בן ציון ליטנר
בן ציון לייטנר (14 במרץ[1] 1927 – 25 במרץ 2012) היה חייל צה"ל שזכה לאות גיבור ישראל.
 | |
| בן ציון לייטנר בן 22, 1949 | |
| לידה |
14 במרץ 1927 אודסה שבברית המועצות |
|---|---|
| פטירה | 25 במרץ 2012 (בגיל 85) |
| מקום קבורה |
בית העלמין הישן בהרצליה  |
| תאריך עלייה | 1946 |
| מדינה |
ישראל |
| השתייכות |
הצבא האדום  צבא הגנה לישראל |
| תקופת הפעילות | 1948–1948 |
| דרגה |
 טוראי ראשון (צה"ל) |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת העולם השנייה מלחמת העצמאות | |
| עיטורים | |
 אות גיבור ישראל | |
  | |
קורות חייו עריכה
בן ציון לייטנר נולד ב-1927, בן למלכה וחיים, באודסה שבברית המועצות. בתקופת מלחמת העולם השנייה, הצטרף אל פלוגת פרטיזנים ועמה השתתף בפעולות התקפה והגנה והשתתף במתקפה על מחנה ריכוז.[2]
לייטנר עלה לארץ ישראל ב-1946 והתיישב באשדות יעקב, התגייס לחי"ש עמק הירדן ואחר כך לחטיבת גבעתי. בקרב על משטרת עיראק סווידאן במלחמת העצמאות השתתף כמפקד חוליה ובעוד החיילים נלחמו להכניע בונקר שמנע מהם להתקרב לבניין המשטרה, לייטנר הסתער קדימה והשליך מספר רימוני יד שחיבר יחד לבונקר.[3] בטרם נהרגו יושביו הותקף בסכינים ונפצע אנושות מדקירות בגופו, עיניו נפגעו והוא שותק בחצי פנים.[4] על מעשה זה הוענק ללייטנר ביום העצמאות הראשון למדינה אות גיבור ישראל ובו נכתב:
ביום ה-19 באוקטובר 1948, בהתקפה על משטרת עיראק-אל-סואידן, עלה בידי חוליות הפורצים והחבלנים שלנו להתקרב עד למרחק של 50 מטר, דרומית מבנין המשטרה. על אף האש הקטלנית של האויב הצליחו חבלנינו להבקיע שתים מחמש הגדרות שהקיפו את הבניין. כל התקדמות נוספת הייתה לאל, בגלל האש החזקה, שהאויב המטיר מבונקר. מפקד המחלקה הפורצת הטיל על חוליה בפיקודו של טר"ש בן-ציון ליטנר לחסל את הבונקר ברימונים, אך החוליה נשארה מרותקת לקרקע בגלל האש הבלתי פוסקת מהבונקר. בלי פקודה לכך הסתער טר"ש בן-ציון ליטנר בקריאות עידוד על הבונקר וברימונו שיתק אותו לגמרי. בהסתערות זו נפצע קשה.
פציעתו מנעה ממנו להתמיד בעבודה והוא אושפז לסירוגין, תקופות קצרות עבד במגדניה וכנהג.[4] בשנת 1961 הקים חברה לייבוא מכונות לממכר בקבוקי שתייה, אך לא עמד בתחרות מול חברה מסחרית ודרש הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבחינת העדפה של חברה זרה על פני סיוע לנכה צה"ל.[5] באותה שנה השתתף בהקמת עסק עצמאי להשכרת מכוניות.[3] גם עסק זה לווה בקשיי פרנסה, אך למרות כל אלה סירב לייטנר לקבל שילומים בהיותו ניצול השואה. ב-1968 קיבל זיכיון להקים מפעל להפקת נחושת בעזה משלל מלחמת ששת הימים.[6]
מספר שנים עבד כסדרן בהיכל התרבות והתפרסם כאשר הפריע בצעקות ומנע מהתזמורת הפילהרמונית הישראלית לנגן קטע של ריכרד וגנר.
בשנים 1973[7] ו-1983[8] נמנה עם מדליקי המשואות בפתיחת חגיגות יום העצמאות.
הוא נפטר ב-25 במרץ 2012 בגיל 85, ונטמן בחלקה הצבאית של בית הקברות הישן בהרצליה.
חיים אישיים עריכה
לייטנר היה אב לשלוש בנות.
קישורים חיצוניים עריכה
- עיטור הגבורה שהוענק לבן ציון ליטנר, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
- בן ציון ליטנר, באתר הגבורה
- בן ציון לייטנר, בעל עיטור הגבורה, הלך לעולמו, באתר ynet, 26 במרץ 2012
הערות שוליים עריכה
- ^ אתר "Billiongraves"
- ^ בן-ציון ליטנר - הלוחם מן היערות ומה...בונקר, מעריב, 21 ביולי 1949
- ^ 1 2 אלי לנדאו, גיבור ישראל לוחם על שכר הוגן, מעריב, 19 באפריל 1964
- ^ 1 2 "לא הייתי משתער שנית...", מעריב, 18 באפריל 1961
- ^ יגאל לב, גיבור ישראל נכה מחפש פרנסה עצמאית, מעריב, 4 בספטמבר 1961
- ^ מפעל עיבוד נחושת בעזה ייחנך היום, מעריב, 12 בדצמבר 1968
- ^
יום העצמאות | 1973, באתר כאן ארכיון, 1 במאי 1973
- ^ יום העצמאות | 1983, באתר כאן ארכיון, 17 באפריל 1983
