פתיחת התפריט הראשי

בית הנכות בצלאל (בעבר: "בית הנכאת") היה מוזיאון וחלל תצוגה שהוקם לצד בית הספר לאמנות "בצלאל", ברחוב שמואל הנגיד 12 בירושלים. המוזיאון פעל בין השנים 1906‏-1965. כיום פועל במקום זה בית האמנים של אגודת הציירים והפסלים בירושלים.

בית הנכות הלאומי בצלאל
Bezalel, 1913.jpg
מידע
סוג מוזיאון לאמנות ואתנוגרפיה
שנת ההקמה 1912
תאריך פתיחה רשמי 1912 עריכת הנתון בוויקינתונים
שנת סגירה 1965
כתובת רח' שמואל הנגיד 12, ירושלים
מייסדים ישראל אהרוני, בוריס שץ
אוצר ראשי מרדכי נרקיס עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 31°46′49″N 35°12′52″E / 31.780177°N 35.214497°E / 31.780177; 35.214497
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

היסטוריהעריכה

תחילתו של המוזיאון היה כמוזיאון לתולדות הצומח והחי בארץ ישראל. ישראל אהרוני, מקים האוסף, שימש כזואולוג וכאספן דגימות עבור מוזיאונים שונים באירופה כגון מוזיאון הטבע וגן-החיות של ברלין. בוריס שץ, מקים "בצלאל", ראה יתרון באפשרות להקמת האוסף הזואולוגי, בכך שיוכל לשמש עזר לאמנים לשלב את חיי הטבע של ארץ הקודש בעבודותיהם.[1]

החל משנת 1909 קיבל המוזיאון גוון יותר אתנוגרפי, ברוח מפעלו של שלמה אנסקי, שהקים מוזיאון אתנוגרפי יהודי בסנקט פטרבורג. חלק מן האוסף של בית הנכות נתקבל כתרומה בערבות תערוכות אשר ערכו אנשי "בצלאל" באירופה. בין המוצגים שנתרמו היו דיוקן עצמי של יוסף ישראלס, דיוקן של מקס ליברמן, אוסף שבלולים שנשלח מברלין, מרכבתו של משה מונטיפיורי ועוד.[2]

תצוגת בית הנכות נפתחה לציבור הרחב בפסח, שנת 1912. הוא הפך למוקד של ביקורים של ראשי היישוב. ביקור חשוב נערך בשנת 1916 ובו ביקר ג'מאל פאשה, שר הימייה של האימפריה העות'מאנית, בליווי פמליה ובה הפאשה של ירושלים ונכבדים נוספים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה פנה ש"ץ אל ועד הצירים בבקשת תמיכה למוזיאון. בבקשתו תיאר את מאמצי שימור המוזיאון בזמן המלחמה מפני הטורקים. הוועד הקציב למוזיאון סכום כספי מסוים ופיתוחו נכלל בתוכניותיו. אולם ש"ץ לא הצליח להגדיל את המוזיאון, שתצוגתו מנתה אז כ-3,000 פריטים, בשל סגירת גבולות הארץ[דרושה הבהרה].

החל מתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 החלה הפרדה של האוסף הזואולוגי מן האוסף הכללי. האוסף, שכונה "בית נכות חקלאי" הועבר לניהול עצמאי ובשנת 1925, עם פתיחת האוניברסיטה העברית, נמסר לרשותה. במקביל, פעל ש"ץ במטרה להפוך את החלק האחר של האוסף למוזיאון לאומי, תחת אחריותו של ועד הצירים. פועלו של ש"ץ נשא פרי וב-2 ביוני 1925 נפתח "בית הנכות הלאומי בצלאל" בפיקוחו של מרדכי נרקיס.

המוזיאון, שנפתח לציבור מדי יום, בתחילה בשעות אחר הצהריים, כלל שבעה אולמות שבהם הוצגו פריטי אמנות, רובם מעשי ידי אמנים יהודים: אולם המציג את דיוקנותיהם של "גדולי ישראל", אולם נורדאו, אולם הירשנברג, בו הוצגה יצירתו של שמואל הירשנברג - "היהודי הנצחי" (1900), ואולם "נאד הדמעות" ובו הוצגו ציורי פרעות מאת אבל פן לצד שרידים מפרעות ביהודים. אולם מיעוט המבקרים, חוסר תמיכתם הכספית של הארגונים היהודים והציוניים ב"בצלאל" בכלל ובמוזיאון בפרט, הביאו את המוזיאון לסף סגירה. בשנת 1929 נסגר בצלאל "הישן" סופית.

עם פתיחתו של מוזיאון ישראל, בשנת 1965, צורף אליו האוסף של בית הנכות. אוסף זה שימש את הגרעין של אגף האמנויות של המוזיאון.

לאחר פתיחת מוזיאון ישראל הוקם במבנה ששימש לבית הנכות בית האמנים.

גלריהעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • שילה-כהן, נורית, "בצלאל" של שץ, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג.
  • כץ, קארל, "משכן במדבר", אריאל, אביב תשכ"ה, 1965.
  • מפת ירושלים (בתוך מפת ארץ ישראל) 1928 מאת ישעיהו פרס ודוד ילין ובה מסומן "בית הנכאת החקלאי". מאוסף המפות ע"ש ערן לאור הספרייה הלאומית.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא בית הנכות בצלאל בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראו: אהרוני, ישראל, זכרונות זואולוג עברי, תל אביב, תש"ג, עמ' 195-193.
  2. ^ ראו: שילה-כהן, נורית, "בצלאל" של שץ, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 322.