פתיחת התפריט הראשי

בג"ץ קו לעובד נגד ממשלת ישראל

בג"ץ 4542/02 עמותת קו לעובד נ' ממשלת ישראל הוא החלטה מ-30 במרץ 2006 בעתירה שהוגשה על ידי שישה ארגונים: עמותת קו לעובד, מוקד סיוע לעובדים זרים, האגודה לזכויות האזרח בישראל, עמותת רופאים למען זכויות אדם, מכון אדווה ועמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נגד הסדר המכונה "הסדר הכבילה" להעסקת עובדים זרים בישראל. בפסק דינו הורה בג"ץ על בטלות ההסדר הידוע בשם "הסדר הכבילה".

קו לעובד נ' ממשלת ישראל
Emblem of Israel.svg
בית המשפט העליון
ההחלטה ניתנה ב-30 במרץ 2006
שם מלא של המקרה: בג"ץ 4542/02 קו לעובד ואח' נ ממשלת ישראל', פ"ד סא (1) 346
קבלת העתירה - על המדינה לבטל את הסדר הכבילה למעסיק.
המותב
חברי המותב: אדמונד לוי, מישאל חשין, אהרון ברק,
דעות בפסק הדין
השופטים חשין, והנשיא ברק הסכימו כי על המדינה לבטל את הסדר הכבילה של העובדים הזרים למעסיק, וכי ההסכם פוגע בזכויות היסוד, כמו גם פגיעתו אינה מידתית

תוכן עניינים

רקעעריכה

אזרח ישראלי, המעוניין להעסיק עובד, אשר אינו אזרח המדינה, צריך לקבל לשם כך היתר מהמדינה. על פי הסדר הכבילה, עובדים אשר מגיעים לישראל בכפוף להיתר זה, מורשים לעבוד רק אצל אותו מעסיק אשר על שמו רשום ההיתר. בשל כך מוטבע שמו של המעסיק בדרכון של העובד, והוא אינו יכול לשמור על מעמדו החוקי מבלי לעבוד אצל אותו המעביד, וכן אינו רשאי לעבוד בעבודה נוספת. עובד זר, אשר עוזב את מקום עבודתו, נדרש לצאת מישראל באופן מיידי. המעסיק מצידו מתחייב בפני המדינה שכאשר העובד הזר יחדל מלעבוד עבורו, הוא ידאג לעזיבתו בפועל את גבולות המדינה.

מראשית שנות האלפיים, הובאו לישראל, לרוב על פי החלטות ממשלה, עשרות אלפי עובדים זרים, כאשר הלכה למעשה, מאות רבות מהם נאלצו לעזוב את מקומות עבודתם, לרוב מסיבות של קיפוח זכויות הנובעות מחוקי המגן, הלנת שכר, פיטורים, ובתחום העבודה הסיעודית, מותו של המעסיק. מרבית העובדים הזרים, השקיעו ושילמו, עוד בארצם, כסף רב עבור זכות ההגעה לעבודה בישראל.

העובדות בבסיס פסק הדיןעריכה

בחודש פברואר 2002 ניתנה החלטת ממשלה מספר 1458, אשר אישרה הבאתם של 6,000 עובדים זרים לישראל לצורך העסקתם בחקלאות בהצתאם להסדר הכבילה, לאחר שבמשך זמן רב ניסתה הממשלה להקטין את מספר העובדים הזרים במסגרת מדיניות "שמיים סגורים". העותרים פנו לבג"ץ כנגד הסדר הכבילה. בקשתם לצו ביניים נגד הפעלת הסדר הכבילה נדחתה על ידי השופט ריבלין.

הדיון המשפטיעריכה

טענות עמותת קו לעובדעריכה

  1. שלילת זכויות: הנוהל שכובל את העובד למעסיקו, שולל את הזכויות הבסיסיות של העובד, הזכות לחירות, הזכות לחופש העיסוק, כמו גם זכויות אשר מוקנות לעובד מכוחם של חוקי המגן. העובד הופך להיות רכוש של המעסיק, כבודו הבסיסי להיות אדם חופשי נפגע.
  2. הגדלת כוחו של המעסיק: הסדר הכבילה, גורם לתופעות חמורות, דוגמת לקיחת דרכונים מעובדים, כליאת עובדים, העדר תשלום שכר מלא או חלקי, זכותו הבסיסית של העובד להשתחרר מחוזה העסקתו נפגעת, ובכך נפגע חופש העיסוק המשולב בחופש החוזים,[1] וכוח המיקוח הכלכלי של העובד.
  3. חריגה מסמכות: שר הפנים, בהתקינו את נוהל הכבילה, חרג מסמכותו, אשר נקבעה בסעיף 6, לחוק הכניסה לישראל, שכן, על מנת לתקן תקנה שפגיעתה כל כך חמורה בזכויות היסוד, נדרש סעיף חוק מפורש, ולא כללי כפי שנחקק בחוק הכניסה לישראל.[2]
  4. פגיעות נוספות בעובד: פעמים רבות, מועבר העובד על ידי המעסיק ממקום למקום, ולעיתים המקום אליו מועבר העובד, אינו שייך למעסיק שעל האשרה, כך שהעובד הופך להיות מפר חוק, מבלי ידיעתו. זכות העובד לביטוח רפואי נפגעת כאשר העובד מפסיק את עבודתו, ובמיוחד זכות הגישה לערכאות[3] נפגעת, שכן עובד שיפנה לבית הדין לעבודה, סביר כי יפוטר מיד.
  5. הפתרון שהציעו העותרים, הוא מבנה העסקה ענפי, שיתבצע על ידי כך שהעובד יקבל היתר לעסוק בעבודה בענף מסוים, הפיקוח של המדינה יהיה על ידי הקמת מרשם אשר בו ידווח העובד על מקום העסקתו. על ידי מבנה שכזה תהיה תחרות הוגנת של תנאי שכר לעובד, ישמרו זכויותיו הסוציאליות. מאידך תהיה למדינה שליטה על מקום הימצאו של העובד.

טענות המדינהעריכה

  1. המצב הקיים הוא סביר ואין צורך להתערב בו.
  2. למדינה יש צורך וחובה להתמודד עם הגירה לא חוקית, על ידי פיקוח על מקום הימצאם של העובדים הזרים, וכל זה לאור המצב בו עובדים זרים אשר הגיעו ארצה באופן זמני, נשארו לגור ולעבוד לתקופות ארוכות.
  3. להכנסת עובדים זרים למשק העבודה בארץ יש יתרונות מחד, דוגמת יכולת כלכלית זמינה למעסיקים לגייס עובדים, אך מאידך, בטווח הארוך יכולה ליצור שינויים במבנה התעסוקה והשכר, כמו גם תלות של המעסיקים לכוח אדם זול, ולכך שהעובדים הזרים יתפסו מקומות עבודה של ישראלים, ולבעיות חברתיות נוספות.
  4. בחודש נובמבר 2002 הוציא משרד הפנים נוהל חדש המסדיר את המעבר בין מעסיקים שונים, הנוהל תורגם לשפות שונות, והופץ בין העוברים הזרים, ולכן הטענה בדבר אי יכולת לעבור בין מעסיקים אינה רלוונטית.
  5. גם אם יסתבר שנוהל המעבר בין מעסיקים פוגע בזכויות יסוד, הנוהל עומד בכללים שמציב משפט חוקתי, מכיוון שהוצא על פי חוק הכניסה לישראל.
  6. לגבי הסמכות, לשר הפנים סמכות מלאה להתקין תקנות על פי חוק הכניסה לישראל,[2] ושכן אין לקבל את הפרשנות המצומצמת כפי שטוענים העותרים.

פסק הדיןעריכה

השופט אדמונד לוי אשר כתב את עיקר פסק הדין, ציין כי הדיון וההחלטה אשר נתן בסופו, אינו מתקיים בחלל ריק. תוך שהוא נותן משקל של ממש למעמד המיוחד של העובדים הזרים בישראל, בהיותם קבוצת אוכלוסייה זמנית, ענייה ובלתי מאורגנת. השופט לוי מדגיש את פערי הכוחות העצומים שבין העובר הזר, למדינה אשר אליה הגיע לצור את פת לחמו. השופט לוי, קבע באמירה נחרצת, כי הסדר הכבילה פוגע בזכויות היסוד של העובדים הזרים, בהיבט החוקתי, מנתח בית המשפט את הפגיעה החוקתית בזכויות אדם בסיסיות, הזכות לחירות הכוללת בתוכה את חופש התנועה, ובמיוחד את חופש העיסוק, כמו גם הזכות לכבוד, וכנגזר ממנה הזכות לשוויון ההסדר שולל את האוטונומיה ואת הרצון החופשי של העובד הזר הכבול. השופט לוי, מעלה על נס את ערך כבוד האדם, תוך ההכרה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כערך מכונן במשפט החוקתי הישראלי. הסדר הכבילה, מחבר בין פעולת ההתפטרות, כזכות יסוד של העובד, לבין עיצום ועונש מיידי מאת המדינה. זכות האדם לקבל על עצמו עבודה מרצון חופשי, מעוגנת אף במשפט הבינלאומי,

המשנה לנשיא דאז, השופט מישאל חשין, הסכים עם השופט אדמונד לוי, ואף נקט בלשונו החדה, והשנונה, ביקורת חריפה כנגד המדינה על השימוש שנעשה בהסדר הכבילה. תוך שהוא חוזר ומצביע על כך בהסדר אינו ראוי, הפוגע בכבוד האדם, בצלם האנוש שבאדם, תוך שהוא קובע את המשפט האלמותי : "אדם זכאי לחיות חיים הראויים לחיים". הנשיא דאז, השופט אהרון ברק, הסכים ללא עוררין, לפסק דינו של השופט אדמונד לוי, ולחוות דעתו של השופט מישאל חשין.

החלטהעריכה

בג"ץ חייב את המדינה להשלים ולגבש הסדר חדש בתוך שישה חודשים ממתן פסק דינו זה. בג"ץ לא נעתר לסעד הנוסף לו עתרו העותרים, ולפיו יש להורות למדינה לקיים הסדר של כבילה לפי ענף העסקה. בג"ץ נימק את סירובו למתן סעד זה, בכך שבית המשפט אינו קובע את תוכנית הפעולה של הרשות המבצעת, ותפקידו הוא לקבוע האם תוכנית פעולה שכזאת היא חוקית כמו גם מידתית.

בעקבות פסק הדיןעריכה

המדינה לא מילאה אחר החלטת בג"ץ, במרץ 2007, פרסמו עמותת קו לעובד, יחד עם המוקד לסיוע לעובדים זרים, דוח מסכם,[4] ובו הן מפרטות את אשר נעשה בעקבות פסק הדין. באוגוסט 2008, כשנתיים וחצי לאחר שניתן פסק-הדין בעניין הסדר הכבילה, פנו ארגוני זכויות אדם לבית-המשפט העליון בנושא, בבקשה שיקבע שהמדינה מבזה את בית-המשפט בכך שהיא מפרה את הוראות פסק-הדין. בנובמבר אותה השנה, כתב השופט לוי כי המדינה בזתה את פסק הדין של בג"ץ בכך שלא טרחה לבטל את הכבילה.[5] המדינה רצתה לנסח מחדש את הסדר הכבילה תוך שהיא מנסה להכניס את התיקון לחוק ההסדרים, אך לאור חוות דעתו של היועץ המשפטי לכנסת, ניסחה המדינה תיקון לחוק הכניסה לישראל, וב- 16/5/2011 התקבל בכנסת בקריאה שנייה ושלישית תיקון לחוק הכניסה לישראל, אשר קובע כי שר הפנים יוכל לקבוע את מספר המעסיקים שעובדים זרים בתחום הסיעוד יהיו רשאים לעבור ביניהם וכן את האזור הגאוגרפי שבו יורשו עובדים אילו לעבוד. עוד קובע החוק שבאשרה וברישיון הישיבה של העובד הזר יצוין תחום העיסוק של מקבל הרישיון. בהתאם לחוק החדש, משרד הפנים יכול לבטל את אשרת השהיה של עובד שלא יועסק מעל 90 יום בתחום העיסוק, אחרי שניתנה לעובד הזדמנות להשמיע את טענותיו. [6]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • [1] יורם עידה, מעבר מהסדר הכבילה להסדר התאגידים, מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, ספטמבר 2012
  • [2] אהרן ברק, "כבוד האדם", המשפט ז (תשס"ב) 517
  • [3] גיא מונדלק, "עובדים או זרים בישראל? ״חוזה התשתית״ והדפיציט הדמוקרטי", עיוני משפט כז (תשס"ג-תשס"ד) 423

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה