אתר הגלעד
אתר הגַלְעֵד הוא אתר הנצחה קטן בלב הרובע היהודי בירושלים, שהוקם לזכרם של 48 מיושבי הרובע ומגיניו, שנהרגו במהלך קרבות מלחמת העצמאות ב-1948.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
אתר הנצחה  |
| על שם | יושבי הרובע היהודי ומגיניו, שנהרגו במהלך קרבות מלחמת העצמאות |
| מיקום |
ירושלים |
| מדינה |
ישראל |
| קואורדינטות | 31°46′28″N 35°13′55″E / 31.77446944°N 35.23201667°E |
|
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)   אתר הגלעד | |
  | |
רקע עריכה
עם פרוץ מלחמת העצמאות בשלהי שנת 1947 הותקף היישוב היהודי בכל הארץ, ועמו גם הרובע היהודי. ההתקפות הקשות מצד המוסלמים יושבי העיר העתיקה הביאו לנטישה המונית של יושבי הרובע היהודי אל מחוץ לחומות. הנטישה נבלמה כאשר מפקדת ההגנה החליטה לאסור על תושבי הרובע לעזוב, בנימוק שלערבים יהיה קשה יותר לכבוש שטח מאוכלס. כאשר עזבו הבריטים את הארץ ב-15 במאי 1948, נותר הרובע היהודי מכותר, ובמשך כמה ימים נמשכו הקרבות בין מגיני הרובע (רובם ילדים ונערים) ובין כנופיות מקומיות.
בימים שחלפו מעזיבת הבריטים ועד נפילת הרובע נהרגו בו עשרות יהודים. למרות שהמנהג בירושלים הוא לקבור את המת בו ביום, לא ניתן היה לערוך הלוויות ולנהל טקסי קבורה בבית הקברות בהר הזיתים הסמוך, עקב הקרבות וההפגזות. במקביל, לא ניתן היה גם לקבור את המתים בתחומי העיר העתיקה, עקב האיסור ההלכתי לקבור את המת במרחק של פחות מ-25 מטרים ממקום יישוב. בשל כך החליטו רבני הרובע להמתין עד שתתאפשר הקבורה מחוץ לעיר, ובינתיים נשמרו גופות המתים בבית החולים משגב לדך.
הקמת אתר הקבורה הזמני עריכה
ארבעה ימים לאחר עזיבת הבריטים, ב-19 במאי, פרצו כוחות סדירים של הלגיון הירדני לעיר העתיקה, וניהלו מלחמה קשה מול התגבורת שנשלחה להגן על הרובע. בימי קרבות אלה הלך המצב והחמיר, ומספר החללים הלך וגדל. בעקבות כך החליטו הרבנים לקבור בכל זאת את המתים באופן ארעי בין החומות. הלוויה קצרה ומהירה יצאה תחת הפגזה כבדה ממשגב לדך לכיוון חצר קטנה ליד כיכר בתי מחסה בלב הרובע היהודי. ארונות הקבורה נעשו מדפנות של סוכה מאולתרים, והרב יצחק אביגדור אורנשטיין, שניהל את טקס הקבורה, ביקש את סליחת המתים על שלא נקברו כראוי.[1] כמה טקסי קבורה מהירים כאלה נערכו במשך הימים הבאים, ובהם נקברו בסך הכל 34 חללים. המתים נקברו זה בצד זה, ללא סימון מדויק מיהו מי. הנקבר הצעיר ביותר היה נסים גיני, ילד בן תשע וחצי, ששימש כקָשָר בין עמדות המגינים, ונורה בידי צלף ירדני.
בתום תשעה ימי קרבות, בבוקר ה-28 במאי, נאלצו מגיני הרובע להיכנע בפני הלגיון הירדני, ונלקחו בשבי לירדן למשך כתשעה חודשים. במסגרת תנאי הכניעה אולצו היהודים לפנות את העיר העתיקה עד השעה חמש אחר הצהריים, ולא הותר להם ליטול עמם את המתים מחצר הקבורה הזמנית.[2] לאחר שהרובע ננטש, אספו הירדנים את גופותיהם של 14 חללים יהודים נוספים מרחבי הרובע שטרם הובאו לקבורה, וקברו אותם בקבר המשותף, כך שהמקום הכיל בסך הכל 48 מתים.
אחרי מלחמת ששת הימים עריכה
במשך 19 שנים לא יכלו מגורשי הרובע היהודי להתייחד עם זכר יקיריהם שנפלו במהלך הקרבות, בשל סירוב שלטונות ירדן לאפשר כניסת אזרחי ישראל לעיר העתיקה. לכן הוקמה לזכר החללים אנדרטה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, שעוצבה כסמטה ירושלמית. על קירות הסמטה נרשמו שמותיהם של המתים, גילם ומעט מידע אודותיהם. באנדרטה זו נערכו טקסי אזכרה, וכן על גג קבר דוד המלך, שהיה במשך 19 שנים המקום הקרוב ביותר לעיר העתיקה, אליו יכלו יהודים להגיע. על גג זה מופיעה עד היום כתובת ממלכתית, ובה שמות 34 מתוך המתים.
רק אחרי איחוד ירושלים ב-1967 הועברו המתים ממקום קבורתם הזמני לקבר אחים בהר הזיתים. לאחר העברת גופות החללים להר הזיתים תוכנן האתר כאתר הנצחה על ידי האדריכל תושב הרובע יואל בר־דור ונחנך ב-1970. אתר ההנצחה מכונה אתר 'הגַלְעֵד', והוא סומן במשך שנים בקוביית אבן קטנה עשויה אבן גיר, ובכתובת המספרת על המקום. באפריל 2019 הוסיפה החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי אלמנטים נוספים סביב ומעל האנדרטה המקורית.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- אהרון לירון, ירושלים העתיקה במצור ובקרב, הוצאת מערכות, תל אביב 1957
- אליצור בן גור, יומן ירושלים, תש"ח - ברובע הנצור ובשבי הלגיון, הוצאת אריאל, ירושלים 1993
- דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ירושלים, ירושלים, ירושלים 1978
- יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין: ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, הוצאת מערכות, תל אביב 1986
- רמי יזרעאל, הרובע היהודי במלחמת העצמאות: מסלולי סיורים, יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1991
- משה ארנוולד, מצור בתוך מצור – הרובע היהודי בירושלים העתיקה במלחמת העצמאות מכון בן-גוריון, 2004
- שמואל אבן אור (אורנשטיין) ומשה ארנוולד, תעודות לקורות הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתש"ח, הוצאת עמותת מגיני הרובע היהודי, ירושלים תשס"ד
- ג'ון פיליפס, הרצון לחיים, ירושלים 1977
