פרשת בהעלותך

פסוקים	במדבר, ח', א' - י"ב, ט"ז
מספר פסוקים	136
מספר תיבות	1840
תוכן	הקדשת הלוויים, פסח ופסח שני, תנועת המחנה לפי ענן וחצוצרות הכסף, תחילת המסע במדבר סיני, קברות התאווה, צרעת מרים
	מצוות בפרשה על פי ספר החינוך
קורבן פסח שני, אכילת בשר פסח שני עם מצות ומרורים, תקיעת הכהנים בחצוצרות	הותרת בשר פסח שני עד הבוקר, שבירת עצם פסח שני
	הפטרה
אשכנזים, ספרדים ואיטלקים	זכריה, ב', י"ד - ד', ז'
תימנים	זכריה, ב', י"ד - ד', ט'

פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ היא פרשת השבוע השלישית בספר במדבר. לפי החלוקה לפרקים, היא מתחילה בפרק ח', פסוק א' ומסתיימת בפרק י"ב, פסוק ט"ז.

בפרשת בהעלותך מסתיימות ההכנות של בני ישראל לקראת היציאה למסע במדבר סיני אל עבר ארץ ישראל. עם היציאה למסע מתגלות בעיות, קשיים וסכסוכים פנימיים בתוך המחנה, לרבות פגיעה במנהיגותו של משה רבנו.

תוכן הפרשה עריכה

עבודת המקדש עריכה

המנורה וחצוצרות, פסיפס בבית בן צבי

כנספח לנושא חנוכת המזבח שבסוף פרשת נשא מובא הציווי על הדלקת הנרות במקדש על ידי אהרן.
תיאור מפורט של טהרת הלויים וכניסתם לעבודה במשכן: ”וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה. כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...”

פסח ופסח שני עריכה

חגיגת הפסח בפעם הראשונה אחרי יציאת מצרים.
קביעת פסח שני לטובת מי שלא יכול לחגוג את הפסח במועדו.

ענן וחצוצרות בתנועת המחנה עריכה

תיאור הקמת המשכן ופירוקו על פי הענן השוכן עליו: ”וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.”
פרשת החצוצרות: ה' מצווה את משה להכין שתי חצוצרות שישמשו להתרעה על אירועים שונים במחנה. ”עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת.”

פרשת "ויהי בנסוע" כפי שהיא כתובה בספר תורה

מסע המחנה עריכה

תיאור חגיגי של תחילת המסע במדבר סיני (בעדות מסוימות קוראים פרשייה זו במנגינה מיוחדת).
דו-שיח בין משה לחותנו חובב בן רעואל (לפי חז"ל הוא יתרו) בעניין הצטרפותו למסע.
פרשת "ויהי בנסוע": האמירות החגיגיות של משה על ארון הברית בתחילת הנסיעה ובחניה (בספרי התורה פרשה זו מעוטרת לפניה ולאחריה באות נו"ן הפוכה).

תבערה עריכה

ערך מורחב – חטא המתאוננים

עם ישראל מתאוננים רע באוזני ה'. בעקבות זאת פורצת אש הפוגעת ומכלה בקצה המחנה.
עם ישראל צועקים אל משה שיתפלל אל ה'. משה מתפלל והאש שוקעת.
המקום נקרא 'תבערה' על עונש הבערה בעקבות החטא.

קברות התאווה עריכה

ערך מורחב – קברות התאווה

מרים המצורעת מנודה מהמחנה, ג'יימס טיסו, סוף המאה ה-19.

בני ישראל ממשיכים להתלונן על היעדר בשר, למרות אספקת המן הסדירה: ”וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.”
משה מתלונן בפני ה' על התנהגותם של בני ישראל ועל הקושי בהנהגת העם: ”הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ...”
ה' מצווה את משה למנות שבעים זקנים שיישאו איתו בעול ומבטיח לספק לעם בשר: ”לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא...”
משה ממנה שבעים זקנים באוהל מועד, ושני זקנים שנשארו במחנה, אלדד ומידד, מתנבאים שם. יהושוע בן נון מציע להעניש אותם אך משה מגיב במורת רוח: ”וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.”
ה' מספק שלווים למאכל לבני ישראל כפי שהבטיח, והורג בהם בעודם אוכלים: ”הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים.”

האישה הכושית ומרים עריכה

ערך מורחב – צרעת מרים

מרים ואהרן מדברים לשון הרע על משה ואשתו הכושית. ה' קורא למשה, אהרון ומרים לאוהל מועד ונוזף באהרון ומרים:

וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.

לאחר מכן מרים לוקה בצרעת, משה מתפלל עליה (”אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ”) והעם מחכה עד שתבריא.