אשת איוב
אשת איוב היא דמות מקראית, אשר אינה מזוהה בשמה אלא בשם בעלה. דמותה מופיעה בפסוק אחד בלבד בספר איוב (פרק ב', פסוק ט').
איוב מדבר אל אשתו. ציור מעשה ידי ג'ורג דה לה טור תצוגת המוזיאון המחוזי של ווז'וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ, עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ; בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת.
דמותה עריכה
השטן מטיל דופי בדמותו החיובית של איוב ומסית את ה' לפגוע בו. על אף כל הניסיונות, ממשיך איוב להיות נאמן לה'. על רקע האסונות שניקרו לאיוב, ניצבת אשתו, וזו הפעם היחידה בספר איוב שהיא מופיעה בסיפור (פרק ב', פסוק ט'): וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ, עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ; בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת. לאחר דברים אלו היא נעלמת מן הסיפור ולא ידוע מה עלה בגורלה. בפרק מ"ב, פסוקים י"ג–ט"ז כתוב כי לאיוב נולדו עשרה ילדים אחרים, במקום אלה שמתו על ידי הרוח הגדולה (א', י"ט), אך מהכתוב לא ברור אם ילדים אלו נולדו מאשתו הראשונה של איוב או מאישה אחרת. הכתוב אינו מוסר את שמה של אשתו. אשת איוב היא דמות משנית אשר באה להאיר את דמותו החיובית של איוב. חשיבותה – בהבלטת צדקתו של איוב: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי--גַּם אֶת-הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת-הָרָע לֹא נְקַבֵּל. נראה כי התפקיד שהיא ממלאת הוא תפקיד הזהה לתפקיד השטן, המופיע בפרקים א-ב. היא מסיתה את איוב כשהיא משתמשת בביטוי: בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת[1]. השימוש בלשון זהה מעורר דמיון לדברי השטן: אִם-לֹא עַל-פָּנֶיךָ, יְבָרְכֶךָּ (א', י"ב)[2]. האישה מתפקדת כמקבילה לשטן, השב משוט בארץ להתייצב על ה'. וכשם שהשטן הסית ונעלם, כך היא, הסיתה ונעלמה.
אב הכנסייה אוגוסטינוס הגדיר את אשת איוב כעוזרתו לשטן: ADIUTRIX DIABOLI. אוגוסטינוס גם דימה את אשת איוב לחוה, כי כך גם חוה הסיתה והדיחה את בעלה[3].
תיקון סופרים עריכה
בפרק ב', פסוק ט' נעשה תיקון סופרים. על פי המסופר, איוב איבד את כל שהיה לו - את בניו ואת בנותיו, את רכושו ואף בהמשך את בריאותו. איוב יושב ומתאבל, ואשתו מבקשת ממנו להודות שאינו מאמין עוד. כאן נעשה תיקון סופרים מחשש לפגיעה באלוהים. בפסוק זה מתכוונת אשת איוב למילה "קָלֵּל" ולא למילה "בָּרֵךְ".
איוב מתייחס לדברי האישה בבוז ובסלידה רבה. יחד עם זאת ניתן לומר, שהיא משמשת עזר כנגדו בכך שהיא מעוניינת, שיבוא הקץ ליסוריו.
דמותה בראי המחקר עריכה
בספר דברי איוב דמותה של האישה היא אנטיתזה לדמותה של אשת איוב במקרא. את הביטוי: 'כדבר אחת הנבלות תדברי' הכתוב בדברי איוב, (ספר איוב, פרק כ"ו, פסוק ו') מפרש: הלא תראי את השד העומד מאחריך לבלע את בינתך למען התעות גם אותי. הוא חפץ לעשותך לאחת הנשים הנבלות המרמות את תום בעליהן. בפירוש זה יש ממשות לשד העומד מאחוריה ומדבר מגרונה. בסיפור זה בספרות החיצונית השטן מנסה להסית את איוב ואת אשתו ומציב אותם כשווים בהתמודדות נגד השטן[4]. .
לדעת אילנה פרדס חוקרת הספרות, כאשר אשתו מציעה לו לקלל את האלוהים היא מבהירה לאיוב, שאין לו שליטה על מחשבותיהם של אחרים. תשובתו של איוב לאשתו מרמזת לדעת פרדס על כך, שדווקא איוב הוא זה, שרוצה לומר את מה שאשתו אמרה ללא מורא ופחד. איוב, שכעס על אשתו כי דיברה ”כאחת הנבלות” מקלל איוב את לידתו שלו ובכך הוא נמצא כזה, שקילל את מי שנתן לו חיים. אשת איוב מתייחסת אליו כאל מאמין המתעלם מהמציאות הפוקדת אותו בלבד שיישאר באמונתו[5].
זיהוי שמה ומוצא משפחתה עריכה
זיהוי שמו של איוב כיובב מצוי בתרגום השבעים לתורה ובספר דברי איוב.
על-פי ספר דברי איוב, המשתייך לספרים החיצוניים, אשתו של איוב נקראה סיטיס. על-פי הספר אשתו מתה כחלק מהניסיונות, שהועמד בהם, ולאחר מכן נשא לאישה את דינה, בת יעקב ולאה: ואתם משפחה נבחרה כבודה מזרע יעקב אבי אמכם: אני מבני עשו אחי יעקב אשר בתו היא דינה אמכם וממנה תולדותיכם (א, ד'-ה') בבראשית רבה, פרשת וירא, נ"ז נדרש כך: ”אבא בר כהנא אמר בימי יעקב דאמר ר' אבא בר כהנא דינה אשת איוב”.
נישואין בין דינה ואיוב ממשיכים את הקרבה בין יעקב לעשיו לדורות הבאים ובכך מעצימים את דמותו של איוב כגיבור עצמאי וצדיק ושיוך דמותו לבת ישראל מעניק לספר לגיטימציה בין ספרי הקאנון[6].
דוד שמעוני כתב את הפואמה, 'אשת איוב'.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ על השימוש בשורש המנחה ב-ר-כ ראו: מרטין בובר, דרכו של מקרא, ירושלים, מוסד ביאליק 1997, עמ' 341.
- ^ השוו: שמות כ"ב, כ"ז: אֱלֹהִים, לֹא תְקַלֵּל; וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ, לֹא תָאֹר. וספר מלכים א' כ"א, י .
- ^ מאיר וייס, מקראות ככוונתם: לקט מאמרים, ירושלים, מוסד ביאליק, 1987, עמ' 380.
- ^ נאוה גוטמן, עוצית, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, שרה יפת: עורכת, ירושלים: מאגנס: גיליון י"ד, 2004.
- ^ אילנה פרדס, הבריאה על פי חוה - גישה ספרותית פמיניסטית למקרא, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 115-114.
- ^ יאיר זקוביץ ,צבת בצבת עשויה מה בין מדרש פנים מקראי למדרש חוץ מקראי, תל אביב, עם עובד,2009, עמ' 172.