ויקיפדיה

בית הבובות (ספר)

רומן מאת יחיאל די-נור

בית הבובות הוא רומן מאת קָ. צֶטְניק 135633, שם העט של יחיאל די-נור, שראה אור בהוצאת דביר ב-1953. זהו ספרו השני של דינור לאחר המלחמה, אחרי "סלמנדרה" (1945). הרומן מתאר את סיפורה של "חטיבת השמחה" - יחידה שהורכבה מנשים יהודיות צעירות במחנות הריכוז הגרמניים שנכלאו במחנות על מנת לספק שירותי מין לחיילים הנאצים כחלק ממערך של בתי בושת במחנות הריכוז של גרמניה הנאצית.

בית הבובות
מידע כללי
מאת ק. צטניק 135633 (שם העט של יחיאל די-נור)
שפת המקור עברית
תורגם לשפות הופיע ביידיש (1955); תורגם לשפות רבות, בהן אנגלית (1955), דנית (1955), יפנית (1956), בולגרית (1957), איטלקית (1959), פורטוגזית (1962), סלובנית (1964), הולנדית (1968), רוסית (1975), גרמנית (1993)
סוגה רומן עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
הוצאה דביר
תאריך הוצאה תשי"ג–1953
מספר עמודים 228
סדרה
סדרת ספרים סלמנדרה - כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים
ספר קודם סלמנדרה
הספר הבא קראו לו פיפל
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 001270964
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דינור לא היה שלם עם פרסום הספר ושקל לגנוז אותו. הוא שרף פעמיים את כתב היד עד שהוציא אותו לאור.[1] הספר זיכה את מחברו בפרס קוגל לספרות הזוכה במענק מיוחד לשנת 1953.

תקציר העלילה עריכה

טיול בית ספר עריכה

דניאלה פרלשניק, נערה זהובת־שיער מעיר החרושת "קונגרסיה" בפולין, הייתה תלמידה בת 14 שיצאה לטיול בית ספר לקרקוב, בפעם הראשונה בחייה. היה זה בסוף אוגוסט 1939, ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר. היא תכננה לנצל את ההזדמנות ולהגיע ל"מטרופולי", לבקר את אחיה הגדול, הארי, שעסוק בהכנות לעלייתו לארץ ישראל.[2] הרכבת נעצרה פתאום בתחנת העיירה יאבלובה. כל הנוסעים ירדו. הגרמנים הבהילו את כל יהודי העיירה אל רחבת השוק והתלמידות התפזרו ואבדו זו את זו. בכיכר השוק נערך טבח והתלמידות נורו למוות. לאחר שירד הלילה, קמה דניאלה מבין הירויים ורצה ליער.[3] היא רצה עם חברתה, רישה, ורק ביער יאבלובה ראתה שחברתה מדממת.[4] מתוך היער רצה אל בקתות האיכרים כדי לבקש עזרה:[3]

”הביקתות הללו! אילו הניחו לה בעליהן אז להיכנס לאחת מהן!... האיכר הפולני נתן עליה בקולו: 'יהודונת?! החוצה!... על ברכיה התחננה, נישקה את ידי הפולניה הקטנה למען תבקש מאביה, מאמה, כי יחמלו עליה ולא יגרשוה...היא הרטיבה את ידי הפולניה הקטנה בדמעותיה, וזו ניגבה את ידיה הלחות...ופלטה צחוק כבוש, צפצפני, נכלמת על שמנשקים את ידיה ומבקשים ממנה רחמים. זו לה הפעם הראשונה בחייה שקורה לה כדבר הזה... מחוץ, על חלונות הביקתות, תלוי היה איקונין האם הקדושה מעל לעששית־נפט דולקת”.[3]

רק פולני אחד זקן ריחם עליה. הוא שלח אותה אל סדנתו של פחח, שסיכן את חייו ויצא לעזור לנערה היהודיה המתבוססת בדמה בחורשה.[4] דניאלה צעדה על הכביש בדרך לקראקוב.[5] היא נותרה תקועה שם בזמן המלחמה וחיה במשך שנתיים בגטו קרקוב.[6]

