חבר (הלכה)
חבר הוא כינוי תלמודי לאדם שקיבל על עצמו חומרות מסוימות בעיקר בענייני תרומות ומעשרות, וטומאה וטהרה, הנקראות בלשון התלמוד "דברי חברות".
גם אשה יכולה לקבל על עצמה חומרות אלו ולהיקרא "חברה"[1].
את "דברי החברות" יש לקבל בפני שלושה חברים, חוץ מזקן היושב בישיבה[2], ונחלקו אבא שאול וחכמים האם גם תלמיד חכם צריך לקבל בפני שלושה חברים[3].
טומאה וטהרה עריכה
המשנה[4] מביאה את רשימת הדברים עליהם צריך להתחייב אדם בדיני טומאה וטהרה כדי להיקרא חבר:
- אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש - אינו מוכר לו מאכלים לחים או יבשים מכיוון שעם הארץ יטמאם.
- אינו לוקח ממנו לח - וקונה ממנו רק פירות יבשים שלא הוכשרו לקבל טומאה ובוודאי טהורים.
- ואינו מתארח אצל עם הארץ - אינו נכנס כלל לבית של עם הארץ כדי שלא יטמא.
- ולא מארחו אצלו בכסותו - וכשמארח עם הארץ בביתו, לא נותן לו להכניס לשם את בגדיו הנחשבים לטמאים.
- אוכל חולין בטהרה - מתייחס לפירות חולין כאל אוכל קדוש, שאסור לטמאו ואסור לאכלו בטומאה
תרומות ומעשרות עריכה
המקבל עליו דברי חברות נחשב גם לנאמן על המעשרות, ועליו להקפיד על:
- עישור כל הפירות שקונה מעם הארץ, אפילו כאשר בכוונתו למכרן.
- עישור פירות שדותיו שהוא מוכר לאחרים.
- שלא לאכול כלל אצל אנשים שאינם חברים.
החבר בקהילות אשכנז עריכה
בקהילות אשכנז נהגו רבני הקהילות להעניק תואר חבר כאות כבוד והערכה לציון היות נושא התואר אדם ירא שמים אשר נשא בעול הציבור במסגרת הקהילה[5]. מקור התואר במעלת החברות אשר נהגה בתקופת המשנה[6].
ישנן עדויות לשימוש בתואר החבר באשכנז כבר בתקופת הראשונים. בשו"ת מהר"י ווייל מתוארת הענשת אחד מחברי הקהילה שסרח, ובין העונשים שהושתו עליו הוסר תואר החבר שנשא:
ואל יקרא שמך עוד החבר רבי זמלין כי אם זמלין כאחד מן הריקים. וכן לס"ת אל יקראוך החבר אלא שמואל בר' מנחם וימחה שמך מלקרותך רבי.
— שו"ת מהר"י ווייל סימן קמז
המלומד הנוצרי אולוף גרהרד טיכסן פרסם בספרו תעודה שבה הוסמך לתואר "חבר". אם לא מדובר בזיוף, זהו המקרה היחיד הידוע שבו הוענק התואר לאדם שאינו יהודי.[7]
דינים ומושגים נוספים עריכה
- אשת חבר כחבר[8] – אשתו של החבר, שווה בדיניה לחבר עצמו, ונאמנת על כל מה שהחבר נאמן. כמו כן דין זה נאמר גם לעניין כיבודים של תלמידי חכמים, כמו קימה והידור וכו', שגם בזה מתייחסים אל אשת הרב כעומדת במקום בעלה.
- חבר אין צריך התראה[9] – אדם העומד לבצע עבירה מוזהר על ידי אחרים כי הדבר אסור, ועליו לחדול ממנו וכי הוא עלול להיענש. ההתראה היא תנאי הכרחי בהלכה על מנת להביא לחיוב פורמלי בעונש גופני, אך אדם שקיבל על עצמו דברי חברות, נענש על פי עדים גם ללא שנתקיימה בו התראה.
- ירושלים עושה כל ישראל חברים[10] – בירושלים בימי העלייה לרגל הועלו כל הבאים בשערי העיר למעמד של חברים, וכך הופקעה טומאתם של עמי הארץ ששהו בירושלים בימי הרגל.[11] המטרה הייתה לאפשר לכל העם לעלות לרגל, להשתתף בטקסי החגים ולמנוע חציצה בין חברים ופרושים לאנשים שאינם מקפידים על ענייני טהרה כמוהם.[12]
- חברותא – לימוד התורה עם חבר.
קישורים חיצוניים עריכה
- הערך "חבר", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- "חבר (הלכה)", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ח', עמוד ב'
- ^ הגדרה תלמודית לתלמיד חכם המלמד תלמידים בישיבה, הראשון שנקרא כך היה אברהם אבינו בתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ח, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף ל', עמוד ב'
- ^ משנה, מסכת דמאי, פרק ב', משנה ג'
- ^ אנציקלופדיה יהודית דעת - חבר - תואר כבוד באשכנז ;, באתר daat.ac.il
- ^ משנה, מסכת דמאי, פרק ב', משנה ג'
- ^ שמואל פיינר, עת חדשה: יהודים באירופה במאה השמונה עשרה, 1750–1800 עמוד 160
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל', עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"א, עמוד א'
- ^ דברי רבי יהושע בן לוי בתלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ג', הלכה ו'; ראו גם תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף כ"ו, עמוד א' ומקורות אחרים בדברי חז"ל
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף י"א, עמוד ב' (ובדומה תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף כ"ו, עמוד א'): "טומאת עם הארץ ברגל כטהרה שויוה רבנן"
- ^ אהרן אופנהיימר, "חבורות שהיו בירושלים", בתוך: אהרן אופנהיימר, אוריאל רפפורט, מנחם שטרן (עורכים), פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני: ספר זיכרון לאברהם שליט, ירושלים: הוצאת יד בן צבי ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"א, מסת"ב 965-217-000-3, עמ' 178–179