בית המשפט העליון של ארצות הברית
בית המשפט העליון של ארצות הברית (באנגלית: Supreme Court of the United States, בראשי תיבות: SCOTUS) הוא הערכאה העליונה במערכת המשפט הפדרלית של ארצות הברית (אנ'), והיחיד שסמכותו הוקנתה לו ישירות בחוקה. בית המשפט מתכנס בבניין בית המשפט בוושינגטון, הסמוך לבניין הקפיטול. בהרכב יושבים נשיא בית המשפט העליון, כיום השופט ג'ון רוברטס, ולצידו עוד שמונה שופטים. בית המשפט יושב תמיד בהרכבו המלא, כך שלמעשה כל שופט נותן פסק דין בכל תיק המובא בפני בית המשפט.
 | |
 | |
| חותם ומבנה בית המשפט העליון של ארצות הברית | |
| מאפיינים | |
|---|---|
| שטח שיפוט |
 ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית  |
| ערכאה מתחת | בתי המשפט לערעורים של ארצות הברית |
| היסטוריה | |
| תקופת הפעילות | 1789–הווה (כ־235 שנים) |
| שופטים | |
| נשיא | ג'ון רוברטס |
| מספר שופטים | 9 |
| שופטים מכהנים | קלרנס תומאס, סמואל אליטו, סוניה סוטומיור, אלנה קגן, ניל גורסץ', ברט קוואנו, איימי קוני בארט, קטנג'י בראון ג'קסון |
| גאוגרפיה | |
| קואורדינטות | 38°53′26″N 77°00′16″W / 38.890555555556°N 77.004444444444°W |
|
www | |
|
(למפת וושינגטון די. סי. רגילה)   בית המשפט העליון של ארצות הברית | |
  | |
היסטוריה
עריכהיסוד והתפתחות
עריכהבית המשפט העליון הוא בית המשפט היחיד שהקמתו מוגדרת בחוקה. כל שאר בתי המשפט הפדרליים יסודם בחוקים של הקונגרס. בחלק הראשון של פרק 3 לחוקת ארצות הברית כתוב:
הכוח השיפוטי של ארצות הברית יהיה נתון בידי בית משפט עליון אחד, ובידי בתי משפט הנמוכים, שהקונגרס רשאי מעת לעת להסמיך ולהקים.
— חוקת ארצות הברית.
תולדות בית המשפט העליון משקפות את התפתחותה של ארצות הברית. בשנותיו הראשונות הוקדש רוב זמנם של השופטים לשמיעת ערעורים על החלטות פדרליות נמוכות יותר. הנשיא הראשון של בית המשפט היה ג'ון ג'יי. כל אחד מהשופטים היה ממונה על אחד ממחוזותיה של ארצות הברית והרבה להופיע בבית המשפט של אותו מחוז כפוסק. בית המשפט העליון עצמו, במושבו בפילדלפיה, בניו יורק ולבסוף בוושינגטון, דן במקרים של נידונים מרובי אזרחויות ובעניינים הקשורים לצי, ולהם הקצה את תשומת הלב הרבה ביותר.
החלטה חשובה ב-1842 של בית המשפט העליון קבעה כי במקרים שבהם אין הדיון קשור לאזרח של מדינה אחת בלבד, יתנהל הדיון על פי המשפט המקובל (common law) הפדרלי.
ימי ג'ון מרשל
עריכהמעמדו של בית המשפט היה לא בטוח במידת-מה, עד הגעתו של "הנשיא הגדול", השופט ג'ון מרשל. מרשל, פדרליסט נלהב, ביסס בשנת 1803, בפסק דין מרבורי נגד מדיסון, את עקרון הביקורת השיפוטית: זכותו של בית המשפט העליון לבטל את חוקי הקונגרס, אם הם סותרים את החוקה, לפי פרשנות בית המשפט.
הפסיקה שאפשרה את ביטול חוקי הקונגרס היא ציון דרך חשוב מאין כמותו, משום שהחוקה אינה מציינת בפירוש שסמכות כזו ניתנת לבית המשפט העליון. מרשל, במידה רבה של חוכמה פוליטית, עיגן עיקרון זה דווקא בפסק דין שתמך בנשיא תומאס ג'פרסון, וכך ריכך את התנגדותו העזה לאקטיביזם שיפוטי.
למרשל היה תפקיד חשוב בביסוס הכוח הפדרלי מול המדינות. ב-1819, בפסק הדין McCulloch v. Maryland, אישר בית המשפט את קיומו של בנק לאומי שני, ותמך בפרשנות פדרליסטית מרחיבה. ב-Gibbons v. Ogden אושרר כוחו של הקונגרס להסדיר סחר.
ימי רוג'ר טוני
עריכהממשיכו של מרשל, רוג'ר טוני, הרחיב את זכויות המדינות, באשררו את שליטתן המלאה על הסמכות המשטרתית.
פסק הדין הבולט של תקופתו נחשב פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד מ-1857, בו ביטל בית המשפט את פשרת מיזורי וקבע כי אין בסמכות השלטון הפדרלי לאסור עבדות במדינות. איסור על עבדות היה, לפי דעת השופטים, בגדר פגיעה בלתי נסבלת בזכות לרכוש.
הפגיעה ביוקרתו של בית המשפט בעיני האמריקנים בצפון הייתה גדולה. במלחמת האזרחים עצמה, במסגרת פסק הדין אקס פארטה מרימן, אתגר טוני את סמכותו של לינקולן לפגוע ב"הביאס קורפוס" (האיסור על מעצר ללא דיון משפטי), אך הנשיא התעלם מהחלטתו, והעיתונות בצפון גינתה אותה.
לינקולן אמר אז, כי אם היה נמנע מלפגוע בהביאס קורפוס, הייתה התוצאה "ביטולם של כל החוקים פרט לאחד".
ממלחמת האזרחים עד 1937
עריכה
התקופה הגדולה השנייה בימי בית המשפט החלה עם תום מלחמת האזרחים ובאה לקיצה בימי הנשיא רוזוולט.
התיקון הארבעה עשר לחוקה ב-1868 הרחיב את סמכויות בית המשפט. עתה הייתה לו סמכות התערבות בעניינים בין-מדינתיים, אם לדעתו חוּלל בהם "ההליך המשפטי הנאות" (due process of law), או שהגנה שווה לפני החוק לא נאכפה בהם.
בשלהי המאה ה-19 היה שיטפון הערעורים כה גדול, עד שהפסיקה בכל תיק ארכה ל-3 שנים. ב-1891 הקים הקונגרס את בתי המשפט המחוזיים הפדרליים לערעורים, ושופטי בית המשפט העליון לא היו צריכים להמשיך ולהסתובב במחוזות בעצמם.
בתחילת המאה ה-20 גילה בית המשפט שמרנות רבה בפסיקותיו. הוא הרבה להיצמד לתקדימים, אסר על מדינות לאמץ חוקים מסדירי תעסוקה (כבפסק דין לוכנר נגד מדינת ניו יורק) בשם חופש הקניין וחופש החוזים, אך לא מנע מהן להגביל זכויות אזרח אחרות. ב-1896 אף אישר בית המשפט את זכות המדינות להפריד בין גזעים בפסק דין פלסי נגד פרגוסון. ב-1901 קבע בית המשפט שבטריטוריות המסופחות לארצות הברית לא חלה בהכרח מגילת הזכויות החוקתית.
באמצעות שימוש בפורמליזם, שהאדיר את זכויות המדינות, ביטל למעשה בית המשפט את התיקון ה-14, ואפשר למדינות הדרום להמשיך ולנהל מדיניות מפלה המוכרת בכינוי 'חוקי ג'ים קרואו', מדיניות שקיבלה תימוכין באמצעות העיקרון 'נפרד אבל שווה' .
בחריג אחד נקט בית המשפט עמדה ליברלית יחסית. הוא לא ביטל חוק שעות עבודה מקסימליות של נשים. פרקליט המדינה, לואי ברנדייס (מ-1916 השופט העליון הראשון ממוצא יהודי) לא ניסה להוכיח את תקפותו המשפטית של החוק, אלא הציג ראיות מכריעות, מפיהם של רופאים, פקחים ועובדים סוציאליים, ששעות עבודה רבות מדי פוגעות קשות בבריאותן ובמצבן הנפשי של הנשים. גישה זו של ברנדייס אומצה על ידי מערכת המשפט ומוכרת בכינוי 'תיק ברנדייס'.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הובילו אוליבר ונדל הולמס וברנדייס קו של הגנה עיקשת יותר על חירויות האדם, אם כי לא תמיד זכו לתמיכת חבריהם לכס.
שני פסקי דין חשובים בתקופה זו עוסקים בחופש הביטוי. באחד נשלח לכלא סוציאליסט שקרא שלא להתגייס לצבא במלחמת העולם הראשונה. השופט אוליבר ונדל הולמס אמר כי חופש הדיבור והתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית אינם מקנים את הזכות לצעוק "אש!" בתיאטרון צפוף. אולם בפסק דין אחר קבעו הולמס וברנדייס, כנגד דעת הרוב, כי יש לצמצם כל איסור על חופש הביטוי למצב של "סכנה ברורה ומיידית".
פסק דין מסוג שונה, שהיה ליברלי פחות, אישר למדינה לכפות עיקור על מפגרים מסיבות של איגניקה. "שלושה דורות של אימבצילים הם די והותר", כתב הולמס.
שנות רוזוולט
עריכהכניסתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לבית הלבן פתחה תקופה חוקתית חדשה. הנשיא האיץ בקונגרס וזה חוקק חקיקה סוציאלית רחבה וחסרת תקדים, שביססה את ה"ניו דיל". חלקים גדולים מהחקיקה הכלכלית הזו הותקפו בטענה שהם גוזלים מהמדינות את סמכותן החקיקתית.