בגטו עריכה

מקראקוב הוברחה דניאלה למחוז "מטרופולי",[7] לרובע היהודים 3,[8] שם היא עובדת בסנדלריה בגטו בפרימת בגדים[9] וגרה ב"נקודה" בבית הלר, לשם הוביל אותה וואֶווקה הסנדלר.[10] וואֶווקה הוא המנהל הטכני של הסנדלריה, והוא שהציל אותה ממשלוח של "מועצת היהודים".[11][12] בנו, טאֶדאֶק, עזב את הגטו ונתפס.[11] הוא אהב את דניאלה והיה ידיד נפשה. הוא שוּלח אל מחנה עבודה בנידרוואלדן.[13]הארי, אחיה הגדול של דניאלה, נלקח למחנה עבודה מבית המלאכה לחייטים של שוואכר ברובע היהודים 1.[14] לאחר מכן שוּלח ממחנה סאקראוּ למחנה עבודה בנידרוואלדן, שם הפך ל"רופא" (או סאניטר) המחנה.[15] סאניה, אהובתו, עובדת בבית מלאכה.[16] יחד עם דניאלה, מתגוררים ב"נקודה" גם חיים־אידל, אברך שנמלט עם אשתו, דבורצ'ה, ובתם התינוקת, בלה, מהאקציה בעיירתם ועתה הוא סוחר בלֶבֶד; חנה מטשאבין - נערה דתייה שברחה עם אחותה הצעירה, צביה, מהאקציה בעיירתן, והגיעה איתה למטרופולי;[17] הנערה מאושוויאנצ'ים - כבת 14 או 15, האוחזת בנעל של גבר;[18] ופאֶלה, בחורה יפה כבת 20 מהעיירה ראדנו, שבלילות מבלה בבניין "שירות הסדר" של "מועצת היהודים" ובבוקר חוזרת לישון ב"נקודה".[19] בגטו מסתובב הילד שלאַמאֶק, שאביו נשלח ב"טראנספורט" למחנה ההשמדה והותיר אותו לטפל באמו החולה. כאשר הלך אביו אל דירתו לבקש מהגרמנים שירשו לו להוציא בשביל ילדו מיטה ושמיכה, צרבו לו בברזל מלובן במצחו – "JUDE", ובחזהו – "!HEIL HITLER". לאחר שהניחו לו להימלט, הוליכה אותו אשתו לחצר בו מתגוררת דניאלה. לאחר שסדרני "מועצת היהודים" השליכו מהחלון את ארון הספרים של גברת הלר לטובת פינוי מקום למשפחה נוספת, אסף שלאמאק את דפי הספרים וסידר מהם משכב לאביו, ששכב בלכלוך:

”איש לא אבה לצאת ולעזור להכניס אל תוך הבית את היהודי שהמלה JUDE מקועקעת לו במצחו. כל אחד חרד ודאג לנפשו: הן חולה אנוש האיש וזקוק למיטה, ומי ירצה למסור את מיטתו לאחֵר בחורף ולשכב בעצמו על הרצפה הקרה?... ובינתיים ניגר הדם מן האותיות JUDE, ואין מציל”.[20]

על המדרגות בתוך בית התמחוי של "מועצת היהודים" ישבו פעם דניאלה והארי, לפני שנלקח למחנה העבודה. גשם שוטף ירד על כיכר בית התמחוי: "ממקום חלוקת־המרק הוליכו שלושה ילדים את אמם המתעלפת...ואולם את הסיר הריק לא הוציאה מבין אצבעותיה הקפוצות. הילדים הוליכוהּ כשהם מייללים: 'אמא!.. אמא!..'... איש לא הפנה את ראשו להביט אליהם". הילדים הובילו אותה אל קיר הבית.[21] הארי הבחין באשה ש"גשם־הזעף סחף קווצת־שיער מראשה אל פניה" ופתאום נזכר מתי ראה אותה קודם לכן. היה זה אחרי "אקציה" גדולה בגטו:

"אצל הרכבת עדיין היו הגרמנים מטעינים את החטופים אל תוך הקרונות, ואילו בגטו התחילו כבר הנחבאים יוצאים מן החורים, מהם כדי שלא להיחנק שם, ומהם כדי להיוודע מי ממשפחתם נלקח. הם רצו והאימה ניבטת מעיניהם...עדיין עלולים הגרמנים לחזור אל הגיטו, אם יראו שנותר עוד מקום בקרונות". אותה אשה זחלה מתוך בור באדמה שהיה מוסווה בענפים וגרוטאות ובו שכבו ילדיה: "היא עמדה בקצה של תלולית, והביטה למטה, אל פסי־הרכבת. כשהקרונות החלו זזים, ספקה את כפיה ומלמלה בדביקות: 'השבח לאֵל שמוליכים אותם סוף־סוף!'".[22]

