכים, המופעים על ענפי השנה הקודמת. מספר עלי הגביע, עלי הכותרת והאבקנים הוא חמש, ומספר עמודי השחלה הוא שלוש. הפריחה נמשכת מתחילת ינואר ועד תחילת מאי.
- אשל היאור (Tamarix nilotica) הוא עץ או שיח בעל קליפה חומה עד אדומה, שנחשב לנפוץ ביותר מבין מיני האשל בישראל בכלל ובאזורים המדבריים בפרט. בתי הגידול שלו כוללים קרקעות לחות או מלוחות, בעיקר באפיקי נחלים ונחלי אכזב בשפלה, בבקעת הירדן, במדבר יהודה, בנגב ובסיני. טיפוס התפוצה של מין זה הוא סהרו-ערבי. הפריחה נמשכת כמעט כמעו כל השנה למעט ינוא עד אמצע פברור. ראו ערך מורחב.
- אשל הירדן (Tamarix jordanis) הוא עץ או שיח אנדמי (בלעדי) לישראל ולירדן ומצוי, בעל טיפוס תפוצה מזרח ים-תיכוני. הוא גדל בבתי גידול לחים על קרקעות שאינן מלוחות, בעיקר בסמוך למקווי מים מתוקים ולאורך גדות נחלים בבקעת הירדן. תפוצתו כוללת את בקעת החולה, בקעת כנרות, בקעת בית-שאן, ערבות הירדן, רמת הגולן ומואב. עלי אשל הירדן הם בעלי טרפים מפותחים, חופשיים וברורים. התפרחות מתפתחות בסוף האביב או במהלך הקיץ, ואורכן נע בין 2 ל-3 ס"מ, לעיתים רחוקות מגיעות ל-4 ס"מ. עלי הכותרת לבנים, אינם נושרים ונותרים זקופים לאחר ההפריה. מספר האבקנים הוא 5, ולמאבקים יש בליטה בקצותיהם. לרוב, מספר עמודי השחלה הוא שלושה. ראו ערך מורחב.
- אשל הכנרת (Tamarix gennessarensis) הוא עץ או שיח הבלעדי לישראל וללבנון, הגדל בבתי גידול לחים על קרקעות שאינן מלוחות. מין זה נדיר מאוד, פגיע ונמצא בבקעת כנרות, בגולן, ובחרמון ובהרי מול הלבנון. טיפוס התפוצה שלו הוא ים-תיכוני.
- אשל הנגב (Tamarix negevensis) הוא עץ בלעדי (אנדמי) לנגב ולישראל, שתואר לראשונה למדע על ידי פרופסור מיכאל זהרי בשנת 1956. ראו ערך מורחב.
- אשל הערבה (Tamarix macrocarpa) הוא שיח או עץ תרמופילי (אוהב חום), שתחום תפוצתו הטבעי משתרע מסהרה ועד להודו. בישראל הוא נדיר, ונמצא בבקעת ים המלח, בדרום הנגב ובערבה. הוא גדל בעיקר בסביבות מדבריות או בבתות צחיחות על קרקעות מלוחות. העלים של אשל הערבה הם יושבים, בסיסם צר ואינם חובקים את הגבעול, וקודקודם זקוף או רכון כלפי פנים. האשכולות דלילים ומפוסקים, ועלי הכותרת ורודים ונטויים כלפי מטה. מספר האבקנים נע בין 7 ל-15 (לעיתים נדירות 5 או 6) מספר עמודי שחלה שלושה ולא ארבעה. הדיסקוס שממנו יוצאים האבקנים חסר. ייתכן ומדובר בזן של אשל מתתני.
- אשל הפרקים (Tamarix aphylla) הוא עץ גדול ממדים שמתנשא לגובה 4 עד 8 מ'. לעומת מיני האשל האחרים הגדלים בישראל, שצורתם על פי רוב דמוית שיח ולהם גזעים אחדים, אשל הפרקים גדל יותר בצורת עץ גבוה ובעל נוף כיפתי. כמ וכן, לאשל הפרקים אין כלל עלים. ענפי האשל הצעירים ירוקים וממלאים תפקיד בהטעמה. ענפיו בנויים חוליות חוליות של פרקים קטנים ומפרקי הרוחב שבין הפרקים נראים בבירור. ראו ערך מורחב.
- אשל חובק (Tamarix amplexicaulis) הוא שיח נדיר בישראל שתחום תפוצתו הטבעי משתרע מסהרה ועד סוריה וחצי האי ערב. זהו שיח הגדל בעיקר באזורים מדבריים או בבתות צחיחות.
- אשל מרובע (Tamarix tetragyna) הוא עץ או שיח שגובהו 2 עד 4 מ', בעל קליפה חומה-שחורה וענפים מרובים שקצותיהם משתלשלים מטה. מין זה דומה מאוד לאשל היאור בחזותו הכללית. אולם, לעומת אשל היאור, לאשל המרובע פרחים ורודים גדולים בערך פי שניים, אורכם 4 עד 6 מ"מ, ארבעה עמוד שחלה (מכאן שמו) ולא שלושה ו5 עלי כותרת ולא ארבעה. אולם, חשוב להדגיש שאין זה סימן מוחלט. בית גידולו של אשל מרובע הוא ביצות מלוחות בחבל הים תיכוני (מלחת נחל התנינים ומלחת הנעמן, ומלחות הקישון) ומלחות בעלות אופק מים גבוה במדבר לאורך חופי ים המלח. עיקר הפריחה חלה בחודשים פברואר עד אפריל. ראו ערך מורחב.
