אתרוג בלאדי

אתרוג בלאדי הוא זן של אתרוג הגדל באזור ארץ ישראל. האתרוג אינו פרי מקומי בארץ ישראל, ועל פי ההערכות המקובלות הוא יובא בין השנים 500 לפנה"ס300 לפנה"ס, על ידי מתיישבים יהודים או יוונים. תחילה הוא לא גדל באופן נרחב, אך החל משנות ה-70 של המאה ה-19, החלו לגדל אותו בכמות מסחרית לצורך שימוש לארבעת המינים בחג הסוכות, ביוזמתו של רבי חיים אלעזר וקס.

קריאת טבלת מיוןאתרוג בלאדי
מיון מדעי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אטימולוגיה עריכה

פירוש המילה "בלאדי" בערבית "מקומי". חקלאים ערבים מקומיים החלו להשתמש בשם זה באמצע המאה ה-19, כדי להבדיל בין זן זה לבין אתרוג קורפו, שתורבת לאורך חוף הים של יפו.[1]

אתרוג בלאדי הוא זן חומצי, לצד אתרוג פלורנטין ואתרוג קלבריה מאיטליה ואתרוג קורפו מיוון.[2]

היסטוריה עריכה

פירות הדר אינם מקומיים בישראל.[3] לפי גאלסיו (אנ'), יהודים מבבל (אנ') הכניסו את האתרוג ליהודה בסביבות שנת 500 לפנה"ס,[4][5] בעוד שלדעת טולקובסקי מתיישבים יוונים הביאו אותו מהודו כ-200 שנה מאוחר יותר במהלך המאה ה-3 לפנה"ס.[4] נהוג לחשוב שהאתרוג הוא הפרי התרבותי העתיק ביותר בארץ.[6] בהיותו בעל משמעות פולחנית עבור יהודים, שנוטלים אותו בחג הסוכות, יוצא האתרוג לרחבי אירופה בכמויות קטנות בתקופת שלטון הרומאים.[7][8] במהלך שנות ה-1800 גודל זן הבלאדי בפאתי שכם, נצרת, טבריה, צפת, עלמא, אום אל-פחם ובכפר ליפתא ליד ירושלים.[9] רק באמצע המאה ה-19 החלו אתרוגי בלאדי להופיע באופן משמעותי בשוק האירופי, ולאחר מכן פרצה מחלוקת הלכתית בשאלה האם האתרוגים הורכבו, משום שאתרוג מורכב פסול, לרוב השיטות, לקיום מצוות ארבעת המינים.[10]   בשנות ה-70 של המאה ה-19 רבי חיים אלעזר וקס ארגן משלוחים של האתרוגים לאירופה. הוא טען שלאתרוג הבלאדי יש את השושלת המסורתית החזקה ביותר, וטען שהוא נמצא בטבע כאשר רמב"ן (נפטר ב-1270) הגיע לארץ ישראל. הוא כתב מכתבים רבים לרבנים בתקווה להשפיע על הפזורה היהודית להשתמש באתרוג בלאדי. מכתבים אלו פורסמו בשו"ת "נפש חיה" כתביו וכן בקונטרסים העוסקים בפולמוס אתרוגי קורפו.[11] בהשפעתו, יהודים רבים החלו לרכוש את הבלאדי במקום את אתרוג קורפו.[12] הזן אמנם לא מבוית, אך שימש חוקרים ויהודים לארבעת המינים.[13] הרב וקס ראה גם את הסחר באתרוג זה כמקור חשוב להכנסה כלכלית עבור היישוב הישן. הוא השקיע סכומים גבוהים בהקמת פרדסים בחיטין ותרם את הרווחים לצדקה.[12] בשנת 1875 נטע וקס 600 עצי אתרוגים ועד 1883 גדלו בהם למעלה מ-40,000 אתרוגים.[14]

העיתונים המליץ והלבנון עוררו את ההתעניינות בגידול אתרוגים בישראל, אשר נתפס כחשוב בסלילת הדרך לעצמאות יהודית.[15] כמה שנים לפני כן, אתרוג קורפו כבר גודל על ידי יהודים ספרדים שזה עתה הגיעו בגיבוי כספי של משה מונטיפיורי. אתרוג קורפו הצליח מסחרית יותר מהבלאדי.[16] הבלאדי נחשב לגידול לא מושך וחלק מהעולים החדשים המשיכו להשתמש בזנים שהיו רגילים אליהם בגולה.[17]

בעוד שאתרוג קורפו שגדל ביפו הראה עתיד כלכלי טוב, הפוסקים ההלכתיים יצאו נגדו. כפתרון חלקי, אתרוג קורפו הורכב מדי פעם על שורש (אנ') בלאדי. הצאצאים קיבלו את התכונות היפות של סוג קורפו, והשורש הבלאדי הכשר ביותר.[18] בשלב מסוים, נאלץ הרב וקס לההרכיב ולהתחיל לעבוד על חלק מהמטע שלו, כדי להחליף חלק מהיבול באתרוג קורפו.[19]

דעות רבניות עריכה

רבני היישוב הישן שמואל סלנט ומאיר אוירבך תמכו בצאצאי הבלאדי. מאוחר יותר, כמה רבנים ישראלים עשו כמיטב יכולתם לתמיכה בו. כל אחד אסף חומר ריבוי ממקום אחר והביא אותו לגידול בפיקוח צמוד. כך התפתח מגוון של תת-זנים או מבחר עם שמות שונים.[20]

