המונח "בורלסק" מפנה לכאן. לערך העוסק בסרט קולנוע משנת 2010, ראו בורלסק (סרט).

בּוּרְלֵסְקָה או גַּחְכִּית (Burlesque) היא סוגה תיאטרונית הומוריסטית העושה שימוש בפרודיה ובהגזמה גרוטסקית.[1] הבורלסקה מזוהה עם חשפנות, אך קדם לכך זיהויה עם פרודיה מוזיקלית ועם פרשנות לא-הולמת לקטעי אופרה ויצירות קלאסיות שהייתה רחוקה מהמקור. בנוסף זוהתה הבורלסקה עם היפוך-מינים. המילה בורלסקה שאולה מספרדית ואיטלקית, שבהן burla פירושו הלצה, מהתלה. היא הופיעה בצרפת ובאיטליה של המאה ה-17 כביטוי ספרותי המתייחס לחיקוי גרוטסקי של הנשגב או הפאתטי.

אמנית בפולי ברז'ר, שנות ה-20 של המאה ה-20

הצורה הבימתית הבורלסקית נהייתה פופולרית במאה ה-19, והחלה כהלעגה קומית של נושאים חשובים או אישים ידועים. משם, היא צמחה לפואטיקה עממית ותיאטרון עממי. אולם כצורה ספרותית, שורשיה הם כבר במאה ה-14 באנגליה, ביצירתו הסאטירית של ג'פרי צ'וסר, "סיפורי קנטרברי". בספרד של המאה ה-16 היה זה המשורר והמחזאי מיגל דה סרוואנטס שהלעיג על רומנסות ימי-ביניימיות ברבות מעבודותיו הסאטיריות. מראשית המאה ה-18 היה המונח בורלסקה בשימוש ברחבי אירופה כבא לתאר יצירות מוזיקליות שבהן יסודות רציניים ומצחיקים הוצבו זה לצד זה ועורבבו לכדי אפקט גרוטסקי. התיאטרון דובר-הגרמנית בלט בין אמצע המאה ה-19 ושנות ה-20 של המאה ה-20 כשהעלה יצירות בורלסקה שהתאפיינו בפארסה והגזמות. יוהאן שטראוס הבן ומלחינים אחרים כתבו אופרטות בורלסקיות. גרטרי, סטרווינסקי, קרנק, רגר ובארטוק יצרו גם הם, בזמנים שונים, סביב תמות בורלסקיות.

בורלסקה תיאטרונית צמחה סביב ראשית התקופה הוויקטוריאנית, כשכללי האריסטוקרטיה פגשו את חברת מעמד הפועלים. היא לעגה רבות לצורות הבידור שזוהו עם המעמד הגבוה - כאופרה, דרמה שייקספירית ובלט. בעבודות הבורלסקה המוקדמות שהועלו בלונדון החל מראשית שנות ה-30 של המאה ה-19 המילים נכתבו למוזיקה פופולרית, באותו האופן שנעשה מוקדם יותר עם "אופרת הקבצנים" של ג'ון גיי. מאוחר יותר מיזג הז'אנר אופרטות ומופעי רביו (Revue) ומיוזיק הול (Music hall), וכמה ממופעי הבורלסקה הגדולים נודעו כאקסטרווגנזה. ויליאם שוונק גילברט כתב חמש אופרות-בורלסק בתחילת הקריירה שלו, ובשנות ה-70 של אותה מאה התפרסמה חבורת הבורלסקה של לידיה תומפסון, הן בבריטניה והן בארצות הברית. תיאטראות לונדוניים מסוימים התמחו בבורלסקה בין שנות ה-60 לשנות ה-90. מופעי בורלסקה היו לרוב בני מערכה אחת ונמשכו פחות משעה, ועשו שימוש בפסטישים ובפרודיות על שירים מוכרים ואריות פופולריות. החל משנות ה-80 של המאה, מלחינים תרמו מוזיקה מקורית והמופעים התארכו לפורמט של שתיים-שלוש מערכות.

הדיאלוג הבורלסקי נכתב פעמים רבות כצמדים מחורזים והיה גדוש בלשון נופל על לשון. עד שנות השמונים של המאה ה-19 נוצרו כמה מכללי הז'אנר, ובהם:

  • תלבושות מינימליות, בדגש על הדמות הנשית
  • קווי עלילה, דיאלוגים, תנועה ובימוי עמוסי רמיזות מיניות
  • "פאנצ'ים" הומוריסטיים קלים להבנה (אף ששלובים במשחקי לשון)
  • מערכונים דלי-לכידות עלילתית על-פני המופע.

הגרסה האמריקנית של הבורלסקה התפתחה ממופעי הבידור של המיוזיק-הול והוודוויל של המאה ה-19, אולם בתחילת המאה ה-20 התגבשה הבורלסקה האמריקנית כשילוב עממי של סאטירה, מיצגים ו"בידור למבוגרים" שבו נכחו סטריפטיז, פעולות קומיות וגימיקים.

על בימות הבורלסקה נתקיימו ההופעות הראשונות של צ'ארלי צ'אפלין, מיי וסט, אל גולסון, ועוד.[2]

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא בורלסקה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ גליה ירדני-אגמון, האנציקלופדיה העברית שמיני, עמ' 52
  2. ^ גליה ירדני-אגמון, האנצקלופדיה העברית שמיני, עמ' 51