פתיחת התפריט הראשי

אש היא אחת מאבות הנזיקין. על פי דיני הנזיקין במשפט העברי, אדם שהדליק אש, שגרמה לנזק חייב לפצות את הניזוק, אפילו אם האש הודלקה ברשותו של המדליק, אלא אם כן הנזק אירע באונס כגון כאשר האש התפשטה על ידי רוח שאינה מצויה בדרך כלל.

נזקי אש
(מקורות עיקריים)
אסון הכרמל
אסון הכרמל
מקרא ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ה'
משנה מסכת בבא קמא, פרק ו'
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא, דף נ"ט, עמוד ב'
משנה תורה ספר נזקים, הלכות נזקי ממון, פרק י"ד
שולחן ערוך חושן משפט, סימן תי"ח
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה רמ"א
ספר החינוך, מצווה נ"ו

האש שונה משאר אבות נזיקין, בכך שאם שרפה חפצים שאינם גלויים, כגון כלים הטמונים בתבואה, אין המדליק חייב בפיצוי עבורם.

תוכן עניינים

הדין ומקורועריכה

הדין הייחודי של אש כאב נזיקין מחייב את המזיק לשלם אף על פי ש"כח אחר מעורב בו" כלומר: המצית אחראי גם לנזק שנגרם כתוצאה מרוח שליבתה את האש וכדומה.

אדם שהצית רכוש של אחר באופן ישיר נחשב לאדם המזיק ודינו חמור יותר. במקרה זה, המזיק חייב בפיצויים גם אם העבירה בוצעה מאונס, וחייב לפצות גם על כלים טמונים שניזוקו.

מקור מקראיעריכה

המקור המקראי לדין אש הוא בפרשת משפטים:

כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה.

תולדות האשעריכה

חז"ל הגדירו את האש כאב לכל המזיקים אשר דומים במאפיניהם לאש. מאפיינה של האש כאב נזיקין היא שגורם טבעי מעצים את הנזק שהיא גורמת. כך לדוגמה, האש מסתייעת ברוח, המלבה ומפיצה את האש, ובכך גדל נזקה.

תולדות האש שהזכירו חז"ל הם אבן, סכין או כל דבר אחר, אשר הונחו בראש גג, ונפלו על ידי רוח מצויה והזיקו בשעה שנפלו (במקרה שהאבן או הסכין הזיקו לאחר נפילתם על הקרקע, על ידי התקלות של אדם בהם, הרי הם דומים לאב המזיק 'בור', ונחשבים תולדתו).

על ידי הגדרת ה'מזיק' כתולדות האש, מקבלת התולדה את דיניה של האש, ולפיכך המזיק פטור מפיצוי חפצים טמונים שאינם גלויים לעין שניזוקו.

טמון באשעריכה

  ערך מורחב – טמון באש

דין טמון באש הוא הלכה מיוחדת בנזקי אש ולפיה חיוב הפיצוי הוא רק על דברים שנראים לעין וניזקו, ולא על מה שהיה "טמון" ונסתר. המקרה הקלאסי של טמון הוא אש שיצאה משליטה ושרפה ערימת חיטים שמישהו טמן בתוכה חפצים; על פי ההלכה, מי שהצית את האש חייב לשלם רק על ערימת החיטים שנשרפה ולא על החפצים שהיו מוסתרים בתוכה.

מקור הדיןעריכה

במשנה נחלקו רבי יהודה וחכמים בדין 'טמון'. לדעת רבי יהודה מחייב לשלם גם על כלים טמונים שנשרפו, וחכמים חולקים על כך:

המדליק את הגדיש, והיו בו כלים ודלקו – רבי יהודה אומר: ישלם מה שבתוכו; וחכמים אומרים: אינו משלם אלא גדיש של חטין או של שעורים

בברייתא המובאת בתלמוד דעת חכמים מפורטת יותר, ומבואר שלמרות שלא משולם מלוא הפיצוי על הכלים שנשרפו, בכל זאת "רואים מקום כלים כאילו הוא מלא תבואה", כלומר, הפיצוי הנדרש הוא עבור ערימה מלאה של תבואה ולא ערימה חלולה.[1]

בתלמוד נטבע המונח "טמון" לציון הלכה זו. לפי התלמוד, ההלכה נדרשה מהכתוב בתורה בעניין נזקי אש: "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הַקָּמָה",[2] שהמילה "קמה" מורה על דבר גלוי ונראה לעין.

אשו משום חציו או משום ממונועריכה

  ערך מורחב – אשו משום חציו

בתלמוד נחלקו אמוראים בדין זה מאיזה טעם מחויב אדם על נזקי אש שהצית. האם החיוב הוא כדין חץ שנורה על ידי האדם וגרם לנזק (אשו משום חציו), או משום שהאש שהזיקה שייכת לו, ולכן עליו לשאת בנזק  (אשו משום ממונו):

לדעת רבי יוחנן החיוב על "אשו משום חציו", כלומר, פעולה של הצתת אש דומה לפעולה של יריית חץ, והתפשטות האש נחשבת לתוצאה ישירה מההצתה ואילכך באחריותו הישירה של המצית.

לעומת זאת, לדעת ריש לקיש "אשו משום ממונו", כלומר, סיבת החיוב אינה משום שההיזק נגרם ישירות על ידי האדם, אלא משום שהחפץ שגרם לנזק הוא ממונו, בדומה לאחריותו של אדם על הנזק שגרם מבעל חיים השייך לו.

כלו לו חציועריכה

אפילו לדעת רבי יוחנן, אם בשעה שהדליק המזיק את האש לא היה באפשרותה לגרום להזיק - למשל, אם הייתה חומה שמנעה את התפשטות האש - שוב אין האש נחשבת כחציו ('כלו לו חציו'). במקרה זה, גם אם לאחר שהדליק את האש החומה, למשל, נפלה (והיה בידו זמן להעמיד את החומה למנוע את התפשטות האש), מודה רבי יוחנן שיש לחייבו רק משום ממונו כפי שסבור ריש לקיש. מאותה סיבה, לדעת רבי יוחנן הפטור על כלים טמונים קיים רק במקרה ש'כלו לו חציו'.

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.