בית מושב הזקנים והזקנות הספרדי
בית מושב הזקנים והזקנות הספרדי הוא מוסד גריאטרי שהוקם על ידי ועד העדה הספרדית בירושלים בתחילת המאה ה-20 כחלק מ"מוסדות החסד" של הקהילה הספרדית.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מיקום |
ירושלים  |
| מדינה |
ישראל |
| קואורדינטות | 31°47′16″N 35°12′27″E / 31.787694444444°N 35.207611111111°E |
|
(למפת ירושלים רגילה)   בית מושב הזקנים והזקנות הספרדי  | |
  | |
הרקע להקמתו עריכה
ערך מורחב – ועד העדה הספרדית בירושלים
ועד העדה הספרדית בירושלים הוקם, על פי המסורת, בידי הרמב"ן והנהיג את יהודי ירושלים מאות בשנים. בראש ועד העדה עמד הראשון לציון, שהוכר החל משנות הארבעים של המאה התשע עשרה כחכם באשי (ראש הרבנים), כנציגו המוסמך של היישוב כולו כלפי השלטונות העות'מאנים, וכסמכות עליונה בכל ענייני הדת. הוועד היה גוף מוסמך שתפקידיו כללו פיקוח על נכסי העדה בארץ ישראל ובארצות אחרות, על הכנסותיה, ניהול נוסדות חינוך וחסד והחזקתם, מתן סיוע לרבנים, תלמידי חכמים ונזקקים.
בין השנים 1880–1912 עמד בראש הוועד חיים ולירו, שלא היה רב בהשכלתו - עדות למעמדו הרם בעדה הספרדית. אחת מיוזמותיו למען קהילתו היה הקמת בית הזקנים. בירושלים פעל באותו זמן מושב הזקנים הכללי המאוחד האשכנזי שנוסד בעיר העתיקה כבית תמחוי בשנת 1878 ועבר למשכן קבע באזור הכניסה המערבי לירושלים בשנת 1901.
תולדות הבניין עריכה
בית הזקנים הספרדי הוקם בשנת 1908 על שטחי קרקע שכתובתם היא רחוב יפו 204-208, מול בניין שערי צדק הישן. הבניין הוקם על שטח של 24,000 אמה שנתרמו על ידי ראשי שתי משפחות אמידות בעדה הספרדית של ירושלים, משפחת הבנקאי חיים ולירו תרמה 14,000 אמה, ויוסף קוקיא תרם 10,000 אמה. היה זה חלק ממגרש בן כ-60,000 אמה שהיה שייך לשלמה פיינגולד.
בניית בניין בית הזקנים הספרדי מומנה בעיקר על ידי גבירי העדה הבוכארית אשר מתוכם נמנו ר' שלמה יהודיוף ובני משפחתו.
על טקס הנחת אבן הפינה של הבניין מסופר בעיתון הירושלמי "השקפה" שיצא לאור על ידי אליעזר בן-יהודה בגיליון מ"ה משנת תרס"ז:
ביום שישי ח' אדר תרס"ז חגגה ירושלים את חג ירייה אבן הפינה ליסוד בנין בית הזקנים לעדת הספרדים. החגיגה הייתה במעמד רבים ונכבדים מבני עמנו, מכל המפלגות והעדות, רבים וסוחרים יראים ומשכילים, ספרדים ואשכנזים, בוכרים ומנהלי בתי חסד שונים...
בין הנואמים היה האורח מאנגליה סיר אדוארד שטרן שדיבר בשפה הצרפתית ואמר כי הוא שמח להימצא בירושלים ולקחת חלק בייסוד בית נעלה שכזה אשר נחיצותו מורגשת מאד.
— [1]
במלחמת העולם הראשונה תפס הצבא הטורקי את הבניין וחייליו גרמו לו נזקים, ששופצו לאחר הכיבוש הבריטי. בית הזקנים המשיך לתפקד לאורך שנות המנדט הבריטי ולאחר הקמת מדינת ישראל, עד שנות ה-70, אז פונה במסגרת עסקה עם קבלן כנגד הקמת בית אבות חדש בשכונת קריית מנחם. יוסף ברזאני נמנה עם ממייסדי המוסד ושימש כגבאי המוסד האחרון.
בשטח המתחם הוקמו שלושה בניינים בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 - בית אגד המשמש משרדי הקואופרטיב בירושלים (יפו 208, נחנך 1985), אולפני הבירה ירושלים המשמשים לאולפני טלוויזיה (יפו 206, נחנך 1978) ומלון "ליידי שטרן" (יפו 204), שנחנך כמלון ישרוטל ב-2000 ונקרא על שם רעייתו של אחד התורמים למושב הזקנים, סיר אדוארד שטרן. מבנה מושב הזקנים כולו עבר שימור והוא משמש כיום כלובי וכחזית המלון שנבנה מאחור.
תיאור המבנה עריכה
מחוסר תקציב נבנה תחילה האגף המזרחי של המוסד שבנייתו נסתיימה בשנת תרס"ח (1908), ובהמשך הוקמה סביב הבניין גדר אבן ובה נקבע שער ברזל פשוט. שביל ומדרגות הובילו אל שער ברזל מפואר ועליו חרוט "בית זקנים וזקנות הכללי לכל עדת ישראל בירושלים".
פנחס גרייבסקי מספר בספרו[2] על בניית בית הזקנים בסמוך לשכונת שערי צדק. ישעיהו פרס בספרו[3] מציין כי מספר החוסים במוסד עמד בשנת 1920 על 42 זקנים וזקנות.
חזית הבניין בנויה באבן מסותת ובה נקבעו חלונות מקושתים. בחזית האגף נקבע לוח זיכרון המקדיש את הבניין לרבי שלמה יהודיוף שתרם אלפיים רובל זהב לבנייה. משנבנה האגף השמאלי בשנת ה'תרע"א (1910) נקבע על דלתו לוח זיכרון לשמעון בן דוד רוסיק.
חצר הבניין נבנתה בצורת האות ח' ובמרכזה נבנו מבני מגורים לצוות. בבניין היו 20 חדרים ובהם בית כנסת, חדר אוכל, מטבח ומחסן למוצרי מזון, חדרים להנהלה וחדרי מגורים לדיירים.
הרב הראשון ששימש בבית הכנסת בהיבנותו היה הרב בנימין הלוי אב"ד של העדה הספרדית בירושלים. הרב האחרון ששימש בו לפני פינוי המבנה הוא הרב דוד מנחם יליד השכונה.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- ש' אבן אור, י' ביבר, בלב ירושלים – אתרים ברחוב יפו וברחוב נביאים, ירושלים תשמ"ט.
- י' בן אריה, עיר בראי תקופה, א-ב, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשל"ז-תשל"ט.
- "קרדום" דו ירחון לידיעת הארץ חוברת 33 -ירושלים בתים בעיר החדשה. הוצאת אריאל 1984
- דוד קרויאנקר, רחוב יפו, ירושלים, ביוגרפיה של רחוב - סיפורה של עיר, הוצאת כתר 2005
- ר. קרק, י. גלס, "משפחת ולירו-שבעה דורות בירושלים 1800-1948"גפן הוצאה לאור ירושלים, תשס"ו, 2005