בארו (אלסקה)

עיר בארצות הברית

בארואנגלית: Barrow) או אוטקיארויכּאינופיאט: Utqiagvik) היא העיר הגדולה ביותר במחוז נורת' סלופ שבמדינת אלסקה. בארו שוכנת מצפון לחוג הארקטי והיא אחד היישובים הצפוניים ביותר בעולם והעיר הצפונית ביותר בארצות הברית.

בארו
Barrow
מראה רחוב בבארו. כמו כל הרחובות בעיר, גם רחוב זה לא מרוצף עקב שכיחות תופעת קפאת-עד.
מראה רחוב בבארו. כמו כל הרחובות בעיר, גם רחוב זה לא מרוצף עקב שכיחות תופעת קפאת-עד.
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מדינה אלסקהאלסקה אלסקה
מחוז נורת' סלופ
שפה רשמית אנגלית
תאריך ייסוד 8 ביוני 1959
על שם Sir John Barrow, 1st Baronet עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 55.2 קמ"ר
גובה 3 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 4,927[1] (2020)
 ‑ צפיפות 88 נפש לקמ"ר (2020)
קואורדינטות 71°17′26″N 156°47′19″W / 71.290555555556°N 156.78861111111°W / 71.290555555556; -156.78861111111 
אזור זמן UTC -9
http://www.cityofbarrow.org/
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מראה מן האוויר של בארו

לפי מפקד האוכלוסין האמריקאי של 2020, מונה אוכלוסיית העיר כ-4,927 תושבים

היסטוריה עריכה

שם העיר עריכה

שם העיר לקוח משמה של לשון היבשה פוינט בארו(אנ') הסמוכה שהיא הנקודה הצפונית ביותר בארצות הברית. שמה של פוינט בארו ניתן לה ב-1825 על ידי פרדיק ויליאם ביצ'י על שמו של הסופר, המדינאי ואיש האדמירליות הבריטי, סר ג'ון בארו. האזור היה מיושב על ידי שבט האינופיאט (Iñupiat), אינואיטים ששכנו בו במשך יותר מ-1,500 שנים והוא קרוי בשפתם "אוקפגוויק" (Ukpeagvik) שמשמעותו "המקום בו ניצודים ינשופי השלג".

מהתקופה הפרהיסטורית ועד המאה ה-20 עריכה

אתרים ארכאולוגים שנחשפו באזור מעידים ששבט האינופיאט חי באזור בארו החל משנת 500 לספירה לערך. שרידיהם של 16 תילי מגורים מתרבות הבירנירק משנת 800 לספירה עדיין קיימים כיום על חופו של אוקיינוס הקרח הצפוני. מיקומם של תילים אלו בנקודה הגבוהה אך במעט מפני הים מעמידה את קיומם בסכנה.

דר' ביל סטירבר, שישב בראש הפאנל הייעוצי ליוזמות מדעיות של מחוז נורת' סלופ, כתב בשנת 2009 בספרו "הרפתקאות קרות במקומות הקפואים בעולם":

בארו, כמו רוב היישובים באלסקה, נראית כמו יישוב זמני, כמו יישוב חלוצי. היא לא כזאת. בארו היא בין היישובים הקבועים הוותיקים ביותר בארצות הברית. מאות שנים לפני הגעתם של החוקרים הארקטיים האירופאים לאזור, כשהם סובלים מרעב, קור ומצוקה, בארו הייתה באותו מקום פחות או יותר בו היא נמצאת כיום, מקום לצייד טבעי על בסיס חצי אי שבולט לתוך מימי ים בופור. ...ציידי לווייתנים אמריקאים הפליגו כאן ולמדו מפי הציידים הילידים אודות הבלנה הגרינלנדית... מאוחר יותר הגיעו אנשי הצבא, הקימו תחנת מכ"ם וב-1947 הוקם בבארו מרכז מדעי.

קצינים מהצי המלכותי הבריטי הגיעו לאזור כדי לחקור ולמפות את קו החוף הארקטי של צפון אמריקה. ב-1881 הקים צבא ארצות הברית תחנת מחקר מטאורולוגית ומגנטית. תחנת צייד הלווייתנים והסחר של קייפ סמיית' הוקמה ב-1893.

ב-1888 נבנתה הכנסייה הפרסביטריאנית וב-1889 נבנתה תחנת האספקה וההצלה לציידי הלווייתנים, שכיום היא מבנה העץ העתיק ביותר בבארו.

המאה ה-20 עד היום עריכה

ב-1901 נפתח סניף דואר בבארו.

ב-1935 ביצעו הבדרן הידוע ויל רוג'רס והטייס ויילי פוסט, עצירה בלתי מתוכננת במפרץ ולפקה, 24 ק"מ מדרום לבארו, בדרכם אליה. כאשר הם המריאו שוב, הזדקר מטוסם וצלל למימי נהר סמוך. השניים נהרגו. לזכרם הוקם גלעד במקום. גלעד נוסף הוקם בבארו עצמה ושדה התעופה המקומי נקרא על שמם.

ב-1940 התארגנו הילידים המקומיים במסגרת יישוב נפרד שהוכר על ידי הממשל הפדרלי כ"ישות שבטית" והוכר ב-2003 על ידי הלשכה לענייני אינדיאנים של ממשלת ארצות הברית. על פי "חוק ההכרה באינדיאנים" משנת 1934 הם כתבו חוקה וחוקקו חוקים משל עצמם.

בארו התאגדה כעיר ב-8 ביוני 1959.

תושבי מחוז נורת' סלופ היו האינדיאנים היחידים שהצביעו נגד קבלתו של חוק תביעות הילידים על קרקעות אלסקה. ההצבעה על החוק נערכה ב-1971 ולמרות התנגדותם היא התקבלה כחוק. במסגרת החוק הוקם תאגיד כפרי של הילידים בבארו.

ב-1972 הוקם המחוז נורת' סלופ. בזכות הרווחים מהקמתו של התאגיד הכפרי ומאוחר יותר בזכות רווחי הנפט, הקים המחוז תשתיות תברואה, מים וחשמל, דרכים, מערך כיבוי אש ומערכות בריאות וחינוך בבארו ובכפרים האחרים במחוז.

ב-1986 הוקם המרכז לחינוך גבוה של המחוז, שמאוחר יותר הפך למכללה. במקום הוקמו גם מרכז למורשת מקומית וספרייה.

בארו, כמו קהילות רבות באלסקה, חוקקה חוק לאיסור מכירת משקאות חריפים בתחומה. עם זאת מאפשרת העיר את ייבואם, החזקתם וצריכתם של משקאות אלו.

ב-1988 משכה בארו את תשומת הלב של התקשורת העולמית בעקבות מקרה של שלושה לווייתנים אפורים שנלכדו בקרח ליד חופי העיר.[2] לאחר מאמצי חילוץ שארכו שבועיים, שוחררו שניים מהלווייתנים על ידי שוברת קרח סובייטית.[3] העיתונאי תום רוז פירט את מבצע החילוץ בספרו "לשחרר את הלווייתנים" שיצא ב-1989 והמבצע היה בסיס לסרט "הנס הגדול" שיצא לאקרנים ב-2012.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא בארו בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה