אשרה (אלה)

אֲשרָה היא דמות במיתולוגיה הכנענית. היא אלת הבית של ארץ כנען, שהגיעה כנראה מצור וצידון, אשתו של אל אבי האלים, אלת האדמה, הנישואין והפריון שאחראית לגידול ולצמחיה – "אמא אדמה". המקבילה של נינטו הבבלית, הרה היוונית ויונו הרומית. סמליה הם עץ, יונה ודג.[1]

אשרה
צלמית בדמות האלה "עשתורת-תנית", אלת הפיריון הפיניקית. יד ימין מורמת בתנועת ברכה (חלק מהתצוגה של מוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה)
צלמית בדמות האלה "עשתורת-תנית", אלת הפיריון הפיניקית. יד ימין מורמת בתנועת ברכה (חלק מהתצוגה של מוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה)
אלת האדמה, הנישואין והפריון שאחראית לגידול ולצמחיה – "אמא אדמה"
תרבות מיתולוגיה פיניקית, דת אוגריתית, מיתולוגיה כנענית עריכת הנתון בוויקינתונים
אלים מקבילים נינטו (בבל), הרה (יוון), יונו (רומא)
בן או בת זוג אל
צאצאים בעל (בן)
ענת (בת)
ים (בן)
מות (בן)
עשתורת (בת)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
צלמית בדמות האלה פיניקית-פונית "קונת אלים" מחרס מהתקופה הפרסית, המאה שישית–החמישית לפנה"ס

בכתבי אוגריתעריכה

שמה השלם של אשרה באוגריתית הוא: אַת'רת ים, שפירושו כנראה: "הצועדת על הים". בדרך-כלל הוצגה כאשתו של ראש הפנתיאון אל, ואם 70 בניהם האלים. בהקשר זה היא נקראת קנית אלם (מילולית: קונית האלים) כלומר אם האלים, ובניה מכונים "שבעים בני אשרה". המילה "רבת" (הגברת) משמשת כקידומת לשמה, לפעמים היא נקראת סתם "אלת" (האלה), האלה הראשית. לעיתים הוצגה כזוגתו של בעל, בשם "בעלת".

לאשרה היה סימן פולחן אחד בצור (אַת'רת צרם - אלה של צור) וסימן פולחן שני בצידון (אלת צדינם - אלה של צידונים). בלוחות המיתולוגיים נזכר משרתה קדש-ואמרר (קוּדשוּ-ואמרר, הוו בתחילה של אמרר היא כמו מקף חיבור) המכונה גם "הדייג של האשרה". לגבירה אשרה כוח השפעה רב. בעלילות בעל וענת בכתבי אוגרית היא מוצגת כמי שמשפיעה על אל בעלה להרשות בניית היכל לבעל, כדי לבסס את מלכותו (לוח KTU.1.4.I), וכמי שמסרבת לבקשת אל ראש הפנתיאון להמליך אחד מבניה תחת בעל שמת, והיא למעשה הממליכה את עשתר כשליט העולם (לוח KTU.1.6.I). בניה מוזמנים לשמחה בהיכלו של בעל, אבל לאחר מכן הם נלחמים בבעל כאשר הוא רוצה לחזור למלכותו והוא הורגם.

כמו עשתורת וענת, גם האשרה נחשבה לאלת פריון נשית. אך מאפייני האשרה מדגישים בדרך-כלל את הבטיה האמהיים של הנשיות, בעוד שמאפייני עשתורת מדגישים את הבטיה המיניים, ומאפייני ענת את הבתוליות. בפולחן האשרה עסקו קרוב לוודאי בעיקר נשים שביקשו עזרה בבעיות פוריות, לידה ואמהות. בתקופות מאוחרות הייתה נטייה לאחד את היבטי שלוש האלות הללו לתוך אלת פריון אחת.

במכתבי אל-עמארנה ממחצית המאה ה-14 לפנה"ס, כלומר מתקופה סמוכה לכתבי אוגרית, נזכר מספר פעמים מלך אמורי ששמו עבד-אשרת, שם תאופורי שמשמעותו ככל הנראה "עבד האשרה"[2].

במיתולוגיות נוספותעריכה

במיתולוגיה המסופוטמית זוהתה עם אתירת, הנקראת גם אשרתום או אנטו, בת-זוגו של אל השמים אנו. אמנם יש המזהים את אתירת עם עשתורת, אך נראה שהמקבילה המסופוטמית של עשתורת היא אישתר.

במיתולוגיה של מצרים העתיקה זוהתה עם האלה קטש מתקופת השושלת ה-18 של הממלכה החדשה, ככל הנראה משום שבאוגרית כונתה לפעמים "קודשו", כלומר "קדושה" או "קדשה".

בתקופה ההלניסטית והרומית מוזגה עם עשתורת וענת תחת השם הארמי "עתרעתה", וביוונית עַטַרְגַתִיס (Atargatis). בדרך-כלל נחשבה לבת זוגו של הדד, ולעיתים תוארה כבעלת גוף דג בדומה לסירנה, או כרכובה על אריות בדומה לקיבלי (Cybele). בתקופה זו היה פולחנה נפוץ באזור דרום-סוריה, והרומים כינו אותה "האלה הסורית" (לטינית: Dea Syria או במילה אחת Deasura). היא זוהתה עם מספר אלות אמהיות ואלות אדמה במיתולוגיה היוונית, בעיקר דמטר, ריאה, קיבלי והרה, ובמיתולוגיה הרומית עם יונו.

פולחנה במקרא ועצי אשרהעריכה

בתקופת השופטיםעריכה

פולחן האשרה חדר לעם ישראל כבר בראשית תקופת השופטים, וכך נאמר בספר שופטים: "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹוהֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָאֲשֵׁרוֹת" (שופטים פרק ג פסוק ז).

בתקופת השופט גדעון בן יואש, פולחן האשרה הייתה מציאות שכיחה, לצד פולחן הבעל:

וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ ה' קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת. וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹוהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה וְלָקַחְתָּ אֶת הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת

בתקופת המלכיםעריכה

על פי המסופר בספר מלכים, פולחן האשרה נכנס לממלכת יהודה כבר בתקופת המלך רחבעם, ומאבק מלכי יהודה בפולחן האשרה ניטש על פני מספר דורות. זאת לעומת ממלכת ישראל, שאליה נכנס פולחן האשרה בשלב מאוחר בהרבה, בימי אחאב מלך ישראל, בעקבות נישואיו של אחאב עם איזבל, ביתו של מלך צידון שהבעל והאשרה היו אלוהיו המרכזיים.

על מנשה מלך יהודה מסופר שהציב פסל של אשרה בבית המקדש, אירוע שנחשב לחסר תקדים:

בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ‍ִם וְשֵׁם אִמּוֹ חֶפְצִי בָהּ. ... וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם.

בניגוד לפולחן הבעל שהוכחד בממלכת ישראל בימי יהוא, פולחן האשרה נותר בה, וכך מספר המקרא על ימי בנו יהואחז:

אַךְ לֹא סָרוּ מֵחַטֹּאות בֵּית יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִי אֶת יִשְׂרָאֵל בָּהּ הָלָךְ וְגַם הָאֲשֵׁרָה עָמְדָה בְּשֹׁמְרוֹן.

בממלכת יהודה פעל המלך יאשיהו לעקור את פולחן האשרה, ועליו נכתב:

וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית ה' מִחוּץ לִירוּשָׁלַ‍ִם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם. וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית ה' אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה.

בפולחנה באוגרית נזכרים קורבנות של בהמות גסות ודקות לכבוד האשרה. בתנ"ך מתוארים עצים שניטעו לכבודה או שסימלו אותה, וטקסים שנעשו סביב העצים או תחתם כמו גם זביחה, הקטרה והירוגמיה: "עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ, עַל כֵּן תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם וְכַלּוֹתֵיכֶם תְּנָאַפְנָה" (הושע ד', יג).

פסליה שהיו עשויים מעץ לא שרדו, אך נותרו תבליטים שמתארים את פסלי האשרה, בצורה של גזע עץ חלול.[דרושה הבהרה] פיסלונים של האלה אשרה, מתארים דמות אישה בעלת שדיים חשופים.

וכנגדם היה האיסור:

לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ – אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ:

קדשות והירוגמיהעריכה

פולחנה גם היה קשור לקיום יחסים בין כהנים וכהנות להמוני העם, בטקסים של מיניות פולחנית מקודשת, שמטרתה הייתה לגרום לפיריון חקלאי, והייתה נעשית בין כהני הבעל לבין כהנות האשרה, כסימולציה לבין גשם והרוויית פני האדמה, ובין המון העם לבין כהנות האשרה. בתנ"ך מתוארים בתים שנבנו לפולחנה, שם קויימו היחסים (אך ייתכן שהם קויימו בטבע, תחת העצים שהוקדשו לאשרה), ואשר אליהם מתקשרת אזהרת המקרא באיסור על קדשים וקדשות ואתנן לצורך עניינים של קדושה, כדין כל פולחן עבודת אלילים.

כפי שנכתב:

לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב, בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם:

כניגוד לעבודת האשרה, נאסר לנטוע עצים בבית המקדש, כמו גם לקיים יחסי מין פולחניים. פולחני אשרה היו נפוצים בישראל למן תקופת השופטים ועד חורבן בית ראשון, וכבר בתקופת רחבעם מלך יהודה הם כללו פולחן של קדשות, שהמשיכו לאורך כל תקופת מלכי יהודה, למעט תקופה קצרה שבה ממלכת יהודה טוהרה מפולחן האשרה ופולחן הקדשות הנלווה לה.[3]

בתקופת מנשה המלך לא רק שנטעה אשרה בתוך בית המקדש, אלא אף הוכנסו בתי קדשים של מין פולחני לתוך המקדש עצמו. עוד מסופר שם שהקדשות - כהנות האשרה, היו אורגות יריעות, או לכסות את פסלה או מה שיותר סביר, לבגדים לכהני האשרה, וכך מסופר על נכדו של מנשה, יאשיהו, "וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים, אֲשֶׁר בְּבֵית ה', אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה:" (מלכים ב' כ"ג, ז)

בספר ירמיה פרק י' נכתב:

כִּי-חֻקּוֹת הָעַמִּים, הֶבֶל הוּא: כִּי-עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ, מַעֲשֵׂה יְדֵי-חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד. בְּכֶסֶף וּבְזָהָב, יְיַפֵּהוּ; בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם, וְלוֹא יָפִיק.

על פי המסופר בספר מלכים (א' ט"ו, יג), מעכה בת אבישלום, אמו של המלך אסא הלוחם הגדול באלילים, עשתה לה "מפלצת אשרה", ובגלל זאת בנה המלך הוריד אותה ממעמדה הרם, והרס את הפסל. לא ברור מה הייתה המפלצת הזו, ובגמרא, במסכת עבודה זרה דף מד עמוד א, מוסבר כי המדובר בפסל שיש לו איבר זכרות, שהייתה מקיימת איתו יחסי מין (דעת רב יוסף). הרד"ק הסביר שמדובר בבניין שהוקדש לעבודתה.

לפי ההיסטריון והאנתרופולוג רפאל פטאי בספרו "האלה העברית" (אנ'), לאשרה היה חלק מרכזי בפולחן הפריון והאמהות שהיה נפוץ בכנען גם בקרב היהודים. הוא חישב שפסל האשרה היה נוכח בבית המקדש הראשון כשני שלישים מזמן קיומו (כ-370 שנים), לפי האזכורים הרבים בתנ"ך להכנסתה למקדש בידי מלכים שונים.[4][5]

בהלכהעריכה

על פי הציווי המקראי, כחלק ממצוות השמדת עבודה זרה, נצטוו בני ישראל גם להשמיד את עצי האשרה שהם פוגשים: "וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ",[6] "וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן ".[7] התנאים נחלקו אם האשרה האמורה בתורה היא דווקא כשהפולחן נעשה לעץ עצמו, או גם עץ שהפולחן נעשה לעצם שמונח תחתיו.[8]

התנאים התחבטו במצווה זו, כיצד היא מתיישבת עם העקרון ההלכתי הרגיל, לפיו מצוות השמדת עבודה זרה נוגעת רק לפסלים ולמבנים מלאכותיים, ולא לדברים טבעיים המחוברים לקרקע, גם אם הם שימשו לפולחן. רבי יוסי הגלילי מסביר את הדבר במשנה: "מפני מה אשירה אסורה? מפני שיש בה תפיסת ידי אדם",[9] כלומר עצי אשרה אסורים משום שהחיבור שלהם לקרקע נעשה באופן מלאכותי, על ידי נטיעתם בידי אדם. התלמוד מציג מחלוקת האם על פי זה מצוות ההשמדה היא רק בעצים שניטעו מראש כאשרות, או גם בעצים שהוכרזו כאשרות רק לאחר שניטעו.[10] על פי המשנה[8] והתלמוד,[11] יכולים להיות מצבי ביניים שבהם מצוות ההשמדה נוגעת רק לענפים ולפירות שצמחו מהעץ לאחר שהקדישו אותו כאשרה.

על פי ההלכה, בנוסף למצוות השמדת האשרות, יש בהן גם כן איסור הנאה. המשנה קובעת שאסור לשבת בצילו של עץ אשרה, או לזרוע או לעבור מתחתיו, ושהעובר תחתיו נטמא.[12] כמו כן, אסור להשתמש בעצי אשרה להסקה או לשימושים אחרים, ולחם שנאפה בעצים כאלה או בגד שנארג באמצעות מוט שנעשה מהם – נאסרים אף הם בהנאה.[13]

ארכאולוגיה וממצאים אפיגרפייםעריכה

 
צלמיות עמוד מיהודה, המאות השמינית עד השישית לפנה"ס, מוצגות במוזיאון ישראל

צלמיות חרס קטנות של נשים התומכות את שדיהן בידיהן נפוצות באתרים ארכאולוגים ביהודה בתקופת הברזל. הן מכונות במחקר "צלמיות עמוד", שכן בסיסן עוצב כך שניתן להעמיד אותן. שברים של צלמיות כאלו נמצאו אף בעפר מהר הבית. החוקרים חלוקים בשאלה מה נועדו לייצג, אך דעה נפוצה היא שאלו פסלי אשרה או עשתורת, ששימשו בפולחן פריון של אלות אלו.[14]

 
פיענוח חלק מאחת השורות על שברי הפיטס מכונתילת עג'רוד: "יתנו ל/יהו/ה ...ימן ול/אשרת".

ממצא אפיגרפי חשוב בנוגע לאשרה התגלה באמצע שנות ה-70 על גבעה מבודדת בצפון סיני, באתר הארכאולוגי כונתילת עג'רוד. האתר נחפר במשך שלוש עונות בשנים 1974–1976, ואותרו בו ממצאים רבים בעלי חשיבות להבנת הספרות והדת של ממלכת ישראל בתקופת בית ראשון. מבין הממצאים השונים שנמצאו באתר, מספר כתובות בכתב עברי עתיק על גבי פיטס (סוג של כלי קרמיקה) נראות כברכות ליהוה ול"אשרתה":

...ב]רכת אתכם ליהוה שמרן ולאשרתה
...] ליהוה התמן ולאשרתה [
...] ברכתך ליהוה תמן ולאשרתה יברך וישמרך ויהי עם אדני [
...י]תנו ליהוה תימן ולאשרת[ה

הכתובת מכונתילת עג'רוד; ש' אחיטוב, אסופת כתובות עבריות : מימי בית-ראשון וראשית בית-שני, מוסד ביאליק, ירושלים, 1992

על אותו פיטס מצוירות גם מספר דמויות, שתיים מהן בסמוך לאחת הכתובות.

בנוסף, כתובת דומה בנוסח שלה התגלתה באתר הארכאולוגי חורבת אל כום שבהר חברון:

ברך אריהו ליהוה נצרי ולאשרתו הושע לה לדניהו
ולאשרתה

הכתובת מח'רבת אל קום; אחיטוב, שם

בקרב החוקרים ישנה מחלוקת הן לגבי אופן הבנת הכתובות והציורים, והן לגבי ההשלכות של הבנה זו על התפיסה הפולחנית בממלכת ישראל באותה תקופה. הארכאולוג זאב משל, מחופרי כונתילת עג'רוד, קרא את הכתובת באופן הבא: "לה' שומרנו ולאשרתו" (דהיינו, לאשרה שלו. במובן של מקום קדוש או מקדש). הבלשן מרדכי גילולה היה הראשון לפרסם מאמר בנוגע לכתובת.[15] לשיטתו, יש לקרוא "לה' שומרון ולאשרתו". כלומר, שמו של האל הוא "ה' שומרון". הדבר עשוי להיות מוסבר או על ידי ביטויים כמו "ה' נסי" ו"ה' יראה" – צימוד שם מקום לשם האל; או על ידי הבחנה כי באותה העת המאמינים הבדילו בין "ה' שומרון" לאחרים, למשל, "ה' צבאות", כשם של אלוהות נפרדת. לדעת גילולה לא מסתבר ש"אשרתה" הוא מקום קדוש, שכן אשרה במקרא היא חלק מן הפנתאון האלילי, או עצם המייצג את האלה, ואין במקרא התייחסות לאשרה כמקום מקודש. לדעתו: "תהיה האשרה אשר תהיה... אפשר ... לפרשה כעצם הקדוש לה' וקשור אליו... אך אין לזהותה בשום פנים כעצם המסמל את ה'". פירוש זה מחדד את ההבנה שפולחן האשרה היה רווח במשך דורות, הן בממלכת יהודה, שם, על פי המקרא, נעבדה האשרה בימיהם של מספר מלכים,[16] והן בממלכת ישראל, שם ניצבה אשרה בשומרון מימי אחאב[17] ועד חורבן העיר, ולאחר מכן אצל המזבח בבית אל, עד ששרפה המלך יאשיהו.[18] לטענת גילולה, עורכי המקרא המאוחרים הם אלו ששיוו לעבודת האשרה אופי בלתי-לגיטימי שלא היה קיים בתקופה קדומה יותר. גילולה מסכם – "נראה כי אין מנוס מן המסקנה שהיא [האשרה] נחשבה לבת זוגו של ה', או שלפחות בתקופה מסוימת שייכו אותה אליו כבת זוג."

חוקר המקרא שמואל אחיטוב[19] סבר, בניגוד לסברות קודמיו, כי אין קשר בין הציורים על הפיטס לבין הכתובות, בין היתר מפני שהציורים קדמו לכתובות שחלקן אף שורבטו על גבי הציורים. על כן לא ניתן לדעתו לטעון כי הציורים מייצגים את ה' ואת אשרתו. בנוסף, מצביע אחיטוב על כך שבביטוי 'ה' שומרון ואשרתה', האשרה איננה שם עצם פרטי כיוון שלא ניתן לצרף כינוי חבור לשם עצם פרטי. לכן סביר יותר שהאשרה בכתובות מתארת חפץ מקודש הקשור לפולחן ה'. נימוק זה מצטרף לדעתו שבתקופת המקרא ירדה האשרה מגדולתה, וכבר לא התקיימה בישראל כאלוהות, ונותרה רק כעצם מקודש המשמש בפולחן היהודי והישראלי.

הארכאולוג נדב נאמן[20] התנגד לפירושו של אחיטוב במילים: "השערה זו [לראות ב"אשרת" חפץ פולחני ולא שם של אלה], נסמכת על הופעת האשרה במקרא כחפץ פולחני מקודש. אבל פירוש זה משקף אי-הבנה של הזיקה בין האלוהות לבין החפץ המייצג אותה, ששניהם נושאים אותו שם". לשיטתו של נאמן מופיעה האשרה במקרא הן כאלה, הן כעץ רענן בטבע המזוהה עמה, והן כפסל המוצב במקדש. את משמעותה המילה "אשרתה" בכתובות מציע נאמן לקרוא ככתיב מוארך של שם האלה "אשרת" (זהו השם הקדום יותר לפני נשילת הת'), ולא כשם עצם הכולל כינוי חבור. לאור זאת, גם הוא מסכם כי אשרה/אשרת נחשבה בישראל וביהודה כבת זוגו של ה', והייתה מיוצגת באתרי הפולחן באמצעות פסלה או באמצעות העץ המקודש לה. למסקנה דומה הגיע גם חופר חורבת אל-כום, הארכאולוג המקראי האמריקאי ויליאם דיוור, בספרו המוקדש לנושא.[21] בהקשר זה הוצע על ידי מספר חוקרי מקרא כי בפסוק הפותח את ברכת משה: "ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ, מִימִינוֹ אשדת לָמוֹ" (דברים ל"ג, ב), המילה היחידאית הסתומה "אשדת" נכתבה במקורה "אשרת", והאות ר' הוחלפה באות ד' הדומה לה.[22]

