ביזת יצירות אמנות בידי הנאצים
בתקופת הרייך השלישי ערכו סוכני המפלגה הנאצית ביזה של יצירות אמנות מבעליהן. בנוסף ליצירות אמנות הנאצים לקחו תכשיטים וחפצי כסף וזהב אחרים, ספרים עתיקים, כלי נגינה, חפצי תרבות ודת וקרמיקה. ביזת רכוש יהודי בגרמניה הייתה מרכיב בלתי נפרד מהשואה.[1][2]


רבות מיצירות האמנות שנבזזו על ידי הנאצים הוחזרו לאחר המלחמה על ידי בעלות הברית באמצעות תוכנית מונומנטים, יצירות אמנות וארכיונים. אולם רבות מהיצירות עדיין נעדרות או הוחזרו למדינות אך לא לבעליהן המקוריים. כיום, מתנהל מאמץ בינלאומי לאתר ולזהות יצירות אמנות שנבזזו על ידי הנאצים, אשר טרם דווחו, במטרה להשיבן לבעליהן החוקיים, למשפחותיהם או למדינותיהם. מאמץ זה כולל שיתוף פעולה בין מוזיאונים, ארכיונים, חוקרים, משפטנים וארגונים בינלאומיים.[3] מרתפים ומחסנים ובהם מאות יצירות אמנות מתגלים גם עשרות שנה לאחר הסתרתם.[4]
במקביל, ברית המועצות הפעילה יחידות תגמול שנועדו להחרים יצירות אמנות מהגרמנים ולהעבירם לברית המועצות כפיצוי על הסבל והנזקים הכלכליים שגרמניה הנאצית גרמה לעמי המזרח.
רקע היסטורי
עריכהאדולף היטלר, אשר לא התקבל לאקדמיה לאמנויות של וינה, החזיק בהשקפות נחרצות בנוגע לאמנות. בספרו "מיין קאמפף" הוא תקף בחריפות את האמנות המודרנית וראה בזרמים כגון קוביזם, פוטוריזם ודאדאיזם ביטויים של חברה דקדנטית.
עם עלייתו לשלטון בגרמניה ב-1933, הוא החל לאכוף את דעותיו אלה. הוא והמפלגה הנאצית העדיפו יצירות אמנות קלאסיות, במיוחד דיוקנאות וציורי נוף של אמנים גרמנים מהעבר. אמנות מודרנית הוגדרה על ידי המשטר הנאצי כ"אמנות מנוונת", וכל יצירה שכזו שנמצאה במוזיאונים ממלכתיים בגרמניה הוחרמה, נמכרה או הושמדה.[5]
הכספים שהתקבלו ממכירת יצירות האמנות המודרניות נועדו לממן את הקמתו של מוזיאון לאמנות אירופית בעיר לינץ. בנוסף, אישים נאצים בכירים ובהם הרמן גרינג ויואכים פון ריבנטרופ ניצלו את כיבושיהם הצבאיים של הנאצים כדי להעשיר את אוספי האמנות הפרטיים שלהם ביצירות אמנות שנבזזו.[5]
ביזה של יהודים
עריכהגנבת יצירות אמנות כחלק מנישול היהודים מרכושם החלה בגרמניה הנאצית ב-1933, והנאצים כינו אותה "אריזציה". בכל מדינה שנשלטה על ידי נאצים, יהודים נושלו מנכסיהם באמצעות מגוון רחב של מנגנונים וארגוני ביזה נאציים.[7][8][9] הנאצים התמקדו בעיקר בשני סוגים של אמנות אסורה בגרמניה הנאצית: "אמנות מנוונת", כלומר יצירות אמנות מודרנית או אמנות שנוצרה על ידי יהודים כגון הגדת וולף,[10] ויצירות אמנות שהיו אהובות ומוערכות על ידי אדולף היטלר, שהיה צייר חובב ובעל יומרות אמנותיות, ונדחה בצעירותו על ידי האקדמיה לאמנויות בווינה. נגזלו גם כלי נגינה,[11] ספרים ואפילו ריהוט ביתי.[1]
מכירות פומביות ומכירות פרטיות בשווייץ
עריכהשווייץ שימשה מרכז חשוב לסחר באמנות בתקופה הנאצית, ושימשה כמקום בו נמכרו יצירות אמנות רבות שנבזזו על ידי הנאצים. מכירה פומבית ידועה לשמצה הייתה מכירת "אמנות מנוונת" שאורגנה על ידי תיאודור פישר ב-30 ביוני 1939 במלון גרנד הוטל נשיונל בלוצרן. הוצעו למכירה יצירות אמנות שהוחרמו ממוזיאונים גרמניים על ידי הנאצים, אך סוחרי אמנות ידועים רבים השתתפו במכירה, לצד נציגים של אספנים ומוזיאונים גדולים.[12] בנוסף למכירות הפומביות, התקיימו בשווייץ מכירות פרטיות רבות של סוחרי אמנות. ועדת ברז'ייה, הוקמה לחקור את תפקידה של שווייץ "כמרכז מסחר באמנות וצינור לנכסי תרבות בתקופה הנאצית ובתקופה המיידית שלאחר המלחמה".[13]
ארגוני ביזה
עריכההנאצים גזלו רכוש תרבותי, הן בתוך גרמניה עצמה והן בכל השטחים הכבושים על ידה. לצורך כך הוקמו ארגונים מיוחדים שתפקידם היה לאתר ולבחור את הפריטים בעלי הערך הגבוה ביותר, מתוך אוספים ציבוריים ופרטיים כאחד. חלק מהפריטים הללו יועדו למוזיאון הפיהרר המתוכנן של היטלר, אשר מעולם לא הוקם, חלקם הועברו לידי פקידים נאצים בכירים כמו הרמן גרינג, וחלקם נסחרו על מנת לממן את פעילותם של הנאצים.
בשנת 1940, הוקם ארגון שכונה Einsatzstab Reichsleiter Rosenberg für die Besetzten Gebiete(אנ'), או ERR, בראשותו של אלפרד רוזנברג. במסגרת פעילות ה ERR הוקמה יחידה מיוחדת בשם Dienststelle Westen (סוכנות מערבית) שפעלה בפריז, שבראשה עמד קורט פון בהר. בתחילה, התמקדה יחידה זו באיסוף ספרים ומסמכים יהודיים ובונים חופשיים, במטרה להשמידם או להעבירם לגרמניה לצורך "מחקר". לקראת סוף שנת 1940, הרמן גרינג, שהיה למעשה האחראי על פעילות ה-ERR, שינה את ייעודה של היחידה. הוא הורה לה לתפוס אוספי אמנות וחפצים אחרים שהיו בבעלות יהודים. שלל המלחמה שנאסף רוכז בגלריה הלאומית ז'ה דה פום בפריז, שם פעלו היסטוריונים של אמנות ואנשי צוות נוספים, שבחנו ומיינו את הפריטים השונים לפני שליחתם לגרמניה.
מוזיאון הפיהרר
עריכה- ערך מורחב – מוזיאון הפיהרר
לאחר שהיטלר הפך לקנצלר, הוא תכנן להפוך את עיר הולדתו לינץ, לעיר הבירה לאמנות של הרייך השלישי. לצורך הקמת המוזיאון הוא שכר אדריכלים שיפעלו לפי תוכניותיו. הוא תכנן להקים גלריות ומוזיאונים שונים, אשר יאוגדו תחת השם "מוזיאון הפיהרר". המוזיאון נועד להכיל את מיטב יצירות האמנות שנאספו מרחבי העולם, תוך דגש על יצירות "גרמניות" שנלקחו ממדינות אחרות, לאחר שנבזזו במהלך מלחמות נפוליאון ומלחמות העולם הראשונה.[15]
הקמת מוזיאון הפיהרר לא הושלמה עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה.