רשימת הרבנים כוללת את (מסודרים לפי סדר תאריך): הרב זרח ראובן ברוורמן ראש ישיבת מאה שערים, הרב יוסף חיים זוננפלד,[21] ותלמידיו הקרובים של רבי יהושע לייב דיסקין.[20]

הרב אברהם יצחק הכהן קוק קידם את השתל התוך-ספציפי מאתרוג קורפו לשורש אתרוג בלאדי, והעניק על כך את ההכשר שלו, מתוך אמונה שזה פתרון מעשי לגדל אתרוגים יפים שהם גם כשרים. עם זאת, הוא עדיין הודה בעדיפות ההלכתית של אותם אתרוגים המטופחים בכפרים ערביים שונים, שמעולם לא היו יפים, אך זכו לשבחים על כך שלא הורכבו.[22]

זני אתרוג בלאדי גדלים ונמכרים עד היום בתפוצות ובישראל, והם חביבים על תלמידי חוג בריסק והחזון איש.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה


הערות שוליים עריכה

  1. ^ קונטרס פרי עץ הדר, ירושלים תרל"ח (אורכב 10.04.2008 בארכיון Wayback Machine)
  2. ^ Meena, Ajay Kumar; Kandale, Ajit; Rao, M. M.; Panda, P.; Reddy, Govind (2011). "A review on citron-pharmacognosy, phytochemistry and medicinal uses". The Journal of Pharmacy. 2 (1): 14–20.
  3. ^ Friedrich Simon Bodenheimer (1951). "1. The History and Extent of Citrus Cultivation in Palestine". Citrus Entomology in the Middle East: With Special References to Egypt, Iran, Irak, Palestine, Syria, Turkey. Dr. W. Junk. p. 3. Citrus plants are no natives of Palestine.
  4. ^ 1 2 Elisabetta Nicolosi (2007). "3. Origin and Taxonomy". In Iqrar Ahmad Khan (ed.). Citrus Genetics, Breeding and Biotechnology. CABI. p. 21. ISBN 978-0-85199-019-4.
  5. ^ Alan Davidson (21 באוגוסט 2014). The Oxford Companion to Food. OUP Oxford. p. 191. ISBN 978-0-19-104072-6. From there it reached Babylonia, where it came to the notice of the exiled Jews, who later brought it back to Israël. {{cite book}}: (עזרה)
  6. ^ Report FS. United States Bureau of Agricultural Economics. 1935. p. 2. Of the fruits now grown in Palestine, it is believed that the citron (Ethrog in Hebrew) is the oldest known in that country.
  7. ^ Isaac, Erich (1958). "Rise of the Palestinian Citron". The Citron in the Mediterranean: A Study in Religious Influences. Economic geography. University of California. p. 76. Etrogim were, of course grown from ancient times in Palestine and individual citron reached European Jewish dignitaries, but there was no significant trade until the latter part of the nineteenth century.
  8. ^ R. E. Hunter (1946). "Review: Hesperides. History of citrus fruits, Tolkowsky, Samuel, London, 1938". The Journal of the Palestine Oriental Society. Vol. 19–20. The Society. p. xlii. The fruits were cultivated in Palestine and exported to Jewish communities settled in Europe.
  9. ^ Letter by Rabbi Meir Auerbach, printed at the end of the 4th chapter of first volume of the responsa Nefesh Chaya by Rabbi Chaim Elozor Wax שו"ת נפש חיה או"ח סי' ד סוה"ס
  10. ^ Issac, (1958). "Israëli" citrons began to figure in the European market in the late 1850s. These etrogim, however, met considerable opposition from certain Orthodox communities on the grounds that they were grafted. To counteract this unfavorable propaganda, a group of Palestinian rabbis investigated the situation and published a volume to inform world Jewry in which areas grafting was practiced and which exporters could not be relied upon, thus by implication putting the seal of approval upon the rest. The rabbis denied that grafting was universal in Palestine."
  11. ^ תולדות הנפש חיה, י.ד. בית הלוי, פרקים ח-י. שו"ת ביכורי שלמה סי' לח
  12. ^ 1 2 תולדות הנפש חיה, י.ד. בית הלוי, פרקים ח-י.
  13. ^ שו"ת נפש חיה או"ח סי' ב-ד
  14. ^ Our History, Kupath Rabbi Meir Baal Haness.
  15. ^ יוסף שלמון, הפולמוס על אתרוגי קורפו ואתרוגי ארץ ישראל - 1875–1891, ציון - רבעון לחקר תולדות ישראל, שנה סה (תש"ס) עמוד 75 והלאה.
  16. ^ קונטרס פרי עץ הדר, השותפים סלאנט, ירושלים תרל"ח (אורכב 10.04.2008 בארכיון Wayback Machine)
  17. ^ Letter by Rabbi Shneor Zalman of Lublin, in Igros Baal Torath Chesed Chapter 9, אגרות בעל תורת חסד סימן ט
  18. ^ Igros HoRaye 114
  19. ^ תולדות הנפש חיה, י.ד. בית הלוי, פרק ח.
  20. ^ 1 2 אתרוגי ארץ ישראל, זהר עמר, תשע"א
  21. ^ According to Professor Eliezer E. Goldschmidt (Hilkhot Sadeh, issue 146, Elul 5765, Page 24) the Kibilewitz-etrog was obtained in 1910 at the remote nature of Wadi Qelt. According to the Widow Kibilewitz and Mr. & Mrs. Kelli, it was obtained by Rabbi Sonnenfeld.
  22. ^ .אגרות הראי"ה, חלק א, סימן נב, עמוד סא