בית הכנסת טמפלגאסה

בית הכנסת טמפלגאסה, המכונה גם טמפל ליאופולדשטאטגרמנית: Leopoldstädter Tempel), היה בית הכנסת הגדול ביותר בווינה לפני מלחמת העולם השנייה. בית הכנסת שעמד ברחוב טמפלגאסה (סמטת המקדש) ברובע לאופולדשטאדט בווינה, נבנה ותוכנן בין השנים 1854–1858 על ידי לודוויג פורסטר, והכיל כ-2,240 מקומות ישיבה. המבנה המרכזי נהרס כליל במהלך פוגרום ליל הבדולח בשנת 1938 יחד עם 80 בתי כנסת נוספים בווינה. חלקים של המבנה עדיין משמשים כיום את הקהילה היהודית.

בית הכנסת טמפלגאסה
Leopoldstädter Tempel
בית הכנסת טמפלגאסה, ליתוגרפיה של רודולף פון אלט
בית הכנסת טמפלגאסה, ליתוגרפיה של רודולף פון אלט
מידע כללי
סוג מבנה אדריכלי, קניין תרבותי, בית כנסת שנחרב עריכת הנתון בוויקינתונים
כתובת Tempelgasse 3 עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום וינה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ?–1854
תאריך פתיחה רשמי 15 ביולי 1858 עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך פירוק 1938 עריכת הנתון בוויקינתונים
אדריכל לודוויג פרסטר עריכת הנתון בוויקינתונים
סגנון אדריכלי אדריכלות נאו-מורית עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 48°12′50″N 16°23′06″E / 48.2139°N 16.385°E / 48.2139; 16.385
(למפת וינה רגילה)
 
בית הכנסת טמפלגאסה
בית הכנסת טמפלגאסה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
פנים בית הכנסת, לפי ציור צבעי מים מאת אמיל רנזנהופר
חזית בית הכנסת

בית הכנסת שימש כמודל לבתי כנסת רבים באירופה שנבנו בסגנון אוריינטלי, ובכלל זה בית הכנסת בזאגרב, בית הכנסת הספרדי בפראג, בית הכנסת טמפל בקרקוב ובית הכנסת טמפלול קורל בבוקרשט.

היסטוריה

עריכה

המבנה הוקם בשנות 1854–1858 על פי תוכניות של האדריכל לודוויג פרסטר. הבית נחנך ב-15 ביולי 1858, בנאום שנשא רבו הראשון של בית הכנסת, אדולף ילינק הליברלי. כחזן הראשון כיהן י. גולדשטיין הקונסרבטיבי. משנת 1867 כיהן הרב ד"ר משה גידמן הקונסרבטיבי כרב בית הכנסת, ולאחר מכן מ-1894, כיהן הרב ד"ר אדולף שמידל שדרשותיו נהנו מפופולריות גדולה מאוד. בין יתר הרבנים שכיהנו ניתן למנות את, אהרן ילינק, אליעזר דוד מדיסלדורף, מקס גרונוולד בשנת 1913, וישראל טגליכט בשנת 1932.

כבר בשנת 1898 בוצע שיקום כללי ראשון בבית הכנסת, בעיקר בפנים המבנה, שבמהלכו חודשה התפאורה הפנימית וכן נוספו תבליטי טיח צבעוני. בשנת 1905 בוצעה עבודה נוספת בעיקר בצד הקדמי הפונה לרחוב ובחצר. במהלך מלחמת העולם הראשונה, בטקס שנערך ב-17 באוגוסט 1917 על ידי חיילים יהודים לכבוד יום הולדתו של הקיסר קרל הראשון, פרצה במקום שרפה שאפפה במהירות את בית הכנסת כולו. המבנה נפגע קשות ושיקומו נמשך עד לשנת 1921.

במהלך ליל הבדולח נהרס כליל החלק המרכזי בבית הכנסת. רק שני אגפי הצד נותרו עומדים, באחד מהם שכנה הספרייה של בית המדרש לרבנים בווינה, והאוסף שבו נשמר ברובו הודות ליוזמה אמיצה של הסטודנט הקתולי קורט שוברט (1923-2007) - לימים דיקן המכון למדעי היהדות בווינה - שדאג להסתיר את הספרים הנדירים במרתף באוניברסיטה. אחרי המלחמה הועבר האוסף לקהילה היהודית החדשה בווינה, ואחר כך תרמה הקהילה את הספרים לספריה הלאומית בירושלים ישראל. קורט שוברט הופקד על העברת הארגזים לארץ והגיע אתם בערב פסח 1949 באניית העולים "גלילה".

בשנת 1951 נפגע קשות האגף הדרומי של בית הכנסת, ובמקומו הוקם בניין מגורים. האגף הצפוני הוא החלק היחיד שנותר מבית הכנסת המקורי והוא עדיין משמש את הקהילה היהודית כמקום תפילה. על ידו עומד תלמוד תורה של אגודת ישראל. באשר לחלק המרכזי, הוא הוחלף לא מכבר בבניין דיור ובמרכז הבריאות "עזרא", שמשמש מאז 1994 כמרכז לטיפול וייעוץ עבור ניצולי השואה וצאצאיהם. בנוסף אחראית העמותה על הטיפול במהגרים יהודים ומתפקדת כמרכז פסיכו-סוציאלי עבור האוכלוסייה היהודית של וינה.

אדריכלות

עריכה
 
תוכנית המתאר של חזית בית הכנסת

בית הכנסת מורכב משלושה חלקים. המבנה המרכזי עם אלמנטים בהשראת סגנון מורי, מצרי וערבי, היווה את מקום התפילה, ושני המבנים הצידיים שנבנו בצורה מלבנית ובסגנון יותר קלאסי, מופרדים מהמבנה המרכזי על ידי חצרות ומשמשות לצורכי הקהילה. יחד הם יצרו תערובת הרמונית של הקלאסיציזם ששלט באמצע המאה התשע עשרה בווינה, וכן של ההיסטוריציזם הרומנטי. במבנה המרכזי יש חזית בעל שלושה חלקים כאשר החלק המרכזי מובלט מהיתר. ארכיטקטורה זו ניתן למצוא בבתי כנסת רבים אחרים שנבנו על ידי פורסטר או הושפעו ממנו, והיא אמורה להזכיר את בית המקדש בירושלים.

פורסטר מדגיש את הסגנון המזרחי על ידי הוספת מספר מגדלונים דקים בחזית וגם בצידי הבניין, המופרדים באמצעות כרכוב עם אשנבים מזרחיים. פתחים הדומים למדליונים בסגנון איסלאמי, מחליפים את הרוזטה המסורתית שאנו מוצאים בבתי כנסת ובכנסיות. החזית מעוטרת בלבני חימר בצבעי אדום וצהוב. בפנים המבנה קיימות קשתות אונות רבות וכן מוטיבים פסיכורומנטיים המעצימים את המראה המזרחי.

הגישה אל אולם התפילה הגדול בעל 2240 מושבים ו-1500 מקומות עמידה, עברה מתחת לגזוזטרא מוגבהת ולאחר מכן בפרוזדור. אולם התפילה כלל אולם תווך ושני מעברי צד שמעליהם העזרות לנשים, כשהמעברים מופרדים מן האולם על ידי קשתות גבוהות. עיצוב הפנים המאוד מתקדם מורכב מאריחי טיח, פסיפסים מורכבים, בנייה מפוארת וחלונות ויטראז.

האגף הצפוני הכיל מקווה הטהרה, חדר ישיבות ומספר בתי מגורים, בעוד שהאגף הדרומי הורכב ממספר דירות שנועדו לאנשי הקהילה.

הנצחה

עריכה

בהתאם לתוכניות של האדריכל מרטין קוהלבאואר, הועמדו מול שטח בית הכנסת ההרוס עמודים לבנים שגובהם מסמל את גדלו של המבנה המקורי. בלוח הנצחה שהותקן במקום בשנות התשעים נכתב בעברית (וגם בגרמנית):

פה היה ביכ"נ אשר נבנה באשנת 1858 ע"פי תכניותיו של האדריכל ליופולד פרסטר. ביהכ"נ המפואר הזה נחרב בליל הבדולח על ידי הברברים הנציונלסוציאליסטיים ימ"ש.[1]

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ טעויות הכתיב במקור