- אשל מתנני (Tamarix passerinoides) הוא שיח בעל קלפה חומה, שתחום תפוצתו משתרע מסהרה ועד פקיסטן. שיח זה גדל בעיקר באזורים מדבריים או בבתות צחיחות. ישנם בוטנאים הסבורים כי אשל הערבה (Tamarix macrocarpa) הוא למעשה זן של אשל מתנני, וזאת בשל הדמיון המורפולוגי והאקולוגי בין שני המינים. עם זאת, ישנה מחלוקת בנושא זה, וההבחנה בין המינים נותרה נושא למחקר נוסף.
- אשל סין (Tamarix chinensis) הוא עץ או שיח הגדל באקלים ממוזג. תחום תפוצתו כולל את צפון-מרכז סין, דרום-מזרח סין, מנצ'וריה שבצפון-מזרח סין ומונגוליה הפנימית. פרטים הגדלים בעמק החולה נחשבים כפליטי תרבות.
- אשל עב-שיבולת (Tamarix hampeana) הוא עץ נדיר מאוד הגדל בעיקר באזורי אקלים סובטרופי, צפון ים-תיכוני. תחום התפוצה הטבעי שלו משתרע מסיציליה ועד טורקיה ובמזרח הים התיכון (ישראל וירדן). בישראל הוא בגדל בחולות החוף בדרום מישור החוף. העלים מעוינים, בסיסם מורחב, חובק מעט את הגבעול. האשכולות ערוכים בודדים, בעיקר או אך ורק לאורך הענפים המעוצים של השנה שעברה. האשכולות עבים, אורכם 5 עד 2 ס״מ, עוביים 7 עד 6 מ״מ. החפים דמויי משולש. עלי הכותרת לבנים, זקופים או נטויים מעט, אך אינם מופשלים כלפי מטה. אורך עלי הכותרת 3 עד 2.5 מ״מ. עלי הכותרת נושרים לאחר ההפריה. האבקנים חמישה, והמאבקים חסרי בליטה, קהים בראשם. זירי האבקנים יוצאים מראש אונות הדיסקוס. כל פרחי האשכול או מרביתם בעלי 3 עמודי שחלה.
- אשל קטן-פרחים (Tamarix parviflora) הוא עץ שיח נדיר מאוד הגדל בבקעה הצפונית והדרומית ובשפלה המרכזית. לעיתים קרובות מדובר בעצים תרבותיים.
קישורים חיצוניים
עריכה- אשל, באתר ITIS (באנגלית)
- אשל, באתר המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגי (באנגלית)
- אשל, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- אשל, באתר Tropicos (באנגלית)
- אשל, באתר GBIF (באנגלית)
- אשל, באתר האינדקס הבין-לאומי לשמות צמחים (באנגלית)
- plant/salt-cedar אשל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- גליליאו - מגזין המדע, אשל הארץ, באתר "הידען", 16 באוקטובר 2011
הערות שוליים
עריכה- ^ אשל, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ^ 1 2 Tamarix L., POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ^ 1 2 Tamarix L., WFO: World Flora Online. Published on the Internet, 4-6-2024
- ^ נוגה הראובני, שיח ועץ במורשת ישראל, נאות קדומים: נאות קדומים, 1984, עמ' 25
- ^ אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (ערכי טבע מוגנים), ה'תשס"ה-2005, ק"ת 6369, ה'תשס"ה, 15 בפברואר 2005 (תוקן ב־17 בדצמבר 2019), בספר החוקים הפתוח
- ^ ר' בדף האלרגניים באתר "צמח השדה"
- ^ ספר בראשית, פרק כ"א, פסוק ל"ג
- ^ ספר שמואל א', פרק כ"ב, פסוק ו'
- ^ ספר שמואל א', פרק ל"א, פסוק י"ג
- ^ אנציקלופדיה מקראית, ערך אשל
- ^ 1 2 זוהר עמר, צמחי המקרא ירושלים, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 2012, עמ' 215, 169-171
- ^ יוסי שפיינר וישראל רוזנסון מקורות על מקומות. מורשת ישראל בשדה. ירושלים. תשס"ג. עמ' 38
- ^ 1 2 א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 268-269
- ^ 1 2 3 א. פאהן, אנטומיה של הצמח, מהדורה שניה, מורחבת ומעודכנת, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989, עמ' 190, 210, 317
- ^ עזריה אלון, יואב ויזל, החי והצומח של ארץ ישראל, רמת גן: משרד הבטחון - ההוצאה לאור, החברה להגנת הטבע, 1984, עמ' 83
- ^ 1 2 3 מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 309-311
- ^ 1 2 3 נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 446-450
- ^ מיכאל זהרי, כל עולם הצמחים, תל אביב: עם עובד בע"מ, 1982, עמ' 384-386