אוסף הרמן גרינג
עריכה- ערך מורחב – אוסף הרמן גרינג
אוסף הרמן גרינג היה אוסף אישי של גרינג, שכמחצית מיצירות אמנות בו הן יצירות שנבזזו על ידי הנאצים.[16] גרינג צבר את האוסף שלו בעזרת סוחר האמנות ברונו לוזה(אנ'), אשר שימש כיועצו, ונציג ERR בפריז. בשנת 1945, עם סיום המלחמה, כלל האוסף למעלה מ-2,000 יצירות אמנות שונות, בהן למעלה מ-300 ציורים.[17]
למרות ההיקף העצום של האוסף והעובדה כי חלק ניכר ממנו נבזז, דו"ח החקירה המאוחד מס' 2 של הארכיון הלאומי של ארצות הברית קובע כי גרינג מעולם לא עסק בביזה גסה. על פי הדו"ח, גרינג נהג לפעול בדרכים "מעודנות" יותר. במקום לבזוז יצירות אמנות בכוח, הוא נהג לשלם עבורן סכומים סמליים או להבטיח תשלום מאוחר יותר באמצעות רשויות ההחרמה. למרות שלגרינג ולסוכניו לא היה קשר רשמי עם הארגונים הגרמניים שעסקו בביזה, הם נעזרו בהם באופן עקיף, תוך ניצול משאביהם ויכולותיהם.[16]
אחסון של חפצים שנבזזו
עריכההרייך השלישי אסף מאות אלפי חפצים ממדינות כבושות ואחסן אותם במספר מקומות מרכזיים, כמו הגלריה הלאומית ז'ה דה פום בפריז והמטה הנאצי במינכן. כאשר כוחות בעלות הברית השיגו עליונות אווירית והחלו בהפצצות נרחבות של ערים ואתרי מורשת בגרמניה, השלטון הנאצי החל להעביר יצירות אמנות ופריטי תרבות יקרי ערך למכרות מלח ומערות. מכרות ומערות אלו סיפקו סביבה אופטימלית לשימור יצירות האמנות, בזכות תנאי הלחות והטמפרטורה היציבים שבהם. בין המקומות הבולטים בהם אוחסנו היצירות ניתן למנות את מכרות המלח באלטאוסזה ואת מכרות המלח במרקרס.(אנ'). מכרות אלו שימשו לא רק לאחסון אמנות שנבזזה אלא גם ליצירות אמנות שהיו בגרמניה ובאוסטריה לפני תחילת השלטון הנאצי.[18]
אמנות מנוונת, כפי שהוגדרה על ידי המשטר הנאצי, נאסרה לייבוא לגרמניה. יצירות שהוגדרו כמנוונות רוכזו ב"חדר המרטירים" במוזיאון ז'ה דה פום בפריז. חלק ניכר מאוספו הפרטי של סוחר האמנות פול רוזנברג הוגדר גם הוא כאמנות מנוונת על ידי הנאצים. לאחר שגבלס הוציא צו למכירת יצירות אלו תמורת מטבע זר, מינה הרמן גרינג סוחרים מורשים, ביניהם הילדברנד גורליט, למכור את הנכסים ולנצל את הרווחים להגדלת אוסף האמנות הפרטי שלו. האמנות המנוונת שנבזזה נמכרה דרך שווייץ, ואוסף רוזנברג פוזר ברחבי אירופה. כ-70 מציוריו של רוזנברג עדיין חסרים, ביניהם "אישה עירומה על החוף" של פבלו פיקאסו (1923), שבע יצירות של אנרי מאטיס ו"הדיוקן של גבריאל דיוט" של אדגר דגה.[19]
אזכורים בקולנוע
עריכה- ב-1964 יצא לאקרנים הסרט "הרכבת", בכיכובו של ברט לנקסטר, העוסק בשוד ציורים מהגלריה הלאומית ז'ה דה פום על ידי הנאצים.
- ערוץ הולמרק הפיק ב-2003 את הסרט Brush with Fate, בו מתוארים גלגוליו של ציור דמיוני מאת הצייר ההולנדי יאן ורמיר. הסרט סובב סביב סוד אפל של הדמות האחרונה המחזיקה אותו בידיה והקונפליקטים עמם היא מתמודדת.
- סרט הקולנוע "ציידי האוצרות" מ-2014 בבימויו של ג'ורג' קלוני מגולל את קורותיה של יחידה אמריקאית שחייליה כונו "אנשי המונומנטים", ומשימתם הייתה למנוע פגיעה באתרים חשובים ולאתר כחמישה מיליון יצירות אמנות ותרבות שגנבו הנאצים. הסרט נעשה על פי ספרם של רוברט מ’ אדסל וברט ויטר (להלן).
- בשנת 2015 יצא לאקרנים סרטו של הבמאי סיימון קרטיס "האשה בזהב", המבוסס על ספרה של אן-מארי אוקונור.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- קלי ג'ונס, האישה ששמעה צבעים. פן הוצאה לאור, 2012
- אן-מארי אוקונור, האשה בזהב: הסיפור המופלא של יצירת המופת של גוסטב קלימט "דיוקנה של אדלה בלוך-באואר". הוצאת פן/ידיעות ספרים 2013. חלקו הגדול של הספר מתאר את גנבות יצירותיו של גוסטב קלימט והמאבק המשפטי להחזרתן ליורשים החוקיים.
- רוברט מ’ אדסל וברט ויטר, אנשי המונומנטים : גיבורי בעלות הברית, גנבים נאצים והחיפוש אחר המטמון הגדול ביותר בהיסטוריה. מאנגלית: סמדר אביב. כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011.
קישורים חיצוניים
עריכה- עופר אדרת, בעקבות האוצר השדוד, ארגון יוצאי מרכז אירופה
- דוד רפ, של מי הפיקאסו הזה בכלל, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2004
- הושבו לבעליהן: יצירות אמנות שבזזו הנאצים מוצגות במוזיאון היהודי (אורכב 11.11.2013 בארכיון Wayback Machine), אפוק טיימס, 14 באפריל 2009
- איתמר טרבס-תכלת, האם הוחבאו יצירות אמנות נוספות בידי הנאצים?, באתר nrg, 5 בנובמבר 2013
- צור ארליך, אמנות ונמות: על התמונה של קלימט ששברה את כל השיאים, פורסם במקור ב-7 ביוני 2013 במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון בכותרת "'המונה ליזה האוסטרית'"
- ניו יורק טיימס, פטרישיה כהן וטום משברג, המצוד אחר אוסף האומנות בשווי 10 מיליארד דולר שבזזו הנאצים, באתר TheMarker, 2 במאי 2013
- אברהם רות, חטא על פשע, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2017
- אילנה שטוטלנד, מה יעלה בגורל יצירות האמנות שנבזזו מהיהודים בתקופת הנאצים ויורשיהן לא יימצאו?, באתר מעריב אונליין, 4 באוקטובר 2018
- אלדד בק, האוצר הנאצי שלא היה, באתר ישראל היום, 17 בינואר 2019
- נעמה ריבה, סוחר אמנות ממולח, או משתף פעולה עם הנאצים? סיפורו של גורליט, באתר הארץ, 21 בספטמבר 2019
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 "Nazification and Early Stages of Persecution: Identification, Expropriation; Aryanization; and Emigration | Kenyon College". digital.kenyon.edu. אורכב מ-המקור ב-22 באוגוסט 2023. נבדק ב-2022-02-10.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ "Nazis Exacted $70,000,000 "flight Tax" in 4 Years". Jewish Telegraphic Agency (באנגלית אמריקאית). 1937-05-18. ארכיון מ-15 באוגוסט 2023. נבדק ב-2022-02-10.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ עופר אדרת, בעקבות האוצר השדוד, באתר MB יקינתון, ספטמבר 2009
- ^ סוכנויות הידיעות, קרוב ל-1,500 יצירות אמנות שנגנבו על ידי הנאצים נמצאו במינכן, באתר nana10, 3 בנובמבר 2013
- ^ 1 2 Feliciano, Hector (31 במרץ 2006). "Bonjour Paris – The Lost Museum". ארכיון מ-2 בדצמבר 2022. נבדק ב-23 בדצמבר 2014.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ Stadt Düsseldorf gibt 14-Mio-Gemälde zurück an Erben, www.lootedart.com, 13 January 2021
- ^ Feliciano, Hector (2001), "The Great Culture Robbery: the Plunder of Jewish-Owned Art", The Plunder of Jewish Property during the Holocaust, London: Palgrave Macmillan UK, pp. 164–176, doi:10.1057/9780333985281_9, ISBN 978-1-349-41390-4, נבדק ב-2022-02-10
- ^ Gerard., Aalders (2004). Nazi looting : the plunder of Dutch jewry during the second world war. Berg. ISBN 978-1-85973-727-9. OCLC 901411527.
- ^ Britta., Bopf (2004). "Arisierung" in Köln : die wirtschaftliche Existenzvernichtung der Juden 1933-1945. Emons. ISBN 3-89705-311-X. OCLC 55062391.
- ^ שמואל צוקר, "הגדת וולף – דרך ארוכה: ההגדה מהמאה ה-14 נגזלה על ידי הנאצים, נגנבה בוורשה והוחזרה לבית הספרים הלאומי", עת־מול – עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל - דו-ירחון: כרך כב גיליון 4 (132) מאי 1997, עמ' 12-13.
- ^ Lawford-Hinrichsen, Irene. "Music publishing and patronage: C.F. Peters, 1800 to the Holocaust". .jewish-music.huji.ac.il. אורכב מ-המקור ב-2013-10-18.
The United States Holocaust Memorial Museum: Research: Bibliographies History of C. F. Peters, one of the oldest and largest music publishing houses in the world. Includes chapters covering the implications of Nazi racial and cultural policies on the German music publishing industry in general and the company itself, which was taken over, or "aryanized," by the Nazis after Kristallnacht.
- ^ Cohan, William (17 בנובמבר 2011). "MoMA's Problematic Provenances". Artnews. אורכב מ-המקור ב-24 במרץ 2023. נבדק ב-26 ביוני 2017.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ Commission for Looted Art in Europe. "Bergier Commission: Independent Commission of Experts Switzerland, Second World War (ICE)1996 – 2001". LootedArt.com. אורכב מ-המקור ב-16 באוגוסט 2023. נבדק ב-26 ביוני 2017.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ "Jewess with Oranges". Lost Museum. אורכב מ-המקור ב-24 בדצמבר 2013. נבדק ב-22 בדצמבר 2013.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ Hitler, Adolf (2000). Bormann, Martin (ed.). Hitler's Table Talk. trans. Cameron, Norman; Stevens, R.H. (3rd ed.). Enigma Books. pp. 445–446. ISBN 1-929631-05-7.
- ^ 1 2 Rothfeld, Anne (15 באוגוסט 2016). "Nazi Looted Art". The Holocaust Records Preservation Project, Part 1, Fall 2002, Vol. 34, No. 3. The U.S. National Archives and Records Administration.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ "Catalogue of Göring's Art Collection Published". Artnet News (באנגלית אמריקאית). 2015-09-30. נבדק ב-2021-02-21.
- ^ "Siegen 2. April 1945: Kunstschätze unter amerikanischem Schutz" (PDF). www.durchblick-siegen.de (בגרמנית). p. 12. אורכב מ-המקור (PDF) ב-8 באפריל 2014. נבדק ב-17 באפריל 2022.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ Feliciano, Hector (31 במרץ 2006). "Bonjour Paris – The Lost Museum". ארכיון מ-2 בדצמבר 2022. נבדק ב-23 בדצמבר 2014.
{{cite web}}
: (עזרה)