אקציה עריכה

לילה אחד פושט הגסטפו על הגטו, בליווי אנשי "מועצת היהודים" ובראשם מוניאק מאטרוז, ואלה מבצעים "אקציה של נערות", במהלכה נלקחות ארבע מחמש הנערות הגרות ב"נקודה" - דניאלה, פאלה, חנה וצביה.[12] הנערות נלקחות אל ה"דוּלאג" (דוּרכגאַנגס־לאַגאֵר – מחנה מעבר),[23] ומשם מורדות הן לאחר מכן אל הככר המוקפת גסטאפו ו"שוּפּוֹ" (שוּץ-פּוֹליציי – משטרת הביטחון). הנערות מוצעדות, שש בשורה, לכיוון הרכבת:[24]

”על המדרכות, משני עברי הכביש, היו בני אדם מטיילים להם דרך חירות והנאה. מהם נעצרו בהליכתם כדי להסתכל במחזה של "יהודוניות" מוּבלות באמצע הכביש, וכיוונו חיוכי־חנופה אל הגרמנים, המקיפים את החטופות בתת־מקלעים... לשעבר ישבו ברחובות אלו רק יהודים...עכשיו דרים כאן פולנים; אותם הפולנים, אשר לפני המלחמה הרימו את לאומנותם על נס ולא פסקו מלהתריע: 'היהודים מוכרים את מולדתנו לאויב!' ואולם משבאו הגרמנים, הפכו אותם פטריוטים נלהבים בין־לילה את עורם ונעשו 'גרמנים עממיים'. רבים מהם עונדים עתה בגאון על דש־מעילם את תו המפלגה הנאצית, ובשכר זה קיבל כל אחד מהם דירה יהודית, או בית עסק יהודי”.[24]

הנערות מגיעות אל תחנת הרכבת:

”גרמנים, נשים וגברים...ממלאים את הרציף של התחנה... אִמות קונות בקיוסקים של בית הנתיבות ממתקים בשביל ילדיהן. הילדים רחוצים ומסורקים למשעי, ותלתל 'א־לא־היטלר' יורד להם על מצחם... נשים גרמניות עוברות על־פני המון הנערות הדחוקות והלחוצות, מטילות בהן מבט חטוף, כבתופעה ידועה, רגילה ותקינה, וממשיכות בדרכן... כולם עוברים על־פני היהודיות המכותרות רובים מכודנים כעל־יד תופעה פשוטה, מובנת, אשר הלב גס בה מחמת רגילותה ותדירותה”.[25]

מחנה נשים עריכה

הנערות מוּרדות מן הרכבת אל שטח שומם ומוצעדות אל מחנה. על השער כתוב בגרמנית גותית: ”מחנה־נשים”, ובצד – ”עבודה תוך חדווה”.[26] מימין נראים צריפים אפורים, אולם מעבר לכיכר רחבת הידיים נראה מחנה בעל מראה שונה לגמרי:

”נחל־מים, החובק את המחנה כחרמש, ועליו נטוי גשר־עץ... צריפים צבועים ורוד נשקפים ממשעולים צדדיים, מוקפים ערוגיות של פרחים אדומים. על החלונות וילונות ססגוניים, מעשה־תחרים. אידיליית־קסמים צבעונית, פינת גן־עדן פלאית”.[27]

לפתע נשמע צלצול של גונג:

”מתוך שערי הבלוקים פרצו החוצה במרוצה נשים גזוזות־שיער ואַלות בידיהן, על שרווליהן ענודים סרטים עם הכתובת 'קאליפאקטורית'....מפרצופי כולן ניבטה אותה רצחנות אילמת. 'לקום! לקום! להסתדר!'... מבהילים והודפים אותן. דופקים אותן באלות... מבוך של בלוקים... פינת הקסמים של גן־העדן נעלמה... המחנה נתגלה פתאום עצום...מבעית ומאיים. סימטאות ובלוקים... בעד חלונות מסורגים...ניבטו...ראשי שלדים... ככל אנשי המשלוחים הקודמים, כן לא ידעו גם הנערות של המשלוח הזה, כי בגלל הגיען למחנה תופיע כאן מחר...משאית ענק אשר תסיע את השלדים הללו למשרפה”.[28]

הנערות מוכנסות בקבוצות של 50 אל "בלוק־השירות", שם יושבות אל שולחן ארוך פקידות שעל זרועותיהן סרטים שעליהם כתוב "פלוגת־השירות", ורושמות את פרטיהן של הנערות. בעומק הבלוק יושבת רופאת המחנה הסלובקית, שצלב אדום על שרוולה. סמוך אליה "ניצבת אשה בעלת פנים גבריים", אלזה. ידיה משולבות על חזה, ואחת מהן אוחזת בשוט עבה. היא לבושה מכנסי־רוכבים ומגפיים גבוהים מצוחצחים ועל שרוולה סרט שעליו רקומות אותיות אדומות: "קאליפאקטורית ראשית". לאורך הקירות ניצבות קאליפאקטוריות אוחזות באלות:[29]

”אצל שולחן מיוחד קיעקעה אחת הלבלריות בצבע כחול מספר סידורי בין השדיים, ותיכף לכך הצמידה לבלרית אחרת אל הבשר, מעל למספר, חותמת חשמלית מוארכת... המלים FELD-HURE”.[30] מספרה של דניאלה: ”A 13653”.[31]

הרופאה והקאליפאקטורית הראשית חורצות את גורלן של הנערות. לאחר שתפסה את דניאלה מסתירה בידה משכיון ובו תצלומים של בני משפחתה,[30] אלזה שולחת את דניאלה לפלוגת־העבודה: "הקאליפאקטורית הראשית הוציאה את היד האוחזת במגלב...ובתנועת קשת רחבה...הנחיתה את המגלב...על גופה העירום של דניאלה".[32] לאחר מכן מוחזרות הנערות אל "בלוק־הכינוס הזמני",[33] שם מופרדת דניאלה מפאלה.[31] דניאלה נשלחת ל"אגף־העבודה" ואילו פאלה ל"אגף־החדווה". דניאלה מגיעה לבלוק 29, מקום משכנה החדש:[34]

”חלל מטושטש...צללי בני־אדם, המונים־המונים, זרמו בתוך הערפל...בלי לדעת מאין ולאן...הכל נשקף כאן כמתחת לפני מים עכורים... הכל כאן צהוב, חסר־נחמה, נטול־תקווה... אי־אפשר היה לראות את קצהו השני של הצריף... לאורך הכתלים, שתי אצטבעות־עץ, זו על גבי זו, ועליהן שוכבים או יושבים צפופים ודחוקים זה אל זה צללי־אדם אין־ספור... אין להכיר את מינם וגילם... שלדים צפים בתוך זרם צהוב־עכור... קאליפאקטורית חמוּשה באַלה הופיעה בפתח ונתנה קולה בשאגה: 'לעלות! על הקרשים!'”.[34]

דניאלה פוגשת בבלוק את האסירה ראֶניה זיידנר, שמכנה את "אגף־החדווה" בצדו השני של המחנה, "בית הבובות".[35] גם האחיות מטשאבין מופרדות זו מזו: חנה לאגף העבודה ואילו צביה לאגף החדווה.[36] שני אגפי המחנה מופרדים בשתי גדרות תיל ובאמצע משתרעת רחבת־ההריגה, בה מתבצע "הטיהור הפומבי":[37]

”קאליפאקטוריות מ'אגף החדווה' מובילות כעשרים נערות ערומות...כופתות אותן...אל כסא... אַלות מתרוממות בקצב אחיד...וניחתות על הגופים הערומים, בלי הפוגה, בלי־הרף. היללות פולחות את השמיים... המשאית הגדולה עומדת מוכנה. הקאליפאקטוריות משליכות אל תוכה את גופותיהן המרוסקות של ה'מטוהרות'. אחר־כך פונה המשאית לעבר 'אגף־העבודה' כדי לקחת...את השלדים החיים מבלוק־הבידוד. ב'אגף־העבודה' זוחלות ומטפסות המוּזלמניות מעצמן אל תוך המשאית”.[37]

האנטשל, משגיח העבודה הגרמני, משמיע פקודה להרים את מסילות הברזל, המוברגות אל אדני־עץ עבים, המשוקעים עמוק באדמה בשל משקל הקרוניות עמוסות האבנים המוסעות עליהם. אולם פסי הברזל אינם זזים:[38]

”האנטשל עומד מעל חנה מטשאבין וחובט במקלו על גופה בלא ליאות ובלא הפסק... על רגליה, על ראשה, על עצמות הידיים. חנה משוועת לאלוהים, מתעוותת, מפרפּרת, נועצת שיניה בחול, תולשת שער־ראשה. שיניה מגיחות מתוך פיה, עיניה חורגות מחוריהן... חנה מבקשת להתעלף. היא שואלת נפשה למות: 'רבונו של עולם!!! אספני אליך!.. רבונו של עולם!!!... ואולם האנטשל אינו מניח לה להתעלף... האנטשל עורך עכשיו קרב עם 'רבונו של עולם'... שומה על חנה לזעוק היטב, לזעוק הרבה, בטרם תמות. על כל נערות המשלוח החדש לשמוע אחר־כך את הד הזעקות יפה יפה באזניהן”.[38]