מ-1935 עד 1937 ביטל בית המשפט חלקים מרכזיים מחקיקת ה"ניו דיל", בדרך כלל ברוב של 5 ל-4. לעומת הרוב, שופטי המיעוט כמו קארדוזו וברנדייס, הביעו תמיכה בצעדי הנשיא. רוזוולט, שעד אז לא עלה בידו למנות אפילו שופט אחד, החליט להסיר את המכשול המשפטי מעל דרכו בכל מחיר. הוא הציע לקונגרס "להזרים דם חדש" לבית המשפט, באמצעות סילוקם של השופטים שהגיעו לגיל 70. כדי שהתוכנית תהיה חוקתית, הסכים רוזוולט ששופטים שירצו להישאר, יישארו, אך יתווסף שופט חדש כנגדם, ובית המשפט יורחב במספר שופטיו. הקונגרס לא אישר את התוכנית "להעמסת בית המשפט". עם זאת שני שופטים שנבהלו הצטרפו למחנה הליברלי, ויצרו רוב של 4–5 בעד הניו דיל. שופט אחר, ואן דוונטר, שלא היה מסוגל לעמוד בלחץ הציבורי, פרש מבית המשפט. הרוב שנוצר הצדיק את הסטייה מהגישה החוקתית המסורתית והדגיש תלות הדדית כלכלית בין מדינתית בארץ, בטענה כי דרושה יד מכוונת של שלטון מרכזי. בית המשפט אמר ש"רווחת הכלל" המוזכרת בחוקה כמטרה ראשונה במעלה מצדיקה את הרחבת סמכויות הקונגרס.
ב-1938 ביטל בית המשפט, בעניין אחר, את ההחלטה מ-1842 שהצדיקה שימוש במשפט המקובל, והחזיר את משפט המדינה. אך אם כאן הייתה היצמדות לזכויות המדינות, בפסק אחר תמך בית המשפט בכוחו של הקונגרס למסות פעילויות מדינתיות פנימיות.
בשנות ה-40 היה בית המשפט העליון ליברלי יותר, והתיישר לימינו של רוזוולט, לשביעות רצונו של האחרון. בין היתר, אשרר בית המשפט את החוקתיות של כליאת היפנים–אמריקנים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
העשורים של זכויות האזרח
עריכהבשנות החמישים הרבה בית המשפט לעסוק בזכויות האזרח. המקארתיזם של אותה תקופה גם הוא עמד בפני בחינה שיפוטית. לקראת סוף העשור משך בית המשפט ביקורת עזה ממשפטנים שמרנים, שכן יותר ויותר הודגשו על ידו זכויות האדם, גם על חשבון הביטחון הלאומי.
בבית המשפט נוצרה חלוקה – פרנקפורטר תמך באי התערבות משפטית בשאלות הקשורות לביטחון, למרות החשש לפגיעה בזכויות אזרח. הזרם השמאלי-אקטיביסטי, שבו חברו בלאק ודאגלס, סבר כי מגילת הזכויות היא מוחלטת ואינה נתונה לפגיעה כלשהי. אנקדוטה מעניינת לגבי השופט בלק היא שאדם זה, ממובילי מהפכת זכויות האזרח, כמעט שנפסל מלהתמנות משום שבנעוריו חבר לקו קלוקס קלאן. ב-1954 התאחדו חברי בית המשפט, בראשם הנשיא ארל וורן, בפסיקה המפורסמת של בראון נגד מועצת החינוך, שבה נקבע כי הפרדה בין גזעית אינה חוקתית.
בשנות השישים הורחבה ההגנה על זכויות האזרח עוד יותר, בתחום ההליך הפלילי, תפיסות וחיפושים לא סבירים. התקבל פסק דין מירנדה נגד אריזונה, שלפיה חייבים להזהיר חשוד כי כל מה שיאמר יכול לשמש כנגדו. בנוסף, נקבע העיקרון כי לכל אדם מגיע קול שווה, קרי המחוזות בבחירות לבית הנבחרים חייבים להיות שווים באוכלוסייתם, ושונה הנוהג המקובל עד אז, שאיפשר מצב שבו מחוז מרובה שחורים זכה לאותו מספר נציגים כמו מחוז קטן שאוכלוסייתו לבנה.
ב-1967 מונה לבית המשפט השופט הליברלי המובהק, ת'ורגוד מרשל, השחור הראשון שכיהן כשופט בבית המשפט העליון. מרשל מונה על ידי לינדון ג'ונסון.
ריצ'רד ניקסון, בקדנציה הראשונה בבית הלבן, שינה את הרכב בית המשפט כליל. הוא הוסיף את השופטים ברגר (כנשיא), בלקמן, פאוול ורנקוויסט. השופט ווייט, שמונה על ידי ג'ון פ. קנדי, הצטרף אליהם לעיתים קרובות ויצר גוש של חמישה שמרנים, שהדגישו זכויות קניין וחופש מהתערבות ממשלתית, וביטלו כמה מפסיקותיו מרחיקות הלכת של בית המשפט של ארל וורן. כך למשל אושררה סמכותו של מועדון להנהיג סלקציה גזעית בכניסה אליו, נקבע שחופש הביטוי ואף חסינות חברי הסנאט אינה מאפשרת הפצת חומר נפיץ פוליטית שהממשל טוען שהוא מסווג.
