פתיחת התפריט הראשי

בית הכנסת העתיק במירון

חזית בית הכנסת במירון
חזית בית הכנסת במירון, לפני שנת 1899
בית הכנסת כפי שצויר בשנת 1875 על ידי משלחת של סקר ארץ ישראל המערבית בראשות קלוד קונדר

בית הכנסת העתיק במירון מצוי על גבעה בסמוך לקבר רבי שמעון בר יוחאי ומירון הקדומה, ובסמוך למושב מירון.

אתר בית הכנסת נסקר במסגרת סקר ארץ ישראל המערבית שהתקיים בשנת 1875 על ידי משלחת של הקרן לחקר ארץ ישראל בראשות קלוד קונדר. החפירה הראשונה באתר נערכה בשנת 1905 על ידי היינריך קוהל וקרל וטצינגר במסגרת הסקר המקיף שלהם על בתי הכנסת בגליל.

תולדות היישובעריכה

היישוב קיים מימי בית שני. לדעת החופר מאירס, המקום ננטש בשנת 360‏[1]. לאחר נטישתו שימש המבנה כנקודת תצפית ליישוב שהתקיים במקום בימי הביניים.

את הקמת בית הכנסת ייחסו יהודים מימי הביניים לרבי שמעון בר יוחאי. הבניין עורר התפעלות של תיירים ונוסעים שבקרו בארץ ישראל, ומוזכר ברשימותיהם של מספר נוסעים מתקופה זו[2].

לאחר החפירות שבוצעו במקום חוזק המשקוף בתבניות מתכת.

תיאורו של בית הכנסתעריכה

המבנה שממדיו 27מ' אורך על 13.5מ רוחב נחצב בתוך ההר. הקיר הצפוני של בית הכנסת הוא חצוב וניכר כי הגיע לגובה של המבנה. בתשתית של המבנה יש בליטות שהיו בסיס לאדני העמודים אשר החזיקו את גג בית הכנסת. בית הכנסת מכוון לירושלים, והוא המבנה הארוך מסוגו שנמצא בארץ עד כה. מקירותיו שרד בעיקר הקיר הדרומי, שבו 3 פתחים: פתח מרכזי, עם המשקוף הסדוק, ופתח נוסף, אשר שוחזר. בבית הכנסת המשקופים וכן הכרכובים מעליהם אינם מעוטרים בתבליטים. צבי אילן סבור כי זו תוצאה של מגמה לא להגזים בקישוט בית הכנסת ולא עדות למצבם הכלכלי של תושבי המקום, אשר השקיעו רבות בבניה של בית הכנסת. ארון הקודש היה כנראה ליד הפתח הראשי, ולא נמצאו לו שרידים.

הקמת בית הכנסת תוך השקעת מאמץ גדול בחציבת מבנה בשטח גדול יחסית מעידה על החשיבות הרבה שהעניקו תושבי מירון הקדומה לבית הכנסת[3]

האגדה אודות המשקוףעריכה

ייחודו של בית הכנסת הוא באגדה כי אם משקופו ייפול- אות הוא לבואו הקרוב של משיח בן דוד. צבי אילן מייחס את האגדה ליהודים שבקרו במקום בימי הביניים.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מקור: מירון הקדומה - חמש עונות חפירה, מתוך קדמוניות תשמ"א, עמ' 111 - 113
  2. ^ ישראל רוזנסון, 'זיכרון מירון', 2003, עמ' 60-63
  3. ^ יוסף ברסלבי, הידעת את הארץ, 1965, עמ' 221-222 (מצוטט אצל ישראל רוזנסון, לא נבדק במקור)