אגף החדווה עריכה

ברחבת־המיפקד של ה"באוּ־שטאֶלאֶ" ("מקום העבודה"[39]) ניצבות הנערות ערומות לסקירתן על ידי יאַגֵה, מפקדת המחנה הבלונדית, המכונה "החיה הצהובה".[40] יאגה היא אהובתו של מפקד מחנה־העבודה הסמוך בנידרוואלדן והיא נוסעת אליו כל כמה ימים כדי "להשׂביע את יקוד תאוותה".[41] היא בוחנת את דניאלה ומעבירה אותה ל"אגף־החדווה".[40] ב"מכון להיגיינה ומחקר מדעי" של "אגף החדווה" עוברת דניאלה עיקור כפוי בתוך כלוב. בשורת הכלובים בבלוק כלואות נערות שעוברות ניסויים של הזרעה מלאכותית, הפריית תאומים, הפלות טבעיות ולידות מוקדמות. בטור הכלובים שממול כלואות נערות שעוברות ניסויים כירורגיים: "מתוך גופן נעקרו איברים נשיים שונים ובמקומם ניטעו איברים מלאכותיים; בגופן נבדקו ונוּסוּ טבליות־רעל לסוגיהן, שחברות רוקחים גרמניות שלחוּן לרופא הראשי, לשם בחינתן וניסוין בבני־אדם חיים".[42]

דניאלה שוכנת בבלוק 5.[43] על הקיר בכל בלוק של "אגף החדווה" מוצב שלט: ”המיטה – קודש־הקדשים!”.[44] מדי יום בשעה 14:00 מגיעים למחנה אנשי צבא גרמנים העומדים לצאת לחזית הרוסית, כדי "להשתעשע בנערות של 'בית הבובות'". הנערות חייבות להשׂביע את רצונם. אם הם אינם מרוצים, באפשרותם להודיע על כך בלשכת הפקידות בצאתם ולמסור את "מספר־החזה" של הנערה ששכבו איתה. נערה שמקבלת שלוש "הודעות" כאלו, מוצאת לרחבת־ההריגה לטקס "טיהור החטאים" המבוצע על ידי אלזה, המשגיחה במחנה הנשים. אלזה היא גרמניה מדיסלדורף, העונדת משולש-פושעים ירוק, המעיד על כך שנידונה למאסר עולם. עם הקמת המחנה, הוצאה מבית הסוהר כדי לשמש בתפקידה הנוכחי.[45] בטקס ה"טיהור", קושרות הקאליפאקטוריות את ידיהן ורגליהן של הנערות הערומות אל כיסאות. כאשר אלזה מצליפה על גבה של אחת הקאליפאקטוריות, הן מתחילות להכות את הנערות באלותיהן.[46] לאחר "טיהור" הנערות, גופותיהן מושלכות על המשאית ונלקחות למשרפה.[45]

עם הגיעה אל "אגף החדווה", החליטה פאלה למצוא דרך לחמוק ממרותה של אלזה. בהשקיפה בעד החלון על אנשי הצבא הגרמנים הקרבים אל המחנה, היא מבחינה כי יאגה, מפקדת המחנה, הולכת שלובת-זרוע עם אחד הקצינים. בהיכנסו אל הבלוק, פאלה לוכדת את תשומת לבו ומפתה אותו אל מיטתה. בזמן "שירות השעשועים", היא מבקשת ממנו לסייע לה לעבוד כעוזרת בביתו של אחד הגרמנים במחנה. הקצין יוצא ישר לביתה של יאגה וזו מקבלת אותה כמשרתת. פאלה הופכת לאשת סודה של יאגה. מדי בוקר מגיעה פאלה לבלוק של דניאלה ומסייעת לה בסידור המיטה הקפדני.[43] בבלוק מתוודעת דניאלה אל ציפורה שאפראן, שמזהה אותה כאחותו של הארי. היא מספרת לה כי "הגרמנים המופקדים על המחנות שבסביבה, תובעים שתישלחנה להם נערות מ'בית־הבובות', כיוון שאינם יכולים לנטוש את המחנות ללא שמירה". ציפורה מספרת לה כי אלה מחנות עבודה ליהודים ושרוב הנערות הנשלחות אליהם חוזרות מהם עם "הודעה" או שאינן חוזרות כלל. דניאלה מאמינה כי הארי נמצא באחד המחנות הללו ומחליטה לנסות לחפש אותו.[47] יום אחד מספרת פאלה לדניאלה שיאגה אמורה לנסוע למחרת יחד עם כמה נערות שנשלחות למחנה העבודה בנידרוואלדן, וזאת למקרה שתחליט לנסוע לשם כדי לחפש את הארי. היא מבטיחה שתסתכן ותשכנע את יאגה לקרוע את ה"הודעה", במקרה שדניאלה תקבל כזו.[48]

במחנה העבודה בנידרוואלדן עריכה

ליד הדלת של צריף־המתים חונה משאית נהוגה בידי איש אס אס, שמבחין בהארי המציץ מאחורי שער הבלוק ומצווה עליו להעמיס את הגופות על המשאית, שכבר הייתה עמוסה בגופות ממחנות אחרים:[49]

”בעומק, ממול הפתח, היתה מוטלת ערימת שלדים, עצמות חשופות. הערימה היתה צבורה וערוכה בדייקנות, בשיטתיות ובמומחיות... השלדים היו מוטלים ערומים. גל סבוך ונפתל של ידיים ורגליים. אין להבחין אם של נשים הם, או של גברים ... הללו משיבים מתוכם אווירה נכרית, זרה... מעין נפילים של פלאניטות זרות, שנזדמנת עמהם על אדמת־נכר ... נראים הם כאורחים פלאיים...מפני שהובאו מבחוץ; מעבר לחומות התיל, ממקום נעלם וטמיר, מקום שאין מחשבתך יכולה לבוא עד חקרו, אף כי ידוע לך דבר־קיומו, כשם שידוע לאנשי כוכב אחד דבר־קיומו של כוכב אחר, אבל אין יד דמיונם משגת לצייר להם את פני הדברים שם”.[49]

בעוד הארי מטעין את המשאית בגופות מכריו המתים, מגיעה מכונית אל המחנה, ממנה יורדת יאגה. נהג האס אס שב אל המשאית שיכור. הארי אומר לו כי נותרה עוד גופה אחת בצריף המתים, וסופג אגרוף חזק בפניו. המשאית נוסעת אל מחוץ למחנה, אולם הארי עדיין שומע באזניו את טרטור המנוע שלה. בכוחותיו הדלים הוא גורר עצמו אל שער הבלוק האפל. הוא מדמה את הבלוק אל אותה משאית מתים נוסעת. מעבר למחיצת המטבח, עורכים הגרמנים "הילולת־שכרון פרועה". הוא חש שהפך ל"מוזלמן רוחני":[50]

”אולי מת הוא, הארי, זה־כבר, ואינו אלא מסתובב כאן מוזלמן בין מוזלמנים... הוי, אילו שכך מעט הרעש בראשו! משמע, שכל המוזלמנים חשים מין רעש אטום כזה באזניהם, לפיכך אינם שומעים כשמדברים אליהם, אלא רק מביטים בוהים”.[51]

הארי רואה דברים כבחלום. דרך דלת המטבח מתקרבת אליו יאגה: "הוא עמד ותהה. כל המוזלמנים עומדים ומביטים ככה. אינם בורחים...המוזלמן עומד על מקום אחד ועיניו בוהות". בפתח המטבח מופיע זיגפריד, איש האס אס. יאגה השיכורה מתחננת לפניו שייקח איתו את הארי. שניהם מושכים אותו דרך המטבח ובמעלה המדרגות אל מעונות הגרמנים:[52] "הכל טובל באור צהוב סמיך. בקבוקים – מוּרקים...הפוכים ומושלכים – מתגלגלים על הרצפה בין גופים מתפלשים של גברים ונשים ערומים המיבבים בשכרותם... למטה – בלוק־האסירים; למעלה – חדרי־הס.ס. בלוק־האסירים הוא כמרתף־יינות מתחת למעונות־הגרמנים".[53]

”מאחת הפינות מגיחה אשה ערומה. הולכת ובאה כסהרורית... מה זה? איזו מין כתובת היא זו שבין שדי־האשה? האותיות מרצדות לנגד עיניו... הספרות אשר מתחת להן קופצות ומתערבות באותיות... העיניים הכחולות של האשה ננעצות ונלפתות במוחו...מה עושות פה עיניה הכחולות של דניאלה?... הן קול דניאלה הוא הזועק אליו!.. הוא שומע... הוא שומע בבהירות: 'הארי!!! הארי!!!'”.[54]

הארי מתעורר כאשר הוא מוטל על הרצפה. ליד ראשו עומד מפקד המחנה, שמצווה על זיגפריד להחזיר אותו לבלוק, שם הארי מנסה לשחזר את שאירע לו:[55]