בתחומים אחרים דווקא פסק בית המשפט באופן ליברלי. למשל, עונש המוות הוכרז כלא חוקתי, מטעמים של ענישה אכזרית ובלתי רגילה (Furman v. Georgia). עם זאת, בית המשפט לא אסר לחלוטין את עונש המוות, אלא רק הגביל אותו, וב-1976 אושרו כמה חוקי עונש מוות ששינו מצורתם (מכיוון שעונש המוות מוזכר בפירוש בחוקה, קשה מאוד לטעון שהחוקה אוסרת עליו לחלוטין, אך בדעת מיעוט כזו אחזו שניים מהשופטים).
ב-1974, על רקע פרשת ווטרגייט, פסק בית המשפט, שבו ישבו שלושה ממינוייו של הנשיא המכהן ניקסון, בהחלטה פה אחד, שעל ניקסון למסור לרשויות החקירה את ההקלטות מהבית הלבן. כעבור שלושה שבועות נאלץ ניקסון להתפטר.
פסק הדין המרכזי באותה תקופה, ומהמפורסמים בתולדות בית המשפט, הוא רו נגד וייד, בהחלטה שהציגה עמדה ליברלית מובהקת, קבע בית המשפט כי לאישה יש זכות חוקתית לבצע הפלה.
אחד המאבקים הרעיוניים בבית המשפט הוא בין חסידי הזכות לרכוש לבין החולקים עליה. כך למשל, בהחלטה בתיק San Antonio Independent School District v. Rodriguez (אנ'), שנתקבלה כחודשיים לאחר רו, נקבע כי לממשלה אין חובה לספק חינוך, זאת בפסיקה של חמישה מול ארבעה.
ב-1987 פסק בית המשפט בתיק אדוארדס נגד אגילר (אנ') כי בהוראת התנ"ך כלשונו בתור מדע, כפי שחפצים הבריאתנים, יש משום הפרה אסורה של הפרדת הדת מהמדינה.
בית המשפט תחת רנקוויסט
עריכה
למן 1986 ועד מותו ב-2005, כיהן ויליאם רנקוויסט כנשיא בית המשפט, והגוש השמרני המצדד בו, שמנה את השופטים אנטונין סקאליה וקלרנס תומאס, אליהם הצטרפו בדרך כלל גם אנתוני קנדי וסנדרה דיי או'קונור, האישה הראשונה בבית המשפט, יצר "מהפכה שמרנית". ברוב קטן המשיך בית המשפט לתמוך בעקרון הזכות החוקתית להפלה, בפסק דין הורות מתוכננת נגד קייסי.
הוויכוח על ההפלה המלאכותית שם את בית המשפט בלב הסערה. סירובו של הסנאט לאשר את מינויו של השמרן הקיצוני רוברט בורק והרוב הצר (52-48) שבו אושר קלרנס תומאס, שהואשם בהטרדה מינית קודם למינויו, גם הם תרמו לפוליטיזציה של בית המשפט.
לשופטים ליברלים נחשבו ברייר, גינסבורג, סטיבנס וסוטר.
בדצמבר 2000 החליט בית המשפט להתערב בשאלה האם ספירת הקולות בפלורידה תימשך, או שתופסק וניצחונו של ג'ורג' בוש ייקבע על פי הקולות שכבר נספרו. אף שההחלטה כפשוטה אינה קשורה למחלוקת בין שמרנים לליברלים, נוצר בבית המשפט רוב של 4–5 אשר הכריע ב-12 בדצמבר לטובת הפסקת הספירה כשהתפלגות השופטים חופפת את הקו שמרנים - ליברלים.
הטענות למניעים פוליטיים מאחורי החלטה זו הציגו את השופטים העליונים כלא יותר מאשר פוליטיקאים. השופט סטיבנס כתב בדעת מיעוט: "אין אנו יודעים מי ניצח בבחירות לנשיאות, אך אנו יודעים מי המפסיד – אמון הציבור בבית המשפט כבורר נטול פניות בענייניה של האומה". גם השופטת גינסבורג אמרה כי "בית המשפט נלכד בסערה".
מהפסיקות החשובות ביותר שקיבל בית המשפט העליון בשנותיו האחרונות תחת רנקוויסט:
- בתמיכתה של השופטת סנדרה דיי או'קונור, אושרה העדפה מתקנת מצומצמת לטובת שחורים בכניסה למוסדות השכלה גבוהה.
- בתמיכתם של או'קונור ואנתוני קנדי נקבע כי הזכות לקיום יחסי מין, גם הומוסקסואליים, מעוגנת בחוקה בפסק דין לורנס נגד טקסס.
- הצטרפות או'קונור וקנדי לצד הליברלי הביאה גם לקביעה כי הסמכות של הרשות השופטת האזרחית בארצות הברית חלה אף על עצורי גואנטנמו.
