ויקיפדיה

בניין מונדנוק

רב-קומות בשיקגו

בניין מונדנוק (באנגלית: Monadnock Building) הוא גורד שחקים בן 16 קומות הממוקם בשדרת ג'קסון 53 מערב באזור הלולאה הדרומי, שיקגו, אילינוי, ארצות הברית. חציו הצפוני תוכנן על ידי משרד האדריכלים "ברנהם ורות" (Burnham & Root) ובנייתו החלה בשנת 1891. הוא בניין הלבנים בעל קירות נושאי עומס הגבוה ביותר שנבנה אי פעם, והראשון שנבנה עם קונסטרוקציית מסגרות פלדה לעמידות בעומסי רוח באמריקה. גרמי המדרגות הדקורטיביים שלו מייצגים את השימוש המבני הראשון של אלומיניום בבניית מבנים. חציו הדרומי, שנבנה מאוחר יותר ב-1893, תוכנן על ידי משרד האדריכלים הולאבירד ורוץ' (Holabird & Roche) והוא דומה בצבעיו ובחזותו למקור, אך עיצובו מקושט יותר ונצמד לתכנון המסורתי של אותה עת. עם השלמת בנייתו הפך לבניין המשרדים הגדול בעולם והצלחתו המסחרית היוותה זרז להתהוות אזור מסחר חדש וחשוב בדרום "הלולאה".

בניין מונדנוק
Monadnock Building
מבט מרחוב דירבורן (2005)
מבט מרחוב דירבורן (2005)
מידע כללי
סוג רב-קומות עריכת הנתון בוויקינתונים
שימוש משרדים
כתובת רחוב וסט ג'קסון 53, שיקגו, אילינוי
מיקום שיקגו עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית
מידע על ההקמה
תקופת הבנייה 1891–1893 (כשנתיים)
תאריך פתיחה רשמי 1891 עריכת הנתון בוויקינתונים
אדריכל ברנהם ורות עריכת הנתון בוויקינתונים
סגנון אדריכלי אסכולת שיקגו (אדריכלות) עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 41°52′39″N 87°37′46″W / 41.8775°N 87.629444°W / 41.8775; -87.629444
האתר הרשמי של בניין מונדנוק
(למפת שיקגו רגילה)
 
בניין מונדנוק
בניין מונדנוק
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הבניין שופץ בשנת 1938 באחד משיפוצי גורדי השחקים הגדולים הראשונים שבוצעו אי פעם. אפיון השיפוץ היה כחלק ממאמץ, בין השאר, לחולל מהפכה באופן התחזוקה של בניינים מסוגו וזאת על מנת לנסות ולעצור את הריסתם של גורדי השחקים המזדקנים של שיקגו. ב-1979 הוא נמכר לבעלים שהחליטו לשחזרו למצב המקורי. נכון ל-1992, היה זה אחד משחזורי גורדי השחקים המקיפים ביותר שנוסו. הפרויקט הוכר כאחד מפרויקטי השיקום המובילים בארצות הברית על ידי הקרן הלאומית לשימור היסטורי ב-1987. הבניין מחולק למשרדים בגדלים המתחילים מ-23 מטרים מרובעים ועד ל-560 מטרים מרובעים, ומשרת בעיקר משרדים מקצועיים עצמאיים. הבניין הוצב למכירה בשנת 2007.

החצי הצפוני הוא מסה אנכית לא מקושטת של לבנים חומות-סגולות, המתרחבות בעדינות החוצה בבסיסו ובחלקו העליון, עם סדרה אנכית מתמשכת של חלונות הבולטים ממישור הקיר כלפי חוץ. החצי הדרומי מחולק אנכית על ידי לבנים בבסיסו ומתנשא לקרניז נחושת גדול בגגו. סדרת החלונות הבולטