בית הדין הפלילי הבין-לאומי

בית משפט בינלאומי היושב בהאג ופועל מתוקף חוקת רומא

בית הדין הפלילי הבין־לאומיאנגלית: International Criminal Court; בראשי תיבות: ICC) הוא בית משפט בין־לאומי היושב בעיר האג שבהולנד ופועל מתוקף חוקת רומא שנחתמה בשנת 1998.

המדינות החברות בבית הדין הפלילי הבין־לאומי, בירוק. המדינות שחתמו על הצטרפות וזו עדיין לא אושררה, בכתום.
בניין בית הדין הפלילי הבין־לאומי בהאג

בית הדין הפלילי הבין־לאומי הפלילי עוסק באחריותם הפלילית של יחידים לארבעה סוגי פשעים: פשעי השמדת עם, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ופשע תוקפנות.[1] זאת, להבדיל מבית הדין הבין־לאומי בהאג, העוסק בסכסוכים בין מדינות.

בית הדין מוסמך לדון בעבירות העומדות בשלושה תנאים: הן מצויות בסמכותו העניינית, הן בוצעו לאחר 1 ביולי 2002 – זמן הקמתו, ומתקיימת לגביהן לפחות אחת מחלופות הזיקה הבאות:

  • העבירות בוצעו בשטח של אחת מהמדינות החברות בבית הדין.
  • העבירות בוצעו על ידי אזרחים של אחת מהמדינות החברות בבית הדין.
  • מדינה שאינה חברה בבית הדין הסכימה אד הוק לשיפוטו.
  • מועצת הביטחון של האו"ם הפנתה את העניין לבית הדין.

על פי סעיף 77 לחוקת רומא, בית הדין יכול לגזור את העונשים הבאים:

  1. מאסר למספר מוגדר של שנים, אשר לא יעלה על 30 שנים לכל היותר; או מאסר עולם כאשר החומרה הקיצונית של הפשע והנסיבות האישיות של האדם המורשע מצדיקים זאת.
  2. קנס
  3. חילוט הכנסות, רכוש ונכסים הקשורים במישרין או בעקיפין במעשה פשע, בלי לפגוע בזכויות של צדדים שלישיים.

היסטוריה עריכה

הקמת בית דין בין־לאומי לצורך העמדה לדין של מנהיגים פוליטיים הנאשמים בפשעים בין־לאומיים הוצעה לראשונה כחלק מוועידת השלום בפריז (במסגרת ועדת האחריויות) בשנת 1919 בעקבות מלחמת העולם הראשונה. הנושא נדון שוב בוועידה שהתקיימה בז'נבה בחסות חבר הלאומים בשנת 1937, שבדומה לוועידה הראשונה, קבעה כי יש לייסד בית משפט בין־לאומי קבוע כדי למנוע ולשפוט פעולות פשיעה בין־לאומית. אמנת חבר הלאומים נחתמה בז'נבה על ידי 13 מדינות, אך אף מדינה לא אשררה אותה והיא מעולם לא נכנסה לתוקף.

לאחר מלחמת העולם השנייה הקימו בעלות הברית שני בתי דין אד הוק כדי להעמיד לדין את מנהיגי מדינות הציר שהואשמו בפשעי מלחמה. בית הדין הצבאי הבין־לאומי, שישב בנירנברג, העמיד לדין את מנהיגי גרמניה הנאצית, בעוד שבית הדין הבין־לאומי הצבאי למזרח הרחוק בטוקיו היה אחראי לשפיטת מנהיגי יפן. ב-1948 הכירה לראשונה העצרת הכללית של האו"ם בצורך בבית משפט בין־לאומי קבוע להתמודדות עם זוועות מלחמת העולם השנייה.[2] לבקשת האספה הכללית גובשה ועדת המשפט הבין-לאומי (ILC) בשני חוקים בתחילת שנות החמישים, אך אלה נגנזו בגלל המלחמה הקרה, שמנעה הקמת בית משפט פלילי בין־לאומי.[3]

בנג'מין פרנץ, חוקר פשעי המלחמה הנאציים לאחר מלחמת העולם השנייה, והתובע הראשי מטעם צבא ארצות הברית במשפט האיינזצגרופן, היה פעיל נמרץ למען חוק בין־לאומי ובית משפט פלילי בין־לאומי. עמדה זו הוא ביטא בספרו הראשון, שפורסם ב-1975 תחת הכותרת "הגדרת תוקפנות בין־לאומית: החיפוש אחר שלום עולמי" (Defining International Aggression: The Search for World Peace).[4] תומך נוסף היה רוברט קורט ווצל, שערך בשיתוף ספר בשם "לקראת בית משפט פלילי בין־לאומי אפשרי" (Toward a Feasible International Criminal Court) ב-1970 וייסד את הקרן להקמת בית דין פלילי בין־לאומי ב-1971.

ביוני 1989, ראש ממשלת טרינידד וטובגו, רובינסון, הציע להקים בית משפט פלילי בין־לאומי קבוע כדי להתמודד עם סחר בלתי חוקי בסמים.[5][6] בעקבות ההצעה, ביקשה מליאת העצרת הכללית מה-ILC פעם נוספת לנסח חוקה שתתווה כללי בסיס עבור בית משפט קבוע.[7] בעוד הטיוטה מתגבשת, מועצת הביטחון של האו"ם הקימה שני בתי דין אד הוק בתחילת 1990. בית הדין הפלילי הבין־לאומי ליוגוסלביה לשעבר הוקם בשנת 1993 בתגובה לזוועות בקנה מידה גדול שבוצעו על ידי כוחות מזוינים במהלך מלחמות יוגוסלביה, ובית הדין הפלילי הבין־לאומי לרואנדה שהוקם בשנת 1994 בעקבות רצח העם ברואנדה. הקמת בתי דין אלה הדגישה אף יותר את הצורך בבית משפט פלילי בין־לאומי קבוע.[8]

ב-1994 הציג ה-ILC את הצעתו לחוק עבור בית דין פלילי בין־לאומי בפני העצרת הכללית והמליץ על כינוס ועידה שתדון בניסוח חוקת בית המשפט.[9] לבחינת סוגיות מפתח מהותיות בטיוטת החוק, הקימה האספה הכללית ועדה להקמת בית דין פלילי בין־לאומי, שנועדה פעמיים בשנת 1995. לאחר בחינת דו"ח הוועדה, הקימה האספה הכללית את הוועדה המכינה להקמת בית הדין הפלילי הבין־לאומי לכתיבת טיוטה מגובשת. בשנים 1996–1998 התקיימו שישה כנסים של הוועדה המכינה במטה האו"ם בניו יורק, במהלכם ארגונים לא ממשלתיים נתנו משוב והשתתפו בפגישות תחת ארגון הגג של הקואליציה לבית הדין הפלילי הבין־לאומי (CICC). בינואר 1998 התכנסו הלשכה ומרכזי הוועדה המכינה לאספה בזוטפן בהולנד, כדי לארגן מחדש ולאחד את טיוטות הכנסים השונים לטיוטה אחת שלמה.

לבסוף יזמה העצרת הכללית ביוני 1998 כנס ברומא, במטרה לגבש באופן סופי את חוקת בית המשפט. ב-17 ביולי 1998, חוקת רומא של בית הדין הפלילי הבין־לאומי התקבלה בהצבעה של 120 בעד, 7 מתנגדים, ו-21 מדינות נמנעות. שבע המדינות שהצביעו נגד החוקה היו סין, עיראק, ישראל, לוב, קטר, ארצות הברית ותימן.[10] הצבעת הנגד של ישראל נבעה מהכללת "פעולה של העברת אוכלוסייה לשטח כבוש" ברשימת פשעי המלחמה, בחשש שהוא ישמש בסיס להאשמתה העתידית בעניין ההתנחלויות.[11]

לאחר שהחוקה אושררה על ידי 60 מדינות, היא נכנסה לתוקף ב-1 ביולי 2002 ובית המשפט הפלילי הבין־לאומי הוקם רשמית.[12] ההרכב הראשון של 18 שופטים נבחר על ידי מועצת המדינות החברות בפברואר 2003. הם הושבעו בבית המשפט הראשון של בית המשפט ב-11 במרץ 2003.[13]

בית המשפט הוציא את צווי המעצר הראשונים שלו ב-8 ביולי 2005,[14] והדיונים הראשונים התקיימו בשנת 2006.[15] בית המשפט הוציא את פסק הדין הראשון שלו בשנת 2012 כאשר קבע כי מנהיג המורדים הקונגואי תומאס לובנגה דיילו אשם בפשעי מלחמה הקשורים בשימוש צבאי בילדים ובנערים.[16]

בשנת 2010 המדינות החתומות על חוקת רומא ערכו לראשונה כנס העוסק בחוקה זו בקמפלה, אוגנדה. בכנס אומצו שני תיקונים לחוקה. התיקון השני הגדיר את "פשע התוקפנות" ותיאר את ההליך שלפיו בית הדין הפלילי הבין־לאומי יכול להעמיד לדין יחידים. עם זאת, התנאים המתוארים על מנת לקבע את התיקון טרם התקיימו, ובית הדין הפלילי הבין־לאומי עדיין אינו יכול להפעיל סמכות שיפוטית על פשעי תוקפנות.

באוקטובר 2016, לאחר טענות חוזרות ונשנות כי בית המשפט מתנהל באופן מוטה נגד מדינות אפריקה, בורונדי, דרום אפריקה וגמביה הודיעו על נסיגתן מחוקת רומא.[17] עם זאת, בעקבות הבחירות לנשיאות של גמביה מאוחר יותר באותה שנה, שהביאו את שלטונו הארוך של יחיא ג'אמה לקצו, ביטלה גמביה את הודעת המשיכה שלה.[18] בית המשפט העליון של דרום אפריקה קבע בתחילת 2017 כי פרישתה של המדינה בלתי חוקתית, ולפיכך ממשלת דרום אפריקה הודיעה במרץ 2017 כי גם היא מבטלת את החלטתה הקודמת לפרישה.[19]

יש מומחים מאמינים כי קניה, נמיביה ואוגנדה יחליטו לפרוש ובעקבותיהן מדינות אפריקאיות רבות.[17][20]

ב-2018 הודיעה ה-ICC כי תפתח חקירה ראשונית כנגד ממשלת הפיליפינים בשל אופייה האלים של המלחמה בסמים במדינה. בעקבות כך פרשה המדינה מבית הדין ב-17 במרץ 2019.[21] עם זאת, בית הדין הצהיר כי הסמכות השיפוטית על הפיליפינים בתקופה שבה הייתה המדינה חלק מחוקת רומא, מנובמבר 2011 ועד מארס 2019 נותרה ברשותו.[22]

מדינות חברות עריכה

בחוקת בית הדין הפלילי, האמנה המקימה את בית הדין היא חוקת רומא (זו מכונה לעיתים בטעות "אמנת רומא"), חברות 124 מדינות, בהן כל מדינות אמריקה הדרומית, כמעט כל מדינות אירופה, רוב מדינות אוקיאניה וכמחצית ממדינות אפריקה. 31 מדינות חתמו על חוקת רומא אך לא אשררו אותה.

ישראל חתמה על חוקת רומא בשנת 2000, ובעת חתימתה הצהירה כי "בהיותה תומכת פעילה ועקבית של הרעיון של בית דין פלילי בין־לאומי, ושל מימושו באמצעות חוקת רומא, ממשלתה של מדינת ישראל גאה להביע את הכרתה בחשיבות, ויותר מכך — ההכרחיות, של בית דין יעיל לאכיפת שלטון החוק ומניעה של התחמקות מעונש. כאחת מהוגות הרעיון של בית משפט פלילי בין־לאומי, ישראל, באמצעות עורכי הדין והמדינאים הבולטים שלה, השתתפה, מאז תחילת שנות החמישים, באופן פעיל ביצירתו של בית דין כזה. נציגיה, תרמו לכל שלבי ההכנה של חוקת רומא כשהם נושאים בליבם ובמוחם זיכרונות קולקטיביים, ולעיתים אישיים, של השואה — הפשע הנורא ביותר שאי פעם בוצע בהיסטוריה של בני האדם. הם עשו זאת בהתלהבות, בתחושות עמוקות של כנות ורצינות".[23] ב-28 באוגוסט 2002 ישראל הודיעה שלא תאשרר את החוקה. בין הסיבות לך היא ציינה את הכללתו בחוקה של סעיף 8(2)(ב)(8), הקובע כי העברתה של אוכלוסיית הכובש לשטח הכבוש במישרין או בעקיפין תיחשב פשע מלחמה.[24] על פי הודעת משרד החוץ, ”הכללת סעיף זה כפשע מלחמה, דבר שנעשה בלחץ ארצות ערב, וכן הניסוח "במישרין או בעקיפין", נראים בבירור כניסיון להשתמש בבית המשפט כדי לכפות על ישראל פתרון לסוגיית ההתנחלויות, ללא צורך במשא ומתן כפי שהוסכם בין הצדדים”.[25]

גם ארצות הברית חתמה על החוקה בשנת 2000 אך לאחר מכן משכה את חתימתה.

ב-2009 ניסתה הרשות הפלסטינית להקנות לבית הדין סמכות בהסכמה אד הוק כאמור בס' 12(3) לחוקת בית הדין, בשם מדינת פלסטין. באפריל 2012 קבע התובע של בית הדין, שלא בשלו התנאים להכיר במדינת פלסטין.[26] בעקבות החלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות בנובמבר 2012, שהכירה בפלסטין כמדינה משקיפה בארגון האומות המאוחדות, הודיעה "פלסטין" על הצטרפותה לחוקת רומא ב-2 בינואר 2015. בעקבות זאת הודיעה התובעת על פתיחת חקירה לגבי "המצב בפלסטין".[27] בתגובה הקפיאה מדינת ישראל חצי מיליארד שקלים מכספי מיסים שמועברים לפלסטינים.[28] בתחילת 2021, קבעו שופטי בית הדין, שסמכות בית הדין חלה בגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים ובמקביל נפתחה חקירת בית המשפט בעניין פשעי המלחמה בעניין פלסטין.[29]

בחודש נובמבר 2016 הודיעה ממשלת רוסיה כי אין בכוונתה לפעול לאשרור החוקה ואין היא רואה עצמה עוד כמחויבת להוראותיה,[30] זאת לאחר פרסום דו"ח של בית הדין הבין־לאומי הרואה בסיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה פעולת כיבוש.

ישנן מדינות שאינן חברות בחוקת בית הדין, אך הכריזו על כך שהן מכירות בסמכותו לחקור פשעים שבוצעו בשטחן. בין המדינות הללו, אוקראינה אשר בפברואר 2014 הודיעה כי היא מקבלת עליה את כללי בית הדין הפלילי הבין־לאומי.[31]

סמכות שיפוט עריכה

הפעלת סמכות השיפוט של בית הדין מותנית בכך הפשעים הם בסמכותו המהותית ושהם בוצעו בעת שחוקת בית הדין הייתה בתוקף לגבי המדינות הרלוונטיות. תנאי מקדמי לכך שבית הדין יפעיל את סמכותו הוא שהפשעים לכאורה בוצעו בשטח מדינה שהסכימה לקבל את סמכות בית הדין (על ידי הצטרפות לחוקה או אד הוק), או על ידי אזרח של מדינה שהסכימה לקבל את סמכות בית הדין (על ידי הצטרפות לחוקה או אד הוק), או שהעניין הופנה לבית הדין בהחלטה של מועצת הביטחון.

קבילוּת עריכה

עקרון המשלימות עריכה

חומרת הפשעים לכאורה עריכה

פשעים בסמכות השיפוט של בית הדין עריכה

אמנת רומא קובעת ארבע קטגוריות שיפוט שלבית הדין יש את הסמכות לשיפוט לגביהן. אנשים יכולים לעמוד לדין רק על פשעים המפורטים בחוקה. בסעיף 5 בחוקה מופיעות ארבע קטגוריות של פשעים המפורטים בהמשך החוקה: רצח עם (סעיף 6), פשעים נגד האנושות (סעיף 7), פשעי מלחמה (סעיף 8) ופשע התוקפנות (סעיף 8 bis).[32] בנוסף, סעיף 70 מגדיר "עבירות נגד מערכת החוק", המהווה קטגוריה חמישית של פשעים שעליהם אינדיבידואלים יכולים לעמוד לדין.

רצח עם עריכה

  ערך מורחב – אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם

סעיף 6 מגדיר פשע רצח עם כפי שמופיע באמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם. האמנה מגדירה חמישה מעשים הנעשים "מתוך כוונה להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית או חלק ממנה":[33]

  1. הריגה חברי קבוצה;
  2. גרימת נזק חמור, בגוף או בנפש, לחברי הקבוצה;
  3. העמדת חברי הקבוצה, בכוונה תחילה, בתנאי-חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתם הגופנית, כולה או מקצתה;
  4. שימוש אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה. מניעת המשכיות בכפייה;
  5. העברת ילדי הקבוצה לקבוצה אחרת אחר בדרך כפייה.

פשעים נגד האנושות עריכה

  ערך מורחב – פשע נגד האנושות

סעיף 7 לאמנת רומא, מגדיר פשעים נגד האנושות כמעשים "שבוצעו במסגרת התקפה נרחבת או שיטתית המכוונת נגד כל אוכלוסייה אזרחית".[34] הסעיף מפרט 11 פשעים בודדים:[35]

  1. רצח.
  2. השמדה.
  3. שעבוד.
  4. הגלייה או העברה כפויה של אוכלוסייה.
  5. כליאה או שלילה חמורה אחרת של חירות פיזית בניגוד לכללי היסוד של המשפט הבינלאומי.
  6. עינויים.
  7. אונס, שעבוד מיני, זנות כפויה, היריון כפוי, סירוס או עיקור בכפייה, או כל צורה אחרת של אלימות מינית בעלת חומרה דומה.
  8. רדיפת קבוצה או קולקטיב מסוים/ת המבוססת על שיוך פוליטי, גזעי, לאומי, אתני, תרבותי, דתי, מגדרי בהתאם להגדרת מונח זה בפסקה(3) של סעיף זה, או על בסיס אחר אשר הוכר באופן אוניברסלי כאסור על פי המשפט הבינלאומי, כאשר הרדיפה מבוצעת בקשר לאחד המעשים המנויים בפסקה זו או לאחד הפשעים בתחום סמכות השיפוט של בית המשפט.
  9. העלמה כפויה של אנשים.
  10. פשע האפרטהייד.
  11. מעשים אחרים בלתי אנושיים בעלי אופי דומה המכוונים לגרום לסבל רב, או לחבלה חמורה לגוף או לבריאות נפשית, פסיכולוגית או פיזית.

פשעים נגד האנושות יכולים להתבצע לא רק בזמן מאבק מזויין. למשל, פגיעה משטר רודני באזרחים. ב-2011 נערכו הפגנות במספר ערים בלוב של מתנגדי השלטון. סייף אל־אסלאם קדאפי, שהיה אז ראש ממשלה בפועל, הורה לפעיל כח קטלני נגד המפגנים. חלקם נרצחו, נכלאו ונפצעו.[36] הוא הואשם על ידי בית הדין בפשעים נגד האנושות מסוג רצח ורדיפה.[37]

פשעי מלחמה עריכה

  ערך מורחב – פשע מלחמה

סעיף 8 מגדיר פשע מלחמה וכולל מספר קטגוריות לפי הישויות הנלחמות וחומרת העבירה. הלחימה מובחנת בין מדינות, בין גופים לא-מדינתיים, כגון קבוצות מורדים, או בין מדינה לגופים לא-מדינתיים. בסך הכל ישנם 74 פשעי מלחמה הרשומים בסעיף 8. חומרת העבירה נעה בין חמורה לרצינית. הפרה חמורה של אמנת ז'נבה, למשל, חטיפת בני ערובה והרג מכוון של אזרחים. הפרה רצינית של דיני מלחמה הנוגעים לסכסוכים בינלאומיים, כדוגמת שימוש בנשק הגורם סבל יותר לאנשים, התקפה על אוכלוסייה אזרחית, או גירוש אוכלוסייה אזרחית משטח כבוש. הפרות רציניות של דיני מלחמה כוללות פגיעה באנשים שלא לוקחים חלק פעיל במאמץ המלחמתי ובלוחמים שנפצעו או נכנעו. הפרות רציניות אחרות של המשפט בינלאומי בסכסוכים שאינם בינלאומיים, למשל גיוס נערים מחת לגיל 15 להילחם.[38]

תשעה פשעים מהווים הפרות חמורות של אמנות ז'נבה וחלים רק על סכסוכים מזוינים בינלאומיים:[39]

  1. הרג מכוון
  2. עינויים
  3. יחס לא אנושי כולל ניסויים ביולוגיים
  4. גרימת סבל בכוונה
  5. הרס וביזה נרחבת של רכוש
  6. כפייה על שבויי מלחמה ואחרים לשרת בכוחות של מעצמה עוינת
  7. שלילת זכויוית משפט הוגן מאסירי מלחמה ואחרים
  8. גירוש, הגלייה או כליאה בלתי חוקית
  9. לקיחת בני ערובה

מעבר לפשעים אלו, 26 הפרות חמורות של חוקים ומנהגים החלים בסכסוך מזוין בינלאומי, במסגרת הקבועה של המשפט הבינלאומי, נכללים בסמכות השיפוט של בית הדין הפלילי הבין-לאומי. הכוללים בין היתר אינוס, פגיעה במוסדות תרבות, שימוש בנשק לא קונבציונלי ועוד.

במקרה של לחימה בין גופים לא מדינתיים, הפרות חמורות כוללת את כל אחת מהפעולות הבאות שבוצעו נגד אנשים שאינם לוקחים חלק פעיל בפעולות לחימה, לרבות חברי כוחות מזוינים שהניחו את נשקם, פצועים, עצורים או מי שאינו לוחם מכל סיבה אחרת:[39]

  1. אלימות קשה, רצח, עינויים, יחסי אכזרי והטלת מום
  2. פגיעה חמורה בכבוד האדם בפרט יחס משפיל ומביש
  3. לקיחת בני ערובה
  4. מתן גזר דין וביצוע הוצאות להורג

הפרות חמורות אחרות של החוקים והמנהגים החלים בסכסוכים מזוינים שאינם בעלי אופי בינלאומי, במסגרת הקבועה של המשפט הבינלאומי וכוללת את הפעולות הבאות:[39]

  1. תקיפה מכוונת של אוכלוסיה אזרחית או אזרחים בודדים
  2. תקיפה מכוונת של מבנים רפואיים, מערכות תחבורה ומבנים יחודים על פי אמנת ג'נבה
  3. תקיפה מכוונת של מי שעוסק בסיוע הומניטרי או שמירת שלום
  4. תקיפה מכוונת של מבני דת, חינוך, אמנות, דת ורפואה
  5. בזיזת רכוש לאחר כיבוש ישוב
  6. אינוס, עבדות מינית, זנות כפויה והריון כפוי
  7. גיוס צעירם מתחת לגיל 15 ללחימה
  8. הוראה על עקירת האוכלוסייה האזרחית שלא מסיבות של שמירת ביטחון האזרחים
  9. פגיעה או הריגה של בוגדים
  10. מניעת דיור
  11. הטלת מום או ניסויים רפואיים כפויים בבני אדם
  12. פגיעה מכוונת ברכוש