”זוכר הוא בוודאות: המשאית התקרבה וחנתה ליד צריף־המתים... הוא זוכר את הדבר... לא! אין זה חלום! אחר־כך גרר את המתים. הוא טיפס ונכנס לתוך המשאית. הוא שכב ונבלע בין המוזלמנים המתים. הוא נסע. הוא זוכר בפירוש שהרגיש כי המשאית נוסעת, וכי הוא נסע בתוכה... סיוט!? כל־זה רק סיוט?”.[56]

סוף עריכה

ב"אגף החדווה", בבלוק המחראה, נאבקת דניאלה בפאלה, המנסה למנוע ממנה לצעוד לכיוון האגם ולחשוף עצמה לעיני השומרים במגדלי השמירה. דניאלה בת ה-17 מגישה לה את מחברתה והמשכיון שלה ומבקשת ממנה להעביר אותם לאחיה בנידרוואלדן. בקשתה נשמעת לפאלה מגוחכת ומרגיזה. היא חוטפת אותם מידיה ורצה לפנים המחראה כדי להשליך אותם לאחד החורים, אולם מחליטה להשליך אותם הרחק לפינת הבלוק. כשהיא חוזרת לפתח המחראה, דניאלה כבר איננה. היא צועדת אל האגם.[57]

מקור העלילה עריכה

מקור הסיפור של קצטניק אינו ברור. יש הטוענים כי העלילה מבוססת על יומן של נערה יהודייה מפולין שנתפסה על ידי הנאצים בגיל 14, נשלחה למחנה ריכוז ואולצה לעסוק בזנות. אולם, יומן זה לא נמצא מעולם ולא קיימת עדות או הוכחה לקיומו. אחרים טוענים, והסופר רומז לכך בספרו הבא "שיוויתי", שהספר מבוסס על עברה האמיתי של אחותו הצעירה של קצטניק (הספר עוסק באחותו של גיבורו הראשי של קצטניק, "הארי פרלשניק").

בין השנים 1942 עד 1945, אושוויץ ותשעה מחנות השמדה נוספים כללו בתוכם יחידות אונס ("יחידות עונג", בגרמנית: פרוידנאבטיילונג). תפקידם העיקרי היה לספק תגמול לאסירים ממושמעים לא-יהודים. לא רק זונות אולצו לעבוד בבתים אלו. בסרט הדוקומנטרי "זיכרון המחנות", שנעשה בשיתוף בין צבא ארצות הברית וצבא בריטניה, צוותי ההסרטה צילמו נשים שנכפתה עליהן עבדות מינית עבור שומרי המחנה ואסירים מועדפים. יוצרי הסרט הזכירו את העובדה כי לאחר שהנשים נרצחו, הן הוחלפו על ידי נשים אחרות ממחנה ראוונסבריק.

הספר "סטלה: סיפורה של אישה אחת על רוע, בגידה, והישרדות בגרמניה של היטלר", ספר ביוגרפי מאת סטלה גולדשלאג, מספר שאיימו עליה שתיאלץ לספק שירותי מין אלא אם כן תשתף פעולה עם הנאצים.

ביקורת ספרותית ואקדמית עריכה

במאמרו "פרספקטיבות נרטיביות על ספרות השואה", לאון יודקין משתמש ב"בית הבובות" כאחת מדוגמאותיו לדרכים שבהן סופרים ניגשו לכתוב על השואה. הספר מתאר "יומנים (עדויות) שמזכירים נובלות" בשל הסתמכותו על חוויותיו האישיות של הסופר.

רונית לנטין דנה ביצירה בספרה "ישראל ובנות השואה". בספר מראיינת לנטין את בנם של ניצולי שואה שמתאר את "בית הבובות" כאחת החשיפות הראשונות שלו לנושא השואה. לנטין מציינת שהסיפור "הכואב והחושפני" השאיר חותם גדול לאחר הוצאתו לאור וכן ש"ילדים רבים של ניצולי שואה שכותבים יסכימו... שבית הבובות עוסק במיניות ובאלימות באופן שנמצא על גבול הפורנוגרפיה".

הצלחת הספר מראה שהייתה דרישה לספרי ניצול נאציים, ספרים שכונו בארץ "סטאלגים". למרות זאת, הפרופ' יחיאל שיינטוך מהאוניברסיטה העברית, שנחשב לאחד החוקרים הבכירים של כתבי די-נור, דוחה את הקשר בין הסטאלגים הגסים לבין ספרו זה של יחיאל די-נור, שאותו הוא מחשיב לאמת לאמיתה.

נעמה שיק, חוקרת במוסד יד ושם לזכר השואה, מחשיבה את המסופר בספר לבדיה. בשנת 2013, יזם גדעון גרייף כנס אקדמי שעסק ב”סופר השואה הראשון”, יחיאל די־נור באוניברסיטת קלגרי שבקנדה.[58]

הספר הוא חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר התיכוניים בארץ.

בתרבות הפופולרית עריכה

שמה של להקת הפוסט-פאנק הבריטית "ג'וי דיוויז'ן", שפעלה בין השנים 1976–1980, לקוח מספר זה של ק. צטניק. אחד משיריהם הראשונים, "No Love Lost", מכיל קטע קצר מהרומן.

עלילת הסרט "מחנה אהבה 7" (1968), שנחשב לסרט הניצול הראשון הדן בניצול על ידי נאצים, עוסקת ב"יחידות עונג" במחנה ריכוז.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 8.
  2. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 2, חלק א, עמ' 20-19.
  3. ^ 1 2 3 ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 9, חלק ו, עמ' 118–120.
  4. ^ 1 2 ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 6, חלק א, עמ' 69.
  5. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 1, חלק א, עמ' 16.
  6. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 1, חלק א, עמ' 18.
  7. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 3, חלק א, עמ' 27.
  8. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 14, חלק ב, עמ' 179.
  9. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 1, חלק א, עמ' 8.
  10. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 3, חלק א, עמ' 28.
  11. ^ 1 2 ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 1, חלק א, עמ' 10.
  12. ^ 1 2 ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 7, עמ' 79–83.
  13. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 8, עמ' 98–100.
  14. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 5, חלק ב, עמ' 57.
  15. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 8, עמ' 88–89.
  16. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 11, חלק א, עמ' 154.
  17. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 3, חלק ג, עמ' 33–34.
  18. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 3, חלק ג, עמ' 36–37.
  19. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 3, חלק ג, עמ' 39–40.
  20. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 3, חלק ג, עמ' 32, 36.
  21. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 4, חלק א, עמ' 43, 48.
  22. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 4, חלק א, עמ' 52–53.
  23. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 9, עמ' 106; פרק 5, עמ' 58, הערה.
  24. ^ 1 2 ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 9, עמ' 113–114.
  25. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 9, עמ' 116–117.
  26. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 9, עמ' 123.
  27. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 10, חלק א, עמ' 124.
  28. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 10, חלק ב, עמ' 125–126.
  29. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 10, חלק ג, עמ' 126–127.
  30. ^ 1 2 ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 10, חלק ג, עמ' 128.
  31. ^ 1 2 ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 10, חלק ד, עמ' 133.
  32. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 10, חלק ג, עמ' 129.
  33. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 10, חלק ד, עמ' 130.
  34. ^ 1 2 ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 10, עמ' 134–135.
  35. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 10, חלק ה, עמ' 137.
  36. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 13, חלק ב, עמ' 168.
  37. ^ 1 2 ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 10, חלק ז, עמ' 141–142.
  38. ^ 1 2 ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 10, חלק ט, עמ' 144–145.
  39. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 8, חלק א, עמ' 88, הערה.
  40. ^ 1 2 ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 10, חלק י, עמ' 146–147.
  41. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 13, חלק א, עמ' 166.
  42. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 12, חלק א, עמ' 160–161.
  43. ^ 1 2 ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 15, חלק א, עמ' 183–187.
  44. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 13, חלק ג, עמ' 171.
  45. ^ 1 2 ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 13, חלק א, עמ' 165.
  46. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 16, חלק ב, עמ' 193.
  47. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 14, חלק ב, עמ' 179–181.
  48. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 17, חלק ב, עמ' 200.
  49. ^ 1 2 ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 18, חלק א, עמ' 205.
  50. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 18, עמ' 208–212.
  51. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 18, חלק ב, עמ' 214.
  52. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 18, חלק ב, עמ' 215–217.
  53. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 18, חלק ג, עמ' 218.
  54. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 18, חלק ג, עמ' 220.
  55. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 18, חלק ד, עמ' 220–222.
  56. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 18, חלק ד, עמ' 222.
  57. ^ ק. צטניק, בית הבובות (הדפסה שביעית, תשנ"ח 1998), פרק 19, עמ' 224–226.
  58. ^   עופר אדרת, פרופ' גדעון גרייף נלחם על כבודו האבוד של ק. צטניק, באתר הארץ, 8 באפריל 2013
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בית_הבובות_(ספר)&oldid=38446024"