- בברית מפתיעה בין סקאליה, תומאס וחלק מהשופטים הליברליים נקבע כי לנאשמים זכות לתבוע שנסיבות להחמרה בעונשם יוכחו למעלה מכל ספק סביר לפני חבר מושבעים, ושימוש בהן לא יהיה נתון לשיקול דעתו של שופט, כפי שהיה מקובל עד אז.
- הצטרפותו של קנדי לליברליים הביאה להחלטה חשובה בנושא ההוצאות להורג. נקבע כי נידונים לא יוצאו להורג על מעשים שביצעו לפני גיל שמונה-עשרה. חמשת השופטים שתמכו בהחלטה נימקו אותה בין השאר ברצונם להיצמד לסטנדרטים בינלאומיים מקובלים.
- בפסיקה שעוררה ויכוח ציבורי עז בארצות הברית, במסגרתו נטען כי היא אינה תואמת לתיקון החמישי, נקבע כי זכות הקניין אינה עומדת לאזרחים כאשר הרשות הציבורית דורשת פינויים מביתם לטובת יוזמת פיתוח שתועיל לכלל, אפילו נעשית בידי יזם פרטי. הפסיקה הוזכרה גם בישראל, כתקדים בעניין תוכנית ההתנתקות.[1]
- פסיקה חשובה מתחום אחר ניתנה פה אחד – השופטים קבעו ביוני 2005 כי חברה המפיצה תוכנה לשיתוף קבצים יכולה להיתבע על כך, ואינה יכולה לטעון שהתוכנה נועדה לשימושים חוקיים.
סנדרה דיי או'קונור, ה"קול הצף" של בית המשפט, הודיעה על פרישתה ביולי 2005. בתחילה חפץ הנשיא בוש למנות את השופט השמרן ג'ון רוברטס כמחליפה, אולם כאשר הלך לעולמו בספטמבר נשיא בית המשפט ויליאם רנקוויסט, החליט בוש שרוברטס ימונה למחליפו כנשיא בית המשפט. אף שמינוי ישיר של משפטן לתפקיד נשיא, מבלי שיכהן קודם כשופט עליון מן המניין, עלול להיראות מפתיע, למעשה הוא מקובל מאוד בהיסטוריה המשפטית האמריקנית. רוברטס נחשב לבעל כישורים מעולים ומיעט בהתבטאויות שמרניות רדיקלית בעבר ולפיכך אושר מינויו בסנאט בקלות יחסית.
בית המשפט תחת רוברטס
עריכהבית המשפט תחת הנשיא הנוכחי רוברטס נחשב לשמרן יותר מבית המשפט תחת רנקוויסט. זאת בעקבות מינוי השופט השמרן המובהק סמואל אליטו להחליף את או'קונור השמרנית המתונה. מגמה זו התחזקה כאשר הנשיא טראמפ מינה באפריל 2017 את השופט השמרן ניל גורסץ' במקום השופט אנטונין סקאליה שמת בפברואר 2016. מגמה זו התחזקה גם בעקבות פרישת השופט אנתוני קנדי בקיץ 2018. השופט קנדי היה השופט השמרני הנוטה למרכז מאז פרישת סנדרה דיי או'קונור ועד לפרישתו הוא. הוחלף על ידי השופט ברט קוואנו שמונה גם הוא בידי טראמפ, ונחשב לשמרן יותר מקנדי.
בין הפסיקות החשובות שקיבל בית המשפט תחת רוברטס הן: ויית' נגד לוין (2009) בנושא חוקי מדינת ורמונט, פסקי דין טווומבלי (2007) ואיקבל (2009) בנושא סדר הדין האזרחי, גונסלס נגד כארהארט (2009) בנושא הפלה מלאכותית, מסצ'וסטס נגד הסוכנות להגנת הסביבה (2007), בנושא שינוי האקלים, ארצות הברית נגד וינדזור (2013) ואוברגפל נגד הודג'ס (2015) בנושא נישואים חד מיניים, פסק דין אזרחים מאוחדים נגד ועדת הבחירות המרכזית (2010) בנושא התיקון הראשון לחוקה, פסקי דין הלר (2008) ומקדונלד (2010) בנושא זכויות נשק, פסק דין בייז נגד ריז בנושא התיקון השמיני, פסק דין סיטיזנס יונייטד נגד ועדת הבחירות הפדרלית (2010) שבו נקבע לתאגידים יש זכות בלתי מוגבלת לממן תעמולת בחירות דרך גופי התרמה חוץ-מפלגתיים, פסק דין מחוז שלבי נגד הולדר (2013) שביטל את סעיף 4 בחוק זכות ההצבעה (1965), ופסק דין בוסטוק נגד מחוז קלייטון (2020ׁׂ) בנושא הגנה מפני אפליה בגלל זהות מינית או מגדרית.