פשע התוקפנות עריכה

פשעי תוקפנות (אנ') או פשע נגד שלום הוא תכנון, ייזום או ביצוע של מעשה תוקפנות רחב היקף וחמור תוך שימוש בכוח צבאי של מדינה ריבונית. הגדרתו והיקפו של הפשע שנויים במחלוקת. אמנת רומא מכילה רשימה של מעשי תוקפנות העלולים להוליד אחריות פלילית אינדיבידואלית, הכוללים פלישה, כיבוש צבאי, סיפוח באמצעות שימוש בכוח, הפצצות, וחסימה צבאית של נמלים. פשעי תוקפנות הם, בדרך כלל, פשעים היכולים להתבצע רק על ידי בעלי הכוח המעצבים את המדיניות, ולא על ידי אלה המבצעים אותה.

תוקפנות, לא נכנסה לחוקת רומא כעברה פלילית המבוצעת על ידי יחידים. אך, נקבעה כי היא תקבע בעתיד

תובעי בית הדין הפלילי הבין-לאומי עריכה

חקירות עריכה

בעשר השנים הראשונות לפעולתו פתח בית הדין בהליכים נגד 30 נאשמים, כולם ממדינות אפריקה. המשפט הראשון שהסתיים בהרשעה היה משפטו של תומאס לובנגה (אנ') שהורשע בחטיפת ילדים והפיכתם לחיילים בארגון המורדים איחוד הפטריוטים הקונגולזים (אנ') ונגזרו עליו 14 שנות מאסר. לובנגה הגיש ערעור, אך הערעור נדחה והוא הועבר לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו לריצוי עונש המאסר שהוטל עליו. לאחר משפט זה הורשעו נאשמים נוספים בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

שיתופי פעולה בין בית הדין הפלילי למדינות עריכה

סוגיית מלחמת האזרחים בלוב עריכה

  ערך מורחב – חקירת בית המשפט הבינלאומי הפלילי בעניין לוב

הסכסוך בלוב, כחלק מהאביב הערבי, היווה קרקע פורייה לשיתופי פעולה בין־לאומיים מצד תומכי קדאפי ומתנגדיו כאחד. פעולות רבות בוצעו במסגרת זו בכלל ומשפטיות-דיפלומטיות בפרט. במאי 2011 הגיש תובע בית הדין בקשה לערכאת קדם-משפט להוצאת צווי מעצר לנשיא לוב מועמר קדאפי, לבנו סייף אל-אסלאם ולראש המודיעין הלובי בשל פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות והשמדת עם שבוצעו לאחר 15 פברואר 2011.[42] הצווים הוצאו זמן קצר לאחר מכן.[43] דווח כי המהירות שבה בקשת הצווים נעשתה משקפת את המטרה העיקרית והיא לייצר דה-לגיטימציה להתקפותיו של הנשיא הלובי על אוכלוסייה אזרחית שמתקוממת נגדו, ולמשוך עריקים מהממשלה והצבא לכוחות האופוזיציה[44] ואף לשיתוף פעולה עם הגורמים הבין־לאומיים. הצווים התקבלו בשבחים ושיתוף פעולה באכיפתם הובטח כמעט על ידי כל מדינות המערב[45] וחלק ממדינות אפריקה (בריטניה, דנמרק, אוסטרליה, גרמניה, קנדה, פורטוגל, ניגריה, לבנון, האיחוד האירופי, רוסיה וסין). האכיפה המדוברת עתידה הייתה להתבטא בסנקציות כלכליות, ניתוק קשרים דיפלומטיים עם ההנהגה בראשות קדאפי, שיתוף פעולה מודיעיני ותמיכה צבאית וכלכלית באופוזיציה. האיחוד האפריקאי, לעומת זאת, כינה את פעולה בית הדין הפלילי כ"מפלה", וקרא לחבריו להתעלם מהצווים. לאחר מכן עתר האיחוד האפריקאי למועצת הביטחון כדי להשהות את החקירה של בית הדין הפלילי.[46]

