פתיחת התפריט הראשי

בגץ מירון נגד שר העבודה(287/69) הייתה עתירה שהתנהלה בשנת 1969 בו הגיש הרב והדיין שמחה מירון עתירה כנגד שר העבודה הנוגעת להעסקת יהודים בשבת, על מנת לאפשר שידורי טלוויזיה. בסיום הדיון הכריעו הדיינים פה אחד נגד מירון ופסקו כי העסקת עובדים בשבת למען מטרה ציבורית היא קבילה, ובכך הביאו רוחות של שינוי במערכת החוק בישראל. פסק הדין בעתירה זו נתפס כ-אקטיביזם שיפוטי.[1]

סיבת העתירהעריכה

ב-6 בנובמבר 1969 קיבלה מליאת רשות השידור החלטה לקיים שידורי טלוויזיה במשך כל ימות השבוע ולהפר לכאורה את הסטטוס-קוו בעניין עבודה בשבת. על מנת לקיים החלטה זו פנתה רשות השידור למשרד העבודה בבקשה לקבל היתר הניתן על ידי ידידיה אהרונסון, מפקח בכיר במשרד העבודה שקיבל את ההחלטה לאחר הסכמה עם שר העבודה דאז, יוסף אהרון אלמוגי, כי אי-מתן ההיתר יפגע באינטרס הציבורי ועל כן ניתן להעסיק עובדים בשבת. בעקבות היתר זה פנה הרב שמחה מירון אל בית המשפט העליון בבקשה לבטל את ההיתר הנ"ל. זאת בטענה כי ההיתר פוגע בזכותו של חלק מהציבור הישראלי לקיים את אורח חייו ופוגע בחופש הדת והעבודה.[2]

מהלך העתירהעריכה

בעתירה שפט הרכב של חמישה שופטים ברשות נשיא בית המשפט העליון בזמנו, שמעון אגרנט. טיעוניו של מירון התמקדו בכך כי ההיתר שניתן לרשות השידור על ידי שר העבודה ניתן שלא כדין וכי שידורי הטלוויזיה בשבת הופעלו על ידי רשות השידור שלא כחוק.

טיעוניו של מירון בעתירהעריכה

  • ההיתר ניתן לרשות השידור על ידי שר העבודה מתוך שיקולים זרים ולא מתוך רצון לשרת את האינטרס הציבורי, ומכאן הוא שההיתר אינו מממש מטרה זו ועל כן הוא פסול.
  • ההיתר פוגע בזכותו של הציבור הדתי שומר המצוות בישראל לקיים את יום השבת כראוי, הן לפי ההלכה והן מתוך תפקידו ומעמדו של יום השבת במדינת ישראל על ערכיו הסוציאליים החברתיים והדתיים,[2][3] ופוגע באורח חייו וברגשותיו. לדברי מירון: ״חילול השבת בפומבי, במסגרת הממלכתית של הטלוויזיה הישראלית, פוגע קשות ברגשותיה של היהדות הדתית בישראל ובתפוצות והעותר בתוכה..... ובוודאי שאין העותר חייב להשלים עמו כאשר חילול שבת זה נוגד גם את חוקי המדינה״.
  • ההיתר מונע מעיתונאים בעלי רקע דתי לעבוד ברשות השידור מאחר שזו מחללת שבת בפומבי, ומכאן שההיתר פוגע בזכויות העיסוק.[2]

טענות המשיבים לעתירה, שר העבודה ורשות השידורעריכה

ההיתר ניתן באופן חוקי בהתאם לסעיף 12 בחוק שעות עבודה ומנוחה (1951):

שר העבודה רשאי להעביד עובד בשעות המנוחה השבועית, או בחלק מהן, אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה למנוחה השבועית לכולה או לחלק ממנה, עלולה לפגוע בהגנת המדינה או בביטחון הגוף או הרכוש, או לפגוע פגיעה רבה בכלכלה, בתהליך עבודה או בסיפוק צרכים שהם, לדעת שר העבודה, חיוניים לציבור או לחלק ממנו.

לפי חוק זה, שר העבודה רשאי להעביד עובד בתנאי שתעסוקה זו תורמת לציבור הכללי או מונעת מציבור כלשהו פגיעה במהלך חייהם. לפיכך, היתר החוק חוקי ואף מומלץ משום שהוא תורם יותר לרווחת הציבור הכללי מאשר פוגע בו.

החלטת השופטיםעריכה

חמשת השופטים הצביעו פה כנגד עתירתו של מירון.

נימוקי השופטיםעריכה

לגבי טענת מירון שיהודי שומר מצוות אינו יכול לעבוד ברשות השידור:

  • השופט אגרנט שולל טענה זו מכיוון שהיא קלושה ורחוקה מאוד כנאמר בציטוט, "לדעתי, הטענה הזאת אין בכוחה להקנות לעותר זכות עמידה, מהטעם הבא: אין אנו יודעים כמה זמן תיארך תוכנית ההשתלמות של העותר לצורך הכשרתו כעיתונאי ועורך תוכניות במסגרת וטלוויזיה, כשם שאין אנו יכולים לדעת היום, אם הוא יתמיד בתוכנית זו ויוציאה מן הכוח אל הפועל".
  • השופט קיסטר מוסיף שאם העותר היה מועסק ברשות השידור, יכול היה לטעון טענות מסוג זה, אך מכיוון שהוא לא מועסק ברשות השידור- טענותיו אינן קבילות.

לגבי טענתו ששידור הטלוויזיה בשבת פוגע בזכות יהודי שומר מצוות לשמור שבת:

  • השופט אגרנט שולל טענה זו משום שהרב שמחה מירון אינו מוסמך להגן על זכויות העובדים ברשות השידור. לכן הוא אינו יכול לטעון שמעסיקים אותם בניגוד לחוק. בנוסף, אם טענתו היא על כל העובדים שמועסקים בימי השבת, גם על זכיותיהם אינו מוסמך להגן ואינו מוסמך לתבוע מהמעסיקים לשנות את תנאי העסקתם, אשר ניתנו על פי צו ממשלתי.
  • השופט אגרנט קובע שהאינטרס של מירון להגן על זכויות העובדים הוא עקיף.
  • השופט אגרנט מוסיף, שקיום שידורי טלוויזיה אינה פוגעת באפשרות לשמור שבת, מכיוון שאם קיים מכשיר טלוויזיה בביתו של יהודי שומר שבת, הדבר היחיד שעליו לעשות הוא לא להדליק את המכשיר. לכן המכשיר אינו מתפקד כפיתוי.[2]

השפעות פסק הדיןעריכה

בעקבות פסק הדין נוצר קונצנזוס לגבי שידורי טלוויזיה בשבת במדינת ישראל, ומאז הטלוויזיה הישראלית משדרת שבעה ימים בשבוע, למרות האיסור ההלכתי.[1] במדינת ישראל הוגדר הערך "מדינה יהודית ודמוקרטית" כערך יסוד, הנתון לפרשנויות רבות מצד גורמים רבים. בפסק הדין העדיף בית המשפט העליון את הצד הממלכתי והלאומי של עיקרון יסוד זה על פני הצד ההלכתי, וכך גרם למהפכה בנושא התקשורת הציבורית. מאז פסק דין זה, שידור ציבורי במשך השבוע הפך לנחלת הכלל ולחלק מחיי היומיום, וקידם את הזרמים החילוניים במדינת ישראל.

קישורים חיצונייםעריכה

בג"ץ מירון נגד שר העבודה 287/69

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 שבת ותקשורת
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 בגץ 69/287 מירון נגד שר העבודה
  3. ^ רע"פ 10687/02 הנדימן עשה זאת בעצמך נ' מ"י, פ"ד נג (3)1