לאחר מינוי איימי קוני בארט במקום רות ביידר גינסבורג הליברלית, רוב השופטים הנחשבים השמרנים גדל לשישה מתוך תשעת השופטים. רוב זה ביטל את פסק דין רו נגד וייד ופסק דין הורות מתוכננת נגד קייסי בפסק דין דובס נגד הארגון לבריאות נשים בג'קסון (2022). כמו כן, הקל על הנפקת רישיונות לנשיאת נשק מוסתר בהתאם לתיקון השני לחוקת ארצות הברית.[2] פסיקות חשובות אחרות שקיבל בית המשפט הן: הוועדה הלאומית של ברנוביץ' נגד הוועדה הלאומית הדמוקרטית (2021) בנושא סעיף 5 בחוק זכות ההצבעה (1965), ופסק דין קרן אמריקאים למען שגשוג נגד ו. בונטה (2021) אשר התיר לארגוני תרומות להסתיר את זהות התורמים.[3] כשנה לאחר מכן, אסרו מדיניות של העדפה מתקנת לפי מוצא או גזע בעת קבלת סטודנטים למוסדות השכלה גבוהה.[4]
מינוי שופטים לבית המשפט העליון
עריכה
ערך מורחב – שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית
יושבים מימין לשמאל: סמואל אליטו, רות ביידר גינסבורג, הנשיא ג'ון רוברטס, קלארנס תומאס וסטיבן ברייר.
עומדים מימין לשמאל: ברט קוואנו, אלנה קגן, סוניה סוטומיור וניל גורסץ'.
אופן מינוי השופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית נקבע בפרק השני של החוקה. נקבע כי בידי הנשיא תהיה הסמכות למנות את שופטי בית המשפט העליון "בעצת הסנאט ובהסכמתו". בפרק השלישי לחוקה נקבע כי שופטי בית המשפט העליון יחזיקו בכהונתם "כל עוד התנהגותם טובה", כלומר קביעות לכל החיים ללא הגבלת הגבלת כהונה, כל זמן שאין הם מודחים בידי הסנאט בעוון "התנהגות שאינה טובה", דבר הדורש הליך דמוי משפט ורוב של שני שלישים.
העיקרון שלפיו הנשיא, דמות פוליטית, הוא הממנה את השופטים, הפך את תפקידם לפוליטי במידה מסוימת, ואכן, לא נדירים המקרים בהם אישיות פוליטית מובהקת מתמנית לתפקיד שפיטה. המקרים הבולטים הם כנראה הנשיא ויליאם טאפט, שכיהן כנשיא ארצות הברית ה-27 ונשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית העשירי, ונשיא בית המשפט ארל וורן, שכיהן כמושל קליפורניה.
שופטי בית המשפט העליון בארצות הברית מזוהים לרוב עם השקפת עולם מוגדרת, ובדרך כלל ניתן למקמם על הציר שבין שמרנות לליברליות. הבדלים בין שמרנים לליברלים ניכרים במגוון תחומים. הליברלים נוקשים יותר לגבי הפרדת הדת מהמדינה, מתירנים יותר לגבי המידה שבה מותר לממשלה להתערב במשק ולגבי זכות הממשל הפדרלי לאכוף רצונו על המדינות, ובעיקר נלהבים יותר בהגנה על זכויות הפרט, למעט זכות הקניין.
כדי שמינוי של הנשיא ייהפך לתקף, עליו לזכות באישורו של הסנאט. תחילה נערך למועמד שימוע, בו מנסים חברי הסנאט ללמוד על השקפת עולמו של השופט, וזה בדרך כלל טוען כי את השקפותיו הוא מגבש בהתאם לטיעונים העולים בדין שבו הוא יושב.[5]
העימות בין הדמוקרטים לרפובליקנים בנוגע לבית המשפט העליון והמינויים של שופטיו התחדד בעשורים האחרונים, בעיקר על רקע שאלת ההפלות המלאכותיות.
- ב־1987 נכשל ניסיונו של הנשיא רונלד רייגן למנות לבית המשפט העליון את השופט השמרן הקיצוני רוברט בורק. הסנאט שנשלט בידי הדמוקרטים דחה את המינוי. בנאום שנשא אז תקף הסנאטור טד קנדי את בורק וטען כי:
- "אמריקה של רוברט בורק היא ארץ שבה נשים נאלצות לעבור הפלה בסימטה האחורית, שחורים יושבים בפינה נפרדת במסעדה, משטרה חסרת מעצורים פושטת באישון לילה על בתיהם של אזרחים, ילדים אינם לומדים על תורת האבולוציה...".
כפי שעולה מנאומו של קנדי, הסוגיות שבהן דן בית המשפט העליון ושהכרעתו בהן נקבעת לפי השקפת שופטיו, הן הסוגיות המרכזיות המפלגות את החברה האמריקנית. אומנם בדרך כלל משלימים חברי הסנאט עם מינויו של שופט האוחז בהשקפת עולמו של הנשיא, אם אין הוא קיצוני מדי לטעמם. כמה מהשופטים של בית המשפט העליון אושרו בידי הסנאט פה אחד, למרות זיהוים עם השקפה מוגדרת.
- הסנאט, שנשלט על ידי הרפובליקנים בשלהי כהונתו של הנשיא ברק אובמה מנע ממנו למנות את השופט המתון מריק גרלנד שיחליף את אנטונין סקאליה השמרן שהלך לעולמו. מחליפו של אובמה, דונלד טראמפ, מינה את השופט השמרן ניל גורסץ' זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד.
בעבר, גם מיעוט של ארבעים חברי סנאט עלול היה למנוע את מינויו של שופט עליון על ידי הכרזת פיליבסטר, דיון מתמשך שיעכב ללא גבול את עבודת הבית וימנע הצבעה. במהלך דיון על מינויו של ניל גורסץ' הכריזו חברי הסנאט הדמוקרטים על פיליבסטר, ובתגובה שינו הרפובליקנים, שהחזיקו רוב בסנאט, את החוק, כך שיאפשר למנות את השופט ברוב רגיל.
העובדה ששופט יכול לשבת על כס כהונתו עד יום מותו, מאפשרת לנשיא הממנה אותו בעודו צעיר, יכולת השפעה על שיתרחש דורות אחריו, אולם לעיתים שופטים חורגים מהתלם ומפתיעים. שופטים רבים, כגון ג'ון פול סטיבנס, שמונה בידי ג'רלד פורד, ודייוויד סוטר, שמונה בידי ג'ורג' הרברט ווקר בוש, התייצבו עם האגף הליברלי בבית המשפט, אף על פי שמונו בידי שמרנים. נטייתם של שופטים שמאלה ממיקומם המקורי על הציר הפוליטי היא תופעה מפורסמת בבית המשפט, על אף שהיו גם מקרים הפוכים.
באופן רגיל, כדי למנות שופט על הנשיא להמתין עד שיפרוש שופט אחר, אולם בעניין זה קיימת פרצה בחוקה. החוקה אינה קובעת את מספר השופטים. לפיכך ניתן באופן תאורטי להגדילם ללא גבול, ולמעשה באופן זה לעצב מחדש את פני בית המשפט, מבלי להמתין לפרישת שופטים מכהנים. ניסיון כזה עשה פרנקלין דלאנו רוזוולט ואף שהוא לא עלה יפה, בסופו של דבר הוא הניב את התוצאות הרצויות מבחינתו, כיוון שהאיום בהגדלת מספר השופטים שימש כמנוף לחץ בידי הנשיא מול בית המשפט.
שופטי בית המשפט העליון כיום
עריכה| שם | תאריך לידה | מדינה | בית ספר למשפטים | הנשיא הממנה | תחילת כהונה |
| ג'ון רוברטס – נשיא בית המשפט העליון | 27 בינואר 1955, בן 70 שנים | מרילנד | הרווארד | ג'ורג' ווקר בוש | 29 בספטמבר 2005 |
| קלרנס תומאס | 23 ביוני 1948, בן 76 שנים | ג'ורג'יה | ייל | ג'ורג' הרברט ווקר בוש | 23 באוקטובר 1991 |
| סמואל אליטו | 1 באפריל 1950, בן 75 שנים | ניו ג'רזי | ייל | ג'ורג' ווקר בוש | 31 בינואר 2006 |
| סוניה סוטומיור | 25 ביוני 1954, בת 70 שנים | ניו יורק | ייל | ברק אובמה | 8 באוגוסט 2009 |
| אלנה קגן | 28 באפריל 1960, בת 65 שנים | מסצ'וסטס | הרווארד | ברק אובמה | 7 באוגוסט 2010 |
| ניל גורסץ' | 29 באוגוסט 1967, בן 57 שנים | קולורדו | הרווארד | דונלד טראמפ | 10 באפריל 2017 |
| ברט קוואנו | 12 בפברואר 1965, בן 60 שנים | מרילנד | ייל | דונלד טראמפ | 6 באוקטובר 2018 |
| איימי קוני בארט | 28 בינואר 1972, בת 53 שנים | אינדיאנה | נוטרדאם | דונלד טראמפ | 27 באוקטובר 2020 |
| קטנג'י בראון ג'קסון | 14 בספטמבר 1970, בת 54 שנים | וושינגטון די. סי. | הרווארד | ג'ו ביידן | 30 ביוני 2022 |
נשיאי בית המשפט העליון
עריכה- ערך מורחב – נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית
דת ומוצא אתני של השופטים
עריכהשנים רבות היוו נוצרים פרוטסטנטים את מרבית אם לא כל שופטי בית המשפט העליון, זאת בהתאם לשיעורם המכריע באוכלוסיית ארצות הברית. רוג'ר טוני היה השופט הקתולי הראשון. בהרכבו הנוכחי של בית המשפט מכהנים חמישה קתולים, פרוטסטנטית אחת ויהודייה אחת.[א] שלושה שופטים שחורים כיהנו בבית המשפט: הראשון היה ת'ורגוד מרשל שמונה ב-1967 על ידי לינדון ג'ונסון, השני קלרנס תומאס שמונה על ידי ג'ורג' בוש והשלישית קטנג'י בראון ג'קסון שמונתה על ידי ג'ו ביידן. סוניה סוטומיור, שמונתה על ידי ברק אובמה, היא השופטת הראשונה ממוצא לטיני (משפחתה מפוארטו ריקו).
שופטים יהודים בבית המשפט העליון
עריכההיהודי הראשון שהוצע לו לכהן במשרה הרמה הזו היה הסנטור יהודה פיליפ בנימין, מי שבהמשך כיהן כמזכיר המלחמה וכמזכיר המדינה של הקונפדרציה של מדינות הדרום במלחמת האזרחים. שני נשיאים הציעו לו לכהן כשופט בית-המשפט העליון: בשנת 1852 מילרד פילמור ובשנת 1854 פרנקלין פירס. בנימין סירב, משום שסבר שכפוליטיקאי יוכל להשפיע יותר.
לואי ברנדייס היה היהודי הראשון שמונה לבית המשפט העליון. הוא הוצע ב-1916 על ידי וודרו וילסון. בשנות רוזוולט, בתקופת אישור ה"ניו דיל", היו שני שופטים יהודיים בבית המשפט – בנג'מין קארדוזו וברנדייס, ושניהם תמכו בצעדי הנשיא רוזוולט בנושא ה"ניו דיל".
בשנות החמישים, בתקופת המקארתיזם, כיהן בבית המשפט העליון השופט היהודי פליקס פרנקפורטר. הוא תמך באי-התערבות משפטית בנושאי ביטחון למרות החשש מפגיעה בנושאי זכויות האזרח, ולמעשה תמך במדיניות המשטר. גם השופט ארתור גולדברג שהחליף את פרנקפורטר היה יהודי. גולדברג התפטר כדי להתמנות לשגריר ארצות הברית באו"ם ואייב פורטאס החליף אותו. לינדון ג'ונסון רצה למנותו לנשיא בית המשפט ב-1968 אולם המינוי נענה בהתנגדות שמרנית ובפיליבסטר. בנוסף נחשפו בעיות אתיות בתשלומים שקיבל ואחרי כשנה הוא התפטר.
בבית המשפט הנוכחי, מכהנת שופטת יהודייה אחת – אלנה קגן; היא נחשבת ליברלית, ומונתה על ידי הנשיא ברק אובמה.
על פי הנוהג, בית המשפט העליון של ארצות הברית אינו מקיים דיונים פומביים ביום הכיפורים.[6]
ראו גם
עריכה- מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות
- ארצות הברית נגד שיפ, התיק הפלילי היחידי שבוצע בבית המשפט העליון
- בית המשפט העליון של ארצות הברית: פסקי דין
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של בית המשפט העליון של ארצות הברית (באנגלית)
בית המשפט העליון של ארצות הברית, ברשת החברתית Goodreads
חמי שלו, העליון בארה"ב סוגר עונה ששינתה את המציאות האמריקאית, באתר הארץ, 28 ביוני 2013- ג'ון שיפמן, ג'נט רוברטס וג'ואן ביסקופיק, רויטרס, ניצחון המעטים | מונופול של שמונה גברים לבנים, באתר TheMarker, 23 במרץ 2015
- אמיר תיבון, ניו יורק טיימס, העליון הנחית על הדמוקרטים מכה שעשויה לעצב מחדש את הפוליטיקה האמריקאית, באתר הארץ, 27 ביוני 2019
- טלי גולדשטין, בית המשפט הגבוה לאי־צדק? הפסיקה שתבהיר בשביל מי עובד העליון בארה"ב, באתר TheMarker, 1 ביוני 2020
- Confidence in the U.S. Supreme Court Sinks to New Low
- בית המשפט העליון של ארצות הברית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי בית המשפט העליון של ארצות הברית בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
ביאורים
עריכה- ^ השופט ניל גורסץ' גדל בבית קתולי אך לפני שהחל בכהונה כשופט עליון היה בא לכנסייה אפיסקופלית. אין זה ברור אם הוא המיר את דתו או שהוא עדיין קתולי.
הערות שוליים
עריכה- ^ בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' כנסת ישראל ואח', ניתן ב־9 ביוני 2005
- ^ ארצות הברית: העליון פסק לטובת ההרחבה המשמעותית ביותר של זכויות נשק מזה עשור, באתר וואלה, 23 ביוני 2022
- ^ Ariane de Vogue, Fredreka Schouten and Veronica Stracqualursi CNN, Supreme Court invalidates California's donor disclosure requirement, CNN
- ^ פסיקה דרמטית בארה"ב: העליון אסר העדפה מתקנת גזעית באוניברסיטאות, באתר ynet, 29 ביוני 2023
- ^ Thanh Nguyen, Guides: Supreme Court Nominations Research Guide: Nomination & Confirmation Process, guides.ll.georgetown.edu (באנגלית)
- ^ גיא כהן, חופשת יום הכיפורים: בגלל כאב גב, באתר ערוץ 7, י"א בתשרי תשע"ח 01/10/17