בתחילה, נדמה היה שההליכים פרי מנגנון שיתופי הפעולה הבין־לאומיים המוזכר לעיל, היוו פריצת דרך נכונה לפתירת הסכסוך. אולם, ככל שנמשכה הלחימה עלו קולות אחרים וניסיונות מקבילים למצוא אלטרנטיבות.[47] קולות אלה נבעו ממספר חששות עתידיים. לדוגמה, קדאפי הודיע שאין בכוונתו לכבד את הצווים ונציגיו כינו את בית הדין הפלילי "ארגון שנוצר בבירור כדי להעמיד לדין אנשים מהעולם השלישי". זאת ועוד, לתמיכת קדאפי הצטרפו מנהיגים נוספים מן העולם הערבי[48] בקריאות דומות. בנוסף, דיווחי עיתונות הגיבו על הסיכון הטמון ב"תביעה רגישה פוליטית במהלכו סכסוך מזוין" והביעו דאגה שהתביעה עלולה "לסבך את המאמצים לגרום לקדאפי להתפטר". לפיכך, כל אלו הובילו להעלאת האפשרות כי גירוש על ידי משא ומתן עשוי להיות יעיל יותר בעצירת הטבח כניסיון למצוא אלטרנטיבה למציאת פריצת דרך לפתירת הסכסוך.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ המדריך לאזרח\ית: בית המשפט הפלילי הבינלאומי, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, 2014, עמ' 8
  2. ^ United Nations Department of Public Information, December 2002. The International Criminal Court (הקישור אינו פעיל, 23.12.2019)(אורכב 05.12.2006 בארכיון Wayback Machine) (אורכב 05.12.2006 בארכיון Wayback Machine). Retrieved 5 December 2006.
  3. ^ Dempsey, Gary T. (16 July 1998). (הקישור אינו פעיל, 23.12.2019)"Reasonable Doubt: The Case Against the Proposed International Criminal Court" (אורכב 28.12.2006 בארכיון Wayback Machine). Cato Institute. Retrieved 31 December 2006.
  4. ^ "Benjamin B Ferencz, Biography". 9 בינואר 2008. אורכב מ-המקור ב-9 בינואר 2008. נבדק ב-1 במרץ 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Dempsey, Gary T. (16 July 1998). "Reasonable Doubt: The Case Against the Proposed International Criminal Court" (אורכב 28.12.2006 בארכיון Wayback Machine). Cato Institute. Retrieved 31 December 2006.
  6. ^ International Criminal Court (20 June 2006). ""Election of Mr Arthur N.R. Robinson to the Board of Directors of the Victims Trust Fund"". אורכב מהמקור ב-27 בספטמבר 2007. נבדק ב-11 באפריל 2017. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link). Retrieved 3 May 2007.
  7. ^ "History of the ICC" (אורכב 07.03.2007 בארכיון Wayback Machine). Retrieved 4 June 2012.
  8. ^ Coalition for the International Criminal Court. "History of the ICC" (אורכב 07.03.2007 בארכיון Wayback Machine). Retrieved 31 December 2006.
  9. ^ "Draft Statute for an International Criminal Court, 1994" (אורכב 19.10.2013 בארכיון Wayback Machine). Retrieved 4 June 2012.
  10. ^ Scharf, Michael P. (August 1998). "Results of the Rome Conference for an International Criminal Court" (אורכב 15.05.2012 בארכיון Wayback Machine). American Society of International Law. Retrieved 4 December 2006.
  11. ^ UN DIPLOMATIC CONFERENCE CONCLUDES IN ROME WITH DECISION TO ESTABLISH PERMANENT INTERNATIONAL CRIMINAL COURT | Meetings Coverage and Press Releases, www.un.org (ארכיון): "Israel has reluctantly cast a negative vote. It fails to comprehend why it has been considered necessary to insert into the list of the most heinous and grievous war crimes the action of transferring population into occupied territory. The exigencies of lack of time and intense political and public pressure have obliged the Conference to by-pass very basic sovereign prerogatives to which we are entitled in drafting international conventions, in favour of finishing the work and achieving a Statute on a come-what-may basis. We continue to hope that the Court will indeed serve the lofty objectives for the attainment of which it is being established."
  12. ^ Amnesty International (11 April 2002). "The International Criminal Court – A Historic Development in the Fight for Justice" (אורכב 24.12.2014 בארכיון Wayback Machine) (אורכב 24.12.2014 בארכיון Wayback Machine). Retrieved 20 March 2008.
  13. ^ הקואליציה של בית הדין הפלילי הבינלאומי. "שופטים והנשיאות" . בארכיון מתוך המקור ב-9 בדצמבר 2012. אחורה 9 דצמבר 2012.
  14. ^ International Criminal Court (14 October 2005). "Warrant of Arrest Unsealed Against Five LRA Commanders" (אורכב 06.10.2014 בארכיון Wayback Machine). Retrieved 30 September 2014.
