בהג'ת א-תלהוני

בהג'ת א-תלהוני
وصفي التل
לידה	1913; מעאן, עבר הירדן
פטירה	30 בינואר 1994 (בגיל 81 בערך); עמאן, ירדן
מדינה	ממלכת ירדן
השכלה	אוניברסיטת דמשק
	29 באוגוסט 1960 – 28 בינואר 1962; (שנה ו־21 שבועות)
	→ היזאע אל-מג'אלי וספי א-תל ←
	6 ביולי 1964 – 14 בפברואר 1965; (32 שבועות)
	→ חוסיין בן נאסר וספי א-תל ←
	7 באוקטובר 1967 – 24 במרץ 1969; (שנה ו־24 שבועות)
	→ סעד ג'ומעה עבד אל-מונעם א-ריפאעי ←
	13 באוגוסט 1969 – 27 ביוני 1970; (45 שבועות ו־4 ימים)
	→ עבד אל-מונעם א-ריפאעי עבד אל-מונעם א-ריפאעי ←

בהג'ת א-תלהוני (בערבית: بهجت التلهوني; 1913 – 30 בינואר 1994) היה פוליטיקאי ירדני, שימש ארבע פעמים כראש ממשלת ירדן בשנות ה-60 של המאה ה-20.

ביוגרפיה עריכה

בהג'ת א-תלהוני נולד במעאן שבדרום עבר הירדן בשנת 1913. למד משפטים בדמשק. בשנת 1938 הוא מונה לשופט בכרכ ובשנת 1952 קודם להיות נשיא בית המשפט לערעורים^[1]. התמנה לשר הפנים הירדני במאי 1953^[2]. נמנה עם דור הפוליטיקאים החדש ששורשיו היו בבורגנות המשכילה של עבר-הירדן, אשר החליף את הדור הפלסטיני הישן ששלט בפוליטיקה הירדנית בשנות ה-40 וה-50^[3]. בנובמבר 1953 הוא הועבר לתפקיד שר המשפטים ונטען שהדבר נבע מכך שהוא התיר קיום הפגנות בירושלים המזרחית לאחר פעולת קיביה, וההפגנות כוונו נגד השלטון הירדני^[4]. משנת 1954 היה שלישו וראש לשכתו של המלך חוסיין^[5]. באפריל 1957, במהלך קשר זרקא, דרשה האופוזיציה את פיטוריו וראתה בו את האחראי למהלכים של חוסיין^[6].

ב-29 באוגוסט 1960, התמנה לראשות הממשלה לאחר הירצחו של קודמו היזאע אל-מג'אלי בידי מתנקשים של האופוזיציה הירדנית מסוריה. ממשלתו הראשונה התאפיינה בניסיון להרגיע את הרוחות לאחר הרצח הפוליטי, ולאור המצב הקשה של ירדן בזירה הבין-ערבית. א-תלהוני הצליח במשימה זו, הרבה בזכות הפשרת היחסים עם מצרים ופירוק קע"ם בספטמבר 1961. באוקטובר נערכו בחירות כלליות להפרלמנט של ירדן, ללא מפלגות אשר הוצאו לחוק בשנת 1957 בעקבות ניסיון ההפיכה ("קשר זרקא"). אחוז ההצבעה היה נמוך יחסית וממשלת א-תלהוני המשיכה לכהן לאחר מכן. את כהונתו הראשונה סיים א-תלהוני ב-28 בינואר 1962, לאחר שביקש להתפטר. החליף אותו וצפי א-תל^[7]. בזמן ממשלתו הששית של סמיר א-רפאעי (מרץ 1963) כיהן א-תלהוני בתפקיד ראש הלשכה המלכותית^[8].

כהונתו השנייה של א-תלהוני בתפקיד ראש הממשלה החלה ב-6 ביולי 1964, לאחר שהחליף את קודמו המזדקן חוסיין בן נאצר. הוא אחז בתפקיד במשך כשמונה חודשים, עד ל-14 בפברואר 1965. התמנה לראש ממשלה בפעם השלישית ב-7 באוקטובר 1967, לאחר התפטרותו של סעד ג'ומעה בעקבות הכישלון הירדני במלחמת ששת הימים ואובדן יהודה ושומרון. בכהונה זו פעל א-תלהוני לשמר את הקשר עם אזורים אלה ולחזק את הסולידריות הלאומית. ממשלתו המשיכה לממן אנשי דת ומנהל, למרות שלא התגוררו עוד בשטח ירדני. כמו כן ממשלת א-תלהוני הרחיבה את חוק גיוס החובה הירדני, במטרה לחזק את הפטריוטיזם הלאומי^[9].

