פתיחת התפריט הראשי

אֲשרָה היא דמות במיתולוגיה הכנענית. היא אלת הבית של ארץ כנען, שהגיעה כנראה מצור וצידון, אשתו של אל אבי האלים, אלת האדמה, הנישואין והפריון שאחראית לגידול ולצמחיה – "אמא אדמה". המקבילה של נינטו הבבלית, הרה היוונית ויונו הרומית.

אשרה
צלמית של האלה פיניקית-פונית “קונת אלים” מחרס מהתקופה הפרסית מאה שישית-חמישי לפנה"ס
צלמית של האלה פיניקית-פונית “קונת אלים” מחרס מהתקופה הפרסית מאה שישית-חמישי לפנה"ס
אלת האדמה, הנישואין והפריון שאחראית לגידול ולצמחיה – "אמא אדמה"
תרבות מיתולוגיה כנענית
אלים מקבילים נינטו (בבל), הרה (יוון), יונו (רומא)
בן או בת זוג אל עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים בעל (בן)
ענת (בת)
ים (בן)
מות (בן)
עשתורת (בת)
שחר (בן)
שלם (בן)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
צלמית בדמות האלה "עשתורת-תנית", אלת הפיריון הפיניקית. יד ימין מורמת בתנועת ברכה (חלק מהתצוגה של מוזיאון הכט שנמצא באוניברסיטת חיפה)

תוכן עניינים

בכתבי אוגריתעריכה

שמה השלם של אשרה באוגריתית הוא: אַת'רת ים, שפירושו כנראה: "הצועדת על הים".

שם נוסף הוא קנית אלם (קונית האלים), אם האלים, בהקשר זה בניה מכונים "שבעים בני אשרה". המילה "רבת" (הגברת) משמשת כקידומת לשמה, לפעמים היא נקראת סתם "אלת" (האלה), האלה הראשית ולעיתים מוצגת כזוגתו של בעל, בשם "בעלת".

לאשרה סימן פולחן אחד בצור (אַת'רת צרם - אלה של צור) וסימן פולחן שני בצידון (אלת צדינם - אלה של צידונים). כמו עשתורת וענת גם האשרה נחשבה לאלת הפריה. בלוחות המיתולוגיים נזכר משרתה קדש-ואמרר (קוּדשוּ-ואמרר, הוו בתחילה של אמרר היא כמו מקף חיבור) המכונה גם "הדייג של האשרה".

לגבירה אשרה כוח השפעה רב. בעלילות בעל וענת בכתבי אוגרית היא מוצגת כמי שמשפיעה על אל בעלה להרשות בניית היכל לבעל, כדי לבסס את מלכותו (לוח KTU.1.4.I), וכמי שמסרבת לבקשת אל ראש הפנתיאון להמליך אחד מבניה תחת בעל שמת, והיא למעשה הממליכה את עשתר כשליט העולם (לוח KTU.1.6.I). בניה מוזמנים לשמחה בהיכלו של בעל, אבל לאחר מכן הם נלחמים בבעל כאשר הוא רוצה לחזור למלכותו והוא הורגם.

פולחנה במקרא ועצי אשרהעריכה

לפי ספר מלכים, אחאב מלך ישראל ומנשה מלך יהודה הנהיגו, כל אחד במקומו ובתקופתו, את פולחן האשרה, ומנשה הציב פסל שלה בבית המקדש:

בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ‍ִם וְשֵׁם אִמּוֹ חֶפְצִי בָהּ. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם. וּבָנָה מִזְבְּחֹת בְּבֵית ה' אֲשֶׁר אָמַר ה' בִּירוּשָׁלַ‍ִם אָשִׂים אֶת שְׁמִי. וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה'. וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיס. וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם.

בניגוד לפולחן הבעל שהוכחד בממלכת ישראל בימי יהוא, פולחן האשרה נותר בה, וכך מספר המקרא על ימי בנו יהואחז:

אַךְ לֹא סָרוּ מֵחַטֹּאות בֵּית יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִי אֶת יִשְׂרָאֵל בָּהּ הָלָךְ וְגַם הָאֲשֵׁרָה עָמְדָה בְּשֹׁמְרוֹן.

בממלכת יהודה נעקר פולחן האשרה בידי המלך יאשיהו, עליו נכתב:

וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית ה' מִחוּץ לִירוּשָׁלַ‍ִם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם. וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית ה' אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה.

בפולחנה באוגרית נזכרים קורבנות של בהמות גסות ודקות לכבוד האשרה. בתנ"ך מתוארים עצים שניטעו לכבודה או שסימלו אותה, וטקסים שנעשו סביב העצים או תחתם כמו גם זביחה, הקטרה והירוגמיה: "עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ, עַל כֵּן תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם וְכַלּוֹתֵיכֶם תְּנָאַפְנָה" (הושע ד', יג).

פסליה שהיו עשויים מעץ לא שרדו, אך נותרו תבליטים שמתארים את פסלי האשרה, בצורה של גזע עץ חלול.[דרושה הבהרה] פיסלונים של האלה אשרה, מתארים דמות אישה בעלת שדיים חשופים.

וכנגדם היה האיסור:

לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ – אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ:

פולחנה גם היה קשור לקיום יחסים בין כהנים וכהנות להמוני העם, בטקסים של מיניות פולחנית מקודשת, שמטרתה הייתה לגרום לפיריון חקלאי, והייתה נעשית בין כהני הבעל לבין כהנות האשרה, כסימולציה לבין גשם והרוויית פני האדמה, ובין המון העם לבין כהנות האשרה. בתנ"ך מתוארים בתים שנבנו לפולחנה, שם קויימו היחסים (אך ייתכן שהם קויימו בטבע, תחת העצים שהוקדשו לאשרה), ואשר אליהם מתקשרת אזהרת המקרא באיסור על קדשים וקדשות ואתנן לצורך עניינים של קדושה, כדין כל פולחן עבודת אלילים.

כפי שנכתב:

לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב, בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם:

כניגוד לעבודת האשרה, נאסר לנטוע עצים בבית המקדש, כמו גם לקיים יחסי מין פולחניים. פולחני אשרה היו נפוצים בישראל למן תקופת השופטים ועד חורבן בית ראשון, בתקופת שלמה המלך נבנו מצבות לאשרה בהר הזיתים, ובתקופת מנשה המלך לא רק שנטעה אשרה בתוך בית המקדש, אלא אף הוכנסו בתי קדשים של מין פולחני לתוך המקדש עצמו. עוד מסופר שם שהקדשות - כהנות האשרה, היו אורגות יריעות, או לכסות את פסלה או מה שיותר סביר, לבגדים לכהני האשרה, וכך מסופר על נכדו של מנשה, יאשיהו, "וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים, אֲשֶׁר בְּבֵית ה', אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה:" (מלכים ב' כ"ג, ז)

בספר ירמיה פרק י' נכתב:

כִּי-חֻקּוֹת הָעַמִּים, הֶבֶל הוּא: כִּי-עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ, מַעֲשֵׂה יְדֵי-חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד. בְּכֶסֶף וּבְזָהָב, יְיַפֵּהוּ; בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם, וְלוֹא יָפִיק.

על פי המסופר בספר מלכים (א' ט"ו, יג), מעכה בת אבישלום, אמו של המלך אסא הלוחם הגדול באלילים, עשתה לה "מפלצת אשרה", ובגלל זאת בנה המלך הוריד אותה ממעמדה הרם, והרס את הפסל. לא ברור מה הייתה המפלצת הזו, ובגמרא, במסכת עבודה זרה דף מד עמוד א, מוסבר כי המדובר בפסל שיש לו איבר זכרות, שהייתה מקיימת איתו יחסי מין (דעת רב יוסף). הרד"ק הסביר שמדובר בבניין שהוקדש לעבודתה.

בהלכהעריכה

על פי הציווי המקראי, כחלק ממצוות השמדת עבודה זרה, נצטוו בני ישראל גם להשמיד את עצי האשרה שהם פוגשים: "וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ",[1] "וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן ".[2] התנאים נחלקו אם האשרה האמורה בתורה היא דווקא כשהפולחן נעשה לעץ עצמו, או גם עץ שהפולחן נעשה לעצם שמונח תחתיו.[3]

התנאים התחבטו במצווה זו, כיצד היא מתיישבת עם העקרון ההלכתי הרגיל, לפיו מצוות השמדת עבודה זרה נוגעת רק לפסלים ולמבנים מלאכותיים, ולא לדברים טבעיים המחוברים לקרקע, גם אם הם שימשו לפולחן. רבי יוסי הגלילי מסביר את הדבר במשנה: "מפני מה אשירה אסורה? מפני שיש בה תפיסת ידי אדם",[4] כלומר עצי אשרה אסורים משום שהחיבור שלהם לקרקע נעשה באופן מלאכותי, על ידי נטיעתם בידי אדם. התלמוד מציג מחלוקת האם על פי זה מצוות ההשמדה היא רק בעצים שניטעו מראש כאשרות, או גם בעצים שהוכרזו כאשרות רק לאחר שניטעו.[5] על פי המשנה[3] והתלמוד,[6] יכולים להיות מצבי ביניים שבהם מצוות ההשמדה נוגעת רק לענפים ולפירות שצמחו מהעץ לאחר שהקדישו אותו כאשרה.

על פי ההלכה, בנוסף למצוות השמדת האשרות, יש בהן גם כן איסור הנאה. המשנה קובעת שאסור לשבת בצילו של עץ אשרה, או לזרוע או לעבור מתחתיו, ושהעובר תחתיו נטמא.[7] כמו כן, אסור להשתמש בעצי אשרה להסקה או לשימושים אחרים, ולחם שנאפה בעצים כאלה או בגד שנארג באמצעות מוט שנעשה מהם – נאסרים אף הם בהנאה.[8]

ארכאולוגיה וממצאים אפיגרפייםעריכה

ממצא אפיגרפי חשוב ביחס לאשרה התגלה באמצע שנות השבעים על גבעה מבודדת בצפון סיני באתר ששמו כונתילת עג'רוד. האתר נחפר במשך שלוש עונות בין השנים 1975-1976 ואותרו בו ממצאים רבים בעלי חשיבות להבנת הספרות והדת של ממלכת ישראל בימי הבית הראשון.

מבין הממצאים השונים שנמצאו באתר, חשובה לענייננו כתובת שנמצאה על גבי פיטס (סוג של כלי קרמיקה) ובה מופיע השורה 'ליהוה שמרנ ולאשרתה'.

בקרב הארכאולוגים ישנה מחלוקת הן לגבי אופן הבנת הכתובת והציורים הסמוכים לה, והן לגבי ההשלכות שהבנה זו מאפשרת על התפיסה הדתית בקרב ממלכת ישראל באותה תקופה.

הכתובות שנמצאו באתר ומתארות את האשרה הן:


...ב]רכת אתכם ליהוה שמרן ולאשרתה
...] ליהוה התמן ולאשרתה [
...] ברכתך ליהוה תמן ולאשרתה יברך וישמרך ויהי עם אדני [
...י]תנו ליהוה תימן ולאשרת[ה

הכתובת מכונתילת עג'רוד; ש' אחיטוב, אסופת כתובות עבריות : מימי בית-ראשון וראשית בית-שני, מוסד ביאליק, ירושלים, 1992

הכתובת מח'רבת אל כום

ברך אריהו ליהוה נצרי ולאשרתו הושע לה לדניהו
ולאשרתה

הכתובת מח'רבת אל קום; אחיטוב, שם

            

על גבי הפיטס שנמצא בכונתילת עג'רוד ישנו גם ציור של שתי דמויות ומעליהן נכתבה הכתובת בכתב עברי קדום.

זאב משל מן המכון לארכאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב חפר את האתר וקרא את הכתובת באופן הבא: "לה' שומרנו ולאשרתו" (דהיינו, לאשרה שלו. במובן של מקום קדוש או מקדש).

מרדכי גילולה היה הראשון לפרסם מאמר בנוגע לכתובת זו.[9] לשיטתו, יש לקרוא את הכתובת "לה' שומרון ולאשרתו". כלומר, שמו של האל הוא "ה' שומרון" (הדבר עשוי להיות מוסבר או על ידי ביטויים כמו "ה' נסי" ו"ה' יראה" – צימוד שם מקום לשם האל; או על ידי הבחנה כי באותה העת המאמינים הבדילו בין "ה' שומרון" לאחרים, למשל, "ה' צבאות" או משהו כזה, כלומר, זהו שם של אלוהות נפרדת). לגבי 'אשרתה', גילולה כותב כי לא מסתבר שמדובר על מקום קדוש שכן במקרא, כפי שציינו מעלה, אשרה היא חלק מן הפתניאון האלילי או עצם המייצג את האלה ובשום מקום אין התייחסות לאשרה כמקום מקודש. לדבריו, "תהיה האשרה אשר תהיה... אפשר ... לפרשה כעצם הקדוש לה' וקשור אליו... אך אין לזהותה בשום פנים כעצם המסמל את ה'". תולדה של פירוש זה של הכתובת היא חידוד ההבנה שהאשרה נחשבה במשך דורות כאובייקט יראה לגיטימי הן ביהודה (שם לא נפגעה האשרה עד לתיקוני יאשיהו) והן בישראל (שם נצבה בשומרון עד חורבן העיר ולאחר מכן נצבה אצל המזבח בבית אל). עורכי המקרא המאוחרים הם אלו ששיוו לעבודת האשרה אופי אלילי שלא היה קיים בתקופה קדומה יותר בה האשרה הייתה בעלת מקום לגיטימי הן במקדש בירושלים והן במקומות מקודשים אחרים. גילולה מסכם – "נראה כי אין מנוס מן המסקנה שהיא [האשרה] נחשבה לבת זוגו של ה', או שלפחות בתקופה מסוימת שייכו אותה אליו כבת זוג."

אחיטוב, בניגוד לסברות של קודמיו טוען[10] כי אין קשר בין הציורים לבין הכתובת, בין היתר מפני שהציורים קדמו לכתובות שחלקן אף שורבטו על גבי הציורים. על כן לא ניתן לטעון כי הציורים שהם של ה' ושל אשרתו. בנוסף, מצביע אחיטוב על כך שבביטוי 'ה' שומרון ואשרתה', האשרה איננה שם עצם פרטי כיוון שלא ניתן לצרף כינוי חבור לשם עצם פרטי ועל כן, סביר יותר האשרה המתוארת בכתובת בכונתילת עג'רוד מתארת חפץ מקודש הקשור לפולחן ה'. הדבר מצטרף לכך שבתקופת המקרא האשרה ירדה מגדולתה וכבר לא התקיימה בישראל כאלוהות ונותרה רק כעצם מקודש המשמש בפולחן היהודי והישראלי.

נאמן,[11] התנגד לפירושו הנ"ל של אחיטוב במילים הבאות "השערה זו [לראות ב'אשרת' חפץ פולחני ולא שם של אלה], נסמכת על הופעת האשרה במקרא כחפץ פולחני מקודש. אבל פירוש זה משקף אי הבנה של הזיקה בין האלוהות לבין החפץ המייצג אותה, ששניהם נושאים אותו שם". האשרה מופיע במקרא, לשיטתו של נאמן, הן כאלה, הן כעץ רענן בטבע המזוהה עמה והן כפסל המוצב במקדש. את משמעותה המילה 'אשרתה' מציע נאמן לקרוא ככתיב מוארך של שם האלה 'אשרת' (זהו השם הקדום יותר לפני נשילת הת') ולא כשם עצם הכולל כינוי חבור. לאור זאת, גם הוא מסכם כי אשרה/אשרת נחשבה בישראל וביהודה כבת זוגו של ה' והייתה מיוצגת באתרי הפולחן באמצעות פסלה או באמצעות האל המקודש לה.

בספרות חז"לעריכה

האשרה, יחד עם שאר עצמי ע"ז, עוברת תמורה בספרות חז"ל, כפי שמתאר נעם זוהר.[12] מעצמים בעלי תכונות אליליות סגוליות, הם עוברים לעצמים אשר מיוחסות להם תכונות כאלו על ידי המאמינים. ההכרה הסובייקטית של המאמינים באלילותו של העצם ובכלל זה האשרה הם אלו שהופכים אותו לנעבד ולאסור. דבריו אלו בולטים בשיטתו של ר' שמעון במשנה – "איזו היא אשרה?... רבי שמעון אומר, כל שעובדין אותה".

אולם ההבדל הבולט עוד יותר בין האשרה שבמקרא לבין האשרה בספרות חז"ל נוגעת לביטול ולאיבוד שלה. במקרא, איבוד וביטול האשרה (בתוך שאר הע"ז) הוא מצווה בעלת מאפיינים קנאיים וברוטליים[13] ואילו במשנה ובתלמוד חובת השמדת האשרה מצטמצמת לאיסור הנאה ממנה ולדינים הנוגעים לביטולה ולהפקעת קדושתה. גם כאן ההבדל אינו ייחודי לאשרה בלבד, אלא מאפיין את היחס החז"לי לחובת הכרתת עבודה זרה באופן כללי.

רבים עמדו על תופעה זו וניתנו לה הסברים שונים.[14] חלקם מתבססים על הסיטואציה הגיאו­־פוליטית במרחב הארץ־ישראלי באותה תקופה, על המצב הדתי ותחושת הביטחון היהודית באותו זמן או על שיקולים כלכליים. אחרים מתייחסים לשינוי אידאולוגי שנועד לקיים חיים משותפים עם האויב. לעומת ההסברים המבוססים על הריאליה הפוליטית, זהר תופס את השינויים בדיני ביטול האשרה כנלווים לשינוי בייצוג של עצמי הע"ז – כיוון שזיהוים תלוי בתודעת הגוי, כך גם ביטולם תלוי בתודעת הגוי. יאיר פורסטנברג, בניגוד לזהר, תולה את השינוי בדיני הביטול בהבנת התאולוגיה הפגאנית־רומית. לשיטתו,[15] המודל של הקדשת הקיסר וביטולו הם העומדים ברקע לשינויים בדיני הביטול. אולם, התייחסותו של פורסטנברג מוגבלת אך ורק לפסלים (שאכן מדמים את פסלי הקיסר במובנים מסוימים), ייתכן שבמקרה של עצים ואשרות הוא יטען שחז"ל התאימו את הדין גם למקרה הזה.

ישי רוזן־צבי טוען[16] שההבדל התהומי בין הדין המקראי לחז"לי איננו שולט בספרות חכמים באופן מובהק אלא מייצג רק אסכולה אחת, ואילו הגישה המקראית להשמדת עבודה זרה משתמרת בטקסטים דבי ר' ישמעאל. את פרקי המשנה הנוגעים לביטול ע"ז יש לקרוא כמתפלמסים עם השיטה שקוראת להשמיד את הע"ז.

בימי חז"ל נשארו 3 אשרות כאלו בארץ ישראל כמבואר בתוספתא (עבודה זרה ז,ד): "איזהו אשרה כל שהעובדי כוכבים עובדין ומשמרין אותה ואין טועמין מפירותיה ר"ש בן אלעזר אומר ג' אשרות בארץ ישראל חרוש שבכפר פטם ושבכפר פגשה שקמה שבראני ושבכרמל" 1. חרוב בכפר קסם. ונשמר באל חרובה שלמזרח כפר קסם כיום. 2. חרוב בכפר פגשה. היא פג'ה שבפתח תקווה כיום ונשמר באל קוצבת שלצפונה ושמו הסורי של החרוב הוא גשובא. 3. שקמה בראני בכרמל. ונשמר בואדי אל ראהין שליד חורבת קדם וכיום נשארה רק האחרונה וגם היא כבר נפלה ובדרך להעלם.

בתרבותעריכה

האסטרואיד 214 Aschera (אנ') שהתגלה על ידי יוהאן פאליזה, קרוי על שמה.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • משה דוד קאסוטו, "אשרה", אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, א, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"י, טורים 786–788
  • Nicholas Wyatt, "Asherah", in Karel van der Toorn, Bob Becking, and Pieter W. van der Horst (eds.), Dictionary of Deities and Demons in the Bible (DDD), 2nd ed., Leiden: Brill, 1999, pp. 99-105

קישורים חיצונייםעריכה


הערות שולייםעריכה

  1. ^ ספר דברים, פרק ז', פסוק ה'
  2. ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ג'
  3. ^ 3.0 3.1 משנה, מסכת עבודה זרה, פרק ג', משנה ז'
  4. ^ משנה, מסכת עבודה זרה, פרק ג', משנה ה'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף מ"ה, עמוד ב'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף מ"ח, עמוד א'
  7. ^ משנה, מסכת עבודה זרה, פרק ג', משנה ח'
  8. ^ משנה, מסכת עבודה זרה, פרק ג', משנה ט'
  9. ^ מ' גילולה, "ליהוה שמרנ ולאשרתה", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום (תשל"ט), עמ' 129–137
  10. ^ ש' אחיטוב, "האשרה במקרא ובמקורות האפיגרפיים העבריים", בית מקרא מ (תשנ"ה), עמ' 331–336
  11. ^ נ' נאמן, "עיון מחודש בכתובו מכונתילת עג'רוד", איגרת 35 (2013), עמ' 39–46
  12. ^ נ' זהר, "עבודה זרה וביטולה", סידרא, יז (תשס"א-תשס"ב), עמ' 63–77
  13. ^ שמות ל״ד:י״ג, דברים ז':ה', דברים י״ב:ג', שופטים ו':כ״ה
  14. ^ מראי מקום עבור שיטות לטיפול בבעיה זו ניתן למצוא בהערה 3 אצל זהר והערות 42-46 אצל רוזן־צבי.
  15. ^ י' פורסטנברג, "ביטול עבודה זרה: הדיאלוג של החכמים עם האלילות תחת הקיסרות הרומית", ראשית 1 (2009), עמ' 117–144
  16. ^ י' רוזן־צבי, "אבד תאבדון את כל המקומות", ראשית 1 (2009), עמ' 91–115