  15. ^ International Criminal Court (9 November 2006). ""Prosecutor Presents Evidence That Could Lead to First ICC Trial"". אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2007. נבדק ב-5 בדצמבר 2006. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link). Retrieved 5 December 2006.
  16. ^ "ICC finds Congo warlord Thomas Lubanga guilty". BBC News. 14 במרץ 2012. ארכיון מ-15 באוקטובר 2014. נבדק ב-29 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ 1 2 Sieff, Kevin (26 באוקטובר 2016). "Gambia is the latest African country deciding to pull out of International Criminal Court". וושינגטון פוסט. ארכיון מ-27 באוקטובר 2016. נבדק ב-26 באוקטובר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  18. ^ Moore, Jina (2017-10-27). "Burundi Quits International Criminal Court". New York Times. ארכיון מ-9 בנובמבר 2017. נבדק ב-2018-03-20. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ Onishi, Norimitsu (8 March 2017). "South Africa Reverses Withdrawal From International Criminal Court (אורכב 28.10.2017 בארכיון Wayback Machine)". New York Times. nytimes.com. Retrieved 27 October 2017.
  20. ^ "South African court blocks government's International Criminal Court withdrawal bid". 22 בפברואר 2017. ארכיון מ-8 במרץ 2017. נבדק ב-7 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ "Archived copy". ארכיון מ-8 ביוני 2018. נבדק ב-10 במאי 2018. {{cite web}}: (עזרה); (עזרה)
  22. ^ https://www.philstar.com/headlines/2019/03/17/1901757/philippines-becomes-second-country-quitit-icc
  23. ^ Statement by the State of Israel, UN Treaty Collection, 2000
  24. ^ יובל שני ואורנה בן נפתלי "המשפט הבינלאומי- בין מלחמה לשלום", עמ' 257, הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב.
  25. ^ ישראל ובית הדין הפלילי הבינלאומי, באתר משרד החוץ (באנגלית)
  26. ^ ישי מנוחין, צריך לברך על הבקשה הפלסטינית להצטרף לבית המשפט הבינלאומי, באתר "שיחה מקומית", 1 בינואר 2015
  27. ^ האיום מומש: הוגש רשמית מסמך הפלסטינים לאו"ם, באתר גלובס, 2 בינואר 2015
  28. ^ ישראל הקפיאה העברת חצי מיליארד שקל לרשות הפלסטינית, באתר גלובס, 3 בינואר 2015
  29. ^ ברק רביד‏, בית הדין בהאג הכיר ברשות הפלסטינית, ואישר חקירה נגד ישראל, באתר וואלה!‏, 5 בפברואר 2021
  30. ^ אלדד בק, ביי ביי האג: פוטין משחק על פי כללים משלו, באתר מידה, 28 בנובמבר 2016
  31. ^ ד-פ-א, לפחות 8,000 בני אדם נהרגו מאז החלה הלחימה במזרח אוקראינה, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2015
  32. ^ חוק רומא, סעיף 5.
  33. ^ חוק רומא, סעיף 6
  34. ^ חוק רומא, סעיף 7.
  35. ^ "Elements of Crimes" (PDF). ICC. 2011. ארכיון (PDF) מ-23 בספטמבר 2014. נבדק ב-28 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  36. ^ Saif al-Islam Gaddafi | Coalition for the International Criminal Court, www.coalitionfortheicc.org
  37. ^ פנינה שרביט ברוך ואורי בארי, בית הדין הפלילי הבינלאומי: מדריך כללי והזווית הישראלית מזכר 222, 2022
  38. ^ שביט מטיאס ומירי שרון, בית הדין הפלילי הבינלאומי, ‏תשסד
  39. ^ 1 2 3 United Nations Office on Genocide Prevention and the Responsibility to Protect, www.un.org
  40. ^ המדריך לאזרח\ית: בית המשפט הפלילי הבינלאומי, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, 2014, עמ' 16
  41. ^   גרדיאן, השופט הבריטי קארים חאן נבחר לתובע הראשי של בית הדין הבינלאומי בהאג, באתר הארץ, 13 בפברואר 2021
  42. ^ תובע ביה"ד הבינלאומי מבקש צו מעצר נגד קדאפי, באתר הארץ, 17 במאי 2011
  43. ^ צו מעצר נגד קדאפי בגין פשעים נגד האנושות, באתר וואלה!‏, 27 ביוני 2011
  44. ^ עריקים לובים: קדאפי פקד לחסל אנשים כמו חולדות, באתר וואלה!‏, 21 ביוני 2011
  45. ^ התקיפה בלוב: טילים שוגרו לעבר מטוסים לוביים, באתר וואלה!‏, 22 במרץ 2011
  46. ^ Wald Patricia M, Apprehending War Criminal's: Does International cooperation work?, American University International Law Review, Vol. 27, No.2 (229) page 252 (2012)
  47. ^ אואן אלתרמן, לוב: התערבות בית המשפט הפלילי הבינלאומי ומשמעויותיה, המכון למחקרי ביטחון לאומי, גיליון 245, 8.3.2011
  48. ^ אחמדינאג'אד: נאט"ו החמירה המצב בלוב, באתר nrg‏, 22 באוקטובר 2011