א-תלהוני החזיק במשרת ראש הממשלה עד ל-24 במרץ 1969, אז התפטר בעקבות חילוקי דעות באשר לפעולות הפדאיון בהן צידד. החליפו בתפקיד עבד אל-מונעם א-ריפאעי. לאחר חצי שנה חזר לתפקיד באוגוסט 1969, אולם התפטר ביוני 1970 בעקבות התחזקות פעולות האיבה בין הלגיון לבין הפדאיון^[10] וניסיונות חוסיין לתמרן בין השגת הסדר עם המחבלים לבין מלחמה בהם^[11].

א-תלהוני המשיך להחזיק במשרות פוליטיות חשובות גם לאחר כהונותיו כראש ממשלה. בנובמבר 1973 ייצג את ירדן כראש הלשכה המלכותית בוועידת הפסגה השישית של הליגה הערבית באלג'יר^[12]. בדצמבר 1974 הוא מונה ליושב ראש הסנאט הירדני^[13], תפקיד בו כיהן למשך מספר שנים^[14].

נפטר ב-30 בינואר 1994 בעמאן בירת ירדן^[15].

לקריאה נוספת עריכה

יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמודים 91–181.
שמואל שגב, תלהוני - האיש החזק והנאמן, מעריב, 31 באוגוסט 1960.

הערות שוליים עריכה

^ Bahjat Talhouni, Encyclopaedia Britannica
^ פ.אל־מולקי הרכיב ממשלה חדשה, על המשמר, 6 במאי 1953
^ נבו, עמ' 105
^ שינויים בממשלת ירדן, דבר, 5 בנובמבר 1953
^ עבה"י ועיראק תובעות שינויים בחוזים לקראת הקמת ברית ההגנה הערבית, חרות, 15 בדצמבר 1954
א-ריפאעי יוצא לסוריה, הַבֹּקֶר, 2 בפברואר 1956
^ קהיר פועלת להפלת חאלדי, מעריב, 23 באפריל 1957
רויטר: אל־חאלידי יתפטר אם חוסיין ידחה את תביעות הפרו־מצרים, למרחב, 24 באפריל 1957
^ נבו, עמ' 106–107
^ נבו, עמ' 109
^ נבו, עמ' 150–151
^ נבו, עמ' 163–165
^ ויתורים נוספים של חוסיין למחבלים, דבר, 26 ביוני 1970
אהוד יערי, ייצוג גדול לאוהדי המחבלים בממשלת ירדן, דבר, 28 ביוני 1970; המשך
^ נבו, עמ' 191
^ הוקטן מספר הפלשתינים בסנאט החדש בירדן, מעריב, 1 בדצמבר 1974
^ משלחת סובייטית מבקרת בירדן, מעריב, 4 במרץ 1975
2 נציגים סובייטים בכירים ערכו ביקור חשאי בירדן, מעריב, 23 באפריל 1976
חוסיין וערפאת דנו בזיקה בין ירדן לאש"ף לפני ז'נווה, דבר, 9 במרץ 1977
^ Eric Pace, Bahjat Talhouni of Jordan Is Dead At 82; Served 8 Times as Premier, New York Times, January 31, 1994

[1] Bahjat Talhouni, Encyclopaedia Britannica

[2] פ.אל־מולקי הרכיב ממשלה חדשה, על המשמר, 6 במאי 1953

[3] נבו, עמ' 105

[4] שינויים בממשלת ירדן, דבר, 5 בנובמבר 1953

[5] עבה"י ועיראק תובעות שינויים בחוזים לקראת הקמת ברית ההגנה הערבית, חרות, 15 בדצמבר 1954
א-ריפאעי יוצא לסוריה, הַבֹּקֶר, 2 בפברואר 1956

[6] קהיר פועלת להפלת חאלדי, מעריב, 23 באפריל 1957
רויטר: אל־חאלידי יתפטר אם חוסיין ידחה את תביעות הפרו־מצרים, למרחב, 24 באפריל 1957

[7] נבו, עמ' 106–107

[8] נבו, עמ' 109

[9] נבו, עמ' 150–151

[10] נבו, עמ' 163–165

[11] ויתורים נוספים של חוסיין למחבלים, דבר, 26 ביוני 1970
אהוד יערי, ייצוג גדול לאוהדי המחבלים בממשלת ירדן, דבר, 28 ביוני 1970; המשך

[12] נבו, עמ' 191

[13] הוקטן מספר הפלשתינים בסנאט החדש בירדן, מעריב, 1 בדצמבר 1974

[14] משלחת סובייטית מבקרת בירדן, מעריב, 4 במרץ 1975
2 נציגים סובייטים בכירים ערכו ביקור חשאי בירדן, מעריב, 23 באפריל 1976
חוסיין וערפאת דנו בזיקה בין ירדן לאש"ף לפני ז'נווה, דבר, 9 במרץ 1977

[15] Eric Pace, Bahjat Talhouni of Jordan Is Dead At 82; Served 8 Times as Premier, New York Times, January 31, 1994

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]