בספרות חז"לעריכה

האשרה, יחד עם שאר עצמי ע"ז, עוברת תמורה בספרות חז"ל, כפי שמתאר נעם זוהר.[23] מעצמים בעלי תכונות אליליות סגוליות, הם עוברים לעצמים אשר מיוחסות להם תכונות כאלו על ידי המאמינים. ההכרה הסובייקטית של המאמינים באלילותו של העצם ובכלל זה האשרה הם אלו שהופכים אותו לנעבד ולאסור. דבריו אלו בולטים בשיטתו של ר' שמעון במשנה – "איזו היא אשרה?... רבי שמעון אומר, כל שעובדין אותה".

אולם ההבדל הבולט עוד יותר בין האשרה שבמקרא לבין האשרה בספרות חז"ל נוגעת לביטול ולאיבוד שלה. במקרא, איבוד וביטול האשרה (בתוך שאר הע"ז) הוא מצווה בעלת מאפיינים קנאיים וברוטליים[24] ואילו במשנה ובתלמוד חובת השמדת האשרה מצטמצמת לאיסור הנאה ממנה ולדינים הנוגעים לביטולה ולהפקעת קדושתה. גם כאן ההבדל אינו ייחודי לאשרה בלבד, אלא מאפיין את היחס החז"לי לחובת הכרתת עבודה זרה באופן כללי.

רבים עמדו על תופעה זו וניתנו לה הסברים שונים.[25] חלקם מתבססים על הסיטואציה הגיאו­־פוליטית במרחב הארץ־ישראלי באותה תקופה, על המצב הדתי ותחושת הביטחון היהודית באותו זמן או על שיקולים כלכליים. אחרים מתייחסים לשינוי אידאולוגי שנועד לקיים חיים משותפים עם האויב. לעומת ההסברים המבוססים על הריאליה הפוליטית, זהר תופס את השינויים בדיני ביטול האשרה כנלווים לשינוי בייצוג של עצמי הע"ז – כיוון שזיהוים תלוי בתודעת הגוי, כך גם ביטולם תלוי בתודעת הגוי. יאיר פורסטנברג, בניגוד לזהר, תולה את השינוי בדיני הביטול בהבנת התאולוגיה הפגאנית־רומית. לשיטתו,[26] המודל של הקדשת הקיסר וביטולו הם העומדים ברקע לשינויים בדיני הביטול. אולם, התייחסותו של פורסטנברג מוגבלת אך ורק לפסלים (שאכן מדמים את פסלי הקיסר במובנים מסוימים), ייתכן שבמקרה של עצים ואשרות הוא יטען שחז"ל התאימו את הדין גם למקרה הזה.

ישי רוזן־צבי טוען[27] שההבדל התהומי בין הדין המקראי לחז"לי איננו שולט בספרות חכמים באופן מובהק אלא מייצג רק אסכולה אחת, ואילו הגישה המקראית להשמדת עבודה זרה משתמרת בטקסטים דבי ר' ישמעאל. את פרקי המשנה הנוגעים לביטול ע"ז יש לקרוא כמתפלמסים עם השיטה שקוראת להשמיד את הע"ז.

בימי חז"ל נשארו 3 אשרות כאלו בארץ ישראל כמבואר בתוספתא (עבודה זרה ז, ד): "איזהו אשרה כל שהעובדי כוכבים עובדין ומשמרין אותה ואין טועמין מפירותיה ר"ש בן אלעזר אומר ג' אשרות בארץ ישראל חרוש שבכפר פטם ושבכפר פגשה שקמה שבראני ושבכרמל" 1. חרוב בכפר קסם. ונשמר באל חרובה שלמזרח כפר קסם כיום. 2. חרוב בכפר פגשה. היא פג'ה שבפתח תקווה כיום ונשמר באל קוצבת שלצפונה ושמו הסורי של החרוב הוא גשובא. 3. שקמה בראני בכרמל. ונשמר בואדי אל ראהין שליד חורבת קדם וכיום נשארה רק האחרונה וגם היא כבר נפלה ובדרך להיעלם.

בתרבותעריכה

האסטרואיד 214 Aschera (אנ') שהתגלה על ידי יוהאן פאליזה, קרוי על שמה.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • משה דוד קאסוטו, "אשרה", אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, א, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"י, טורים 786–788
  • Nicholas Wyatt, "Asherah", in Karel van der Toorn, Bob Becking, and Pieter W. van der Horst (eds.), Dictionary of Deities and Demons in the Bible (DDD), 2nd ed., Leiden: Brill, 1999, pp. 99-105

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ לוקיאנוס מסמוסטה, האלה הסורית, באתר הקסמים של כרמית
  2. ^ "אשרה", אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק בירושלים, 1950, כרך א', עמ' 785-788
  3. ^ ראו סקירה היסטורית של פולחן האשרה בממלכת יהודה, באתר ישיבת הר ברכה
  4. ^ Patai, Raphael (1967). The Hebrew Goddess. ISBN 0-8143-2271-9. 
  5. ^ מוזכר גם ב- יעקב מלכין, יהדות ללא אל? יהדות כתרבות, תנ"ך כספרות, הוצאת כתר, ירושלים 2003, עמוד 110
  6. ^ ספר דברים, פרק ז', פסוק ה'
  7. ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ג'
  8. ^ 1 2 משנה, מסכת עבודה זרה, פרק ג', משנה ז'
  9. ^ משנה, מסכת עבודה זרה, פרק ג', משנה ה'
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף מ"ה, עמוד ב'
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף מ"ח, עמוד א'
  12. ^ משנה, מסכת עבודה זרה, פרק ג', משנה ח'
  13. ^ משנה, מסכת עבודה זרה, פרק ג', משנה ט'
  14. ^ Aaron Greener, The Characteristics of the Terracotta Figurines from the Temple Mount Soil
  15. ^ מ' גילולה, "ליהוה שמרנ ולאשרתה", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום (תשל"ט), עמ' 129–137
  16. ^ המלך אסא הסיר "מפלצת" שעשתה אמו לאשרה (מל"א טו, יב), ועל חזקיהו (מל"ב יח, ד) ויאשיהו (מל"ב כג, ד-טו) אחריו מסופר שהכריתו עבודה לאשרה. על מנשה מסופר שהעמיד אשרה במקדש בירושלים (מל"ב כא, ג-ז).
  17. ^ מל"א טז, לג
  18. ^ מל"ב כג, טו
  19. ^ ש' אחיטוב, "האשרה במקרא ובמקורות האפיגרפיים העבריים", בית מקרא מ (תשנ"ה), עמ' 331–336
  20. ^ נ' נאמן, "עיון מחודש בכתובות מכונתילת עג'רוד", איגרת 35 (2013), עמ' 39–46
  21. ^ Dever, William G. "Did God have a wife?: archaeology and folk religion in ancient Israel." (2005).
  22. ^ Blenkinsopp, J. (2008). The Midianite-Kenite Hypothesis Revisited and the Origins of Judah. Journal for the Study of the Old Testament, 33(2), 131-153.
  23. ^ נ' זהר, "עבודה זרה וביטולה", סידרא, יז (תשס"א-תשס"ב), עמ' 63–77
  24. ^ שמות ל״ד:י״ג, דברים ז':ה', דברים י״ב:ג', שופטים ו':כ״ה
  25. ^ מראי מקום עבור שיטות לטיפול בבעיה זו ניתן למצוא בהערה 3 אצל זהר והערות 42–46 אצל רוזן־צבי.
  26. ^ י' פורסטנברג, "ביטול עבודה זרה: הדיאלוג של החכמים עם האלילות תחת הקיסרות הרומית", ראשית 1 (2009), עמ' 117–144
  27. ^ י' רוזן־צבי, "אבד תאבדון את כל המקומות", ראשית 1 (2009), עמ' 91–115