פתיחת התפריט הראשי

בדלנות כורדית באיראן היא סכסוך אתני ופוליטי ארוך-שנים בין המיעוט הכורדי במערב איראן (כורדיסטן האיראנית) לבין מדינת איראן; זהו הסכסוך הבדלני הבולט באיראן המודרנית.[2] הסכסוך הכורדי-איראני מתנהל בעיקרו בידי כורדים סונים (רוב הכורדים באיראן) בפריפריה של איראן, ויש מעט זליגה של אידאולוגיה בדלנית לאכלוסיה כורדית שיעית באיראן. בהשוואה לסכסוך הכורדי-עיראקי ולסכסוך הטורקי-כורדי במדינות השכנות, הבדלנות הכורדית באיראן מאופיינת בפחות אלימות, ופחות התארגנות לאומית מסודרת. יש המייחסים זאת לקווי דמיון תרבותיים רבים יותר בין הכורדים לפרסים (וכתוצאה פחות מתחים), מאשר בין הכורדים לטורקים או לערבים; אך יש גם המייחסים הבדלים בין תנועה לאומית כורדית באיראן לבין התנועות הלאומיות הכורדיות בעיראק וטורקיה ביכולת איראנית לחסל ביעילות מנהיגים כורדים ולפרק התארגנויות כורדיות לאומיות בשלבים מוקדמים מאוד.

בדלנות כורדית באיראן
Qazi general Barzani 0xx1.gif
קאזי מוחמד (משמאל) ומוסטפא ברזאני (ימין) במהלך משבר איראן בשנת 1946
תאריך התחלה: 1918
תאריך סיום: מתמשך
משך הסכסוך: כ־101 שנים
מקום: מערב איראן, גבול איראן-עיראק
תוצאה:

סכסוך ממשיך:

  • ניסיון הקמת מדינה כורדית ב-1946 נכשל
  • אבידות קשות ללא שינוי במצב הטריטוריאלי
הצדדים הלוחמים

כורדים:



איראןאיראןהרפובליקה האסלאמית

מפקדים


איראןאיראן רוחאללה ח'ומייני
איראןאיראן עלי ח'אמנאי

אבידות

לפחות 40 אלף הרוגים (כולל אזרחים)[1]

אלפים

הבדלנות הכורדית המודרנית, מקורה בסכסוכים השבטיים של תחילת המאה ה-20, שניהלו מספר ראשי שבטים כורדים. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה השבטיות הכורדית באיראן עברה תמורה לכדי לידת תנועה לאומית כורדית מודרנית עם הקמת המפלגה הדמוקרטית הכורדית של איראן. מאבק מפלגה זו לעצמאות כורדית הגיעה לשיא עם הקמת רפובליקת מהאבאד ב-1946, אם כי הרפובליקה פורקה בתוך מספר חודשים בלבד. מאבק אלים של המפלגה הדמוקרטית הכורדית של איראן הגיע לסיומו ב-1996, לאחר כ-40 אלף קורבנות, רובם כורדים. למרות הנסיגה של המפלגה הדמוקרטית הכורדית של איראן ממאבק אלים, מאז 2004 מתנהלת באיראן פעילות בדלנית של מפלגה כורדית נוספת - מפלגת החיים החופשיים של כורדיסטן, אשר לה גם ככל הנראה קשרים עם מפלגת הפועלים של כורדיסטן בטורקיה.

היסטוריהעריכה

שבטיות כורדית וניצני לאומיותעריכה

שורשיה של בדלנות כורדית היא בשבטיות הכורדית עם סממנים לאומיים שהחלה במקביל לעליית שושלת פהלווי לשלטון. מספר מנהיגים כורדיים שבטיים ניהלו אותה תקופה מרידות רחבות היקף כנגד השלטון האיראני המרכזי ודעה רווחת קובעת כי בין מטרותיהם הייתה הקמת מדינה כורדית; המפורסמים מבין אלה הם סימקו איסמעיל שיקאק בשנות ה-20 ומוחמד רשיד בתחילת שנות ה-40.

תנועה לאומית כורדית במערב איראןעריכה

ניסיון להקמת מדינה כורדיתעריכה

השלב העיקרי במאבק הבדלני הכורדי באיראן החל בשלהי מלחמת העולם השנייה, כאשר הוקמה מפלגת קומאלה הסוציאליסטית, שקראה בפומבי להקמת בית לאומי לכורדים במחוז כורדיסטן של איראן. איראן אותה עת שרעה במשבר עמוק והייתה למדינה נכשלת. מוחמד רזא שאה פהלווי עלה לשלטון בשנת 1944 ואחיזתו בשלטון הייתה רופפת, מה שתרם לביטחון המנהיגות הכורדית בשאיפתם לעצמאות. בשנת 1945 הוקמה "המפלגה הדמוקרטית הכורדית של איראן", שהתפצלה מה"קומאלה". כישלון מרידתו של מוסטפא ברזאני בעיראק, ובריחתו עם אלפי לוחמים כורדים אל מערב איראן, תרמה להיווצרות המסה הקריטית והנעת הקמת ישות עצמאית. תמיכת ברית המועצות הביאה בינואר 1946 להכרזת רפובליקת מהאבאד הכורדית ובמקביל גם הכרזה על רפובליקה אזרית סוציאליסטית בצפון איראן על ידי תנועה לאומית אזרית - רצף אירועים המכונה משבר איראן.[3] עם איום מפורש של בריטניה, ברית המועצות השיגה את תמיכתה במדינות הבדלניות ובמהלך צבאי של מספר חודשים הצליחה איראן בהנהגת מוחמד רזא שאה פהלווי להביס ולפרק את שתי המדינות הבדלניות והוציאה להורג את המנהיגים הכורדים וגם האזרים.[4] מבין המוצאים להורג נכלל קאזי מוחמד - ראש המפלגה הכורדית הדמוקרטית באיראן אשר טרם מונה לנשיא מהאבאד. המפקד הצבאי של מהאבאד - מוסטפא ברזאני הצליח למרות התבוסה לסגת בחיים מאיראן בקרבות נסיגה קשים ומצא מקלט בברית המועצות, שם שהה עד סוף שנות ה-50.

שנות ה-60, ה70 וה80עריכה

התבוסה של רפובליקת מהאבאד הביאה למכה קשה לתנועה הלאומית הכורדית באיראן ולמעשה עד שנות ה-70 הייתה מעט מאוד פעילות. אומנם באמצע שנות ה-60 פרצו מספר מרידות כורדיות שבטיות בתמיכת המפלגה הדמוקרטית הכורדית של איראן שקראו לאוטונומיה כורדית, אך אלה נחלו כישלון ולחץ איראני קשה הופעל כנגד כל פעילות כורדית לאומית. השינוי הגדול בא עם המהפכה האיראנית שפרצה בשנת 1979. עם נפילתו של מוחמד רזא שאה פהלווי, המפלגה הדמוקרטית הכורדית של איראן החלה גישושים עם ההנהגה האיסלאמית החדשה לקיום קונפדרציה באיראן עם הענקת זכויות למיעוטים לרבות אוטונומיה. למרבה האכזבה של המפלגה הכורדית, התגובה הייתה שלילית והחלטית וכל ניסיון כורדי לאוטונומיה בדרכי שלום היה לאכזבה - מה שהביא לפרוץ המאבק האלים.[5] כבר בחודש מרץ 1979 החלו עימותים באזורים כורדיים המערביים של איראן, אך יש לציין שאותה עת המפלגה הדמוקרטית הכורדית של איראן נשארה כמעט לבד אל מול השלטון המרכזי - הרבה מנהיגים שבטיים ובעיקר כורדים שיעים הביעו נאמנות מוחלטת לשלטון האיראני החדש ועברו לצד המפלגה האיסלאמית. דיכוי המרד הכורדי הייתה המשימה הראשונה של משמרות המהפכה.[6] הקרבות בין הכורדים למשמרות המהפכה התנהלו במהלך כל קיץ 1979 וערים שלמות עברו בין הכוחות הלוך וחזור. עיקר הקרבות התנהלו במחוז כורדיסטן האיראני, כאשר יתר המחוזות עם אוכלוסייה כורדית (כולל מערב אזרביז'אן) נשארו שקטים יחסית. עם פרוץ מלחמת איראן-עיראק, הכוחות האיראניים כבר היו עם ידם על העליונה במאבק נגד לאומנים כורדים, אך הפלישה העיראקית גרמה להפניית כוחות איראניים לחזית העיראקית וכתוצאה לעיכוב רב במיגור ההתנגדות הכורדית. למעשה, התקלויות באזור המחוז כורדיסטן המשיכו עד שנת 1983, אז נסוגו אחרוני נאמני המפלגה הכורדית מהמדינה.

מרד המפלגה הדמוקרטית 1989-1996עריכה

למרות ניסיון לחזור לפעילות בדלנית לאחר חיסולו של קסימלו - מנהיג המפלגה הדמוקרטית הכורדית של איראן ב-1989, התנועה למעשה נחלה תבוסה מוחצת ורב מנהיגיה חוסלו על ידי סוכנים איראנים אירופה. מאז כינון הרפובליקה האיסלאמית ועד תחילת שנות ה-90 נהרגו יותר מ-40 אלף כורדים ומאות כפרים נהרסו.[7] ב-1996 הכריזה המפלגה הדמוקרטית הכורדית של איראן על הפסקת כל אלימות בניסיון למצוא מקום לשילוב באיראן עם זכויות למיעוט כורדי.

מרד המפלגה לחיים חופשיים בכורדיסטן 2004-2015עריכה

 
לוחמי PJAK‏ (2012)

למרות התבוסה של המפלגה הבדלנית העיקרנית בשנות התשעים, מוקדי בדלנות כורדים אחרים המשיכו במאבק ובשנת 2004 מפלגת החיים החופשיים של כורדיסטן (PJAK) החלה במתקפות על הצבא האיראני במערב המדינה. במהלך פעילות מרדנית זו, מאות מורדים כורדים וחיילים איראנים איבדו חייהם, ולמרות הפסקת האש שהוכרזה בספטמבר 2011, המאבק המשך גם לאחר מכן. פעמים רבות האשימה איראן את ארגון PJAK בקבלת תמיכה מארגון ה-PKK ואף מארצות הברית וישראל; הכורדים מעולם לא אישרו אישומים אלה. החל משנת 2013 ועד חודש ספטמבר נהרגו לפחות 12 חיילים איראנים ו-2 מורדים כורדים; מספר כורדים גם עומדים לפני הוצאה להורג על חשד בפעילות חבלנית.

מרד במערב איראן ב-2016עריכה

לאחר אירועי פרעות מהבאד בשנת 2015, והוצאות רבות של פעילים פוליטיים כורדיים, המתח העדתי-פוליטי במערב איראן הגיע לשיא בתחילת 2016, אז איימו מספר ארגונים כורדים בחידוש המאבק האלים. באפריל 2016 החלו תנועות כורדיות חמושות שונות לרכז כוחות בגבול איראן-כורדיסטן העיראקית והתקלות ראשונה אירעה באותו החודש בין מפלגת החופש של כורדיסטן (PAK) לבין הצבא האיראני. במאי ויוני 2016, המפלגה הדמוקרטית הכורדית של איראן לראשונה החלה בפעילות חמושה במערב איראן מאז שנות התשעים,[8] ומספר רב של התקלויות בינם לבין כוחות הביטחון האיראניים הביאו לעשרות הרוגים בשני הצדדים. במקביל, גם התנועה המרקסיסטית מפלגת החיים החופשיים של כורדיסטן המשיכה בפעילות חמושה ושתי התקלויות אירעו בהשתתפותה.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ איראן 2007, ניתוח גאואסטרטגי. עמ' 59. "בדוח אמנסטי לאו"ם בשנת 1991 נכתב, כי מאז כינון הרפובליקה האיסלאמית קיפחו את חייהם יותר מ-40 אלף כורדים וכי מאות כפרים נהרסו." [1]
  2. ^ איראן 2007, ניתוח גאואסטרטגי. עמ' 59. "הכורדים הם המיעוט האתני הפעיל ביותר מבחינת המאבק המזוין למען השגת זכויות אוטונומיות, ויש להם בסיסים מחוץ לאיראן (בעיראק ובטורקיה). המשטר חושש מפני הנטיות הבדלניות שלהם, ולכן מנסה ממשלת איראן להציגם כלפי העולם כמיעוט דתי ולא כמיעוט אתני."[2]
  3. ^ איראן 2007, ניתוח גאואסטרטגי. עמ' 15. "במהלך חודש ינואר 1946 ניסו הסובייטים לעודד ניסיונות להקמת רפובליקות עצמאיות בצפון פרס (אזרבייג'ן האיראנית והרפובליקה העממית הכורדית) ודרשו מהממשלה המרכזית להכיר בהן, בין השאר משום שמנהיגי ברית המועצות סברו כי מדינות המערב לא ייחלצו לעזרת פרס, משום שלא ראו בה חשיבות אסטרטגית." [3]
  4. ^ איראן 2007, ניתוח גאואסטרטגי. עמ' 15. [4]
  5. ^ איראן 2007, ניתוח גאואסטרטגי. עמ' 59. "בתקופת השאה תבעו הכורדים אוטונומיה, ומשלא צלח הדבר הם תמכו במהפכה האיסלאמית בראשות חומייני, בתקווה שהוא ייענה לדרישותיהם. משהתאכזבו גם מזה, ניצלו הכורדים את חולשתה של הרפובליקה הצעירה ופתחו במאבק אלים."[5]
  6. ^ [6]
  7. ^ איראן 2007, ניתוח גאואסטרטגי. עמ' 59. "בדוח אמנסטי לאו"ם בשנת 1991 נכתב, כי מאז כינון הרפובליקה האיסלאמית קיפחו את חייהם יותר מ-40 אלף כורדים וכי מאות כפרים נהרסו." [7]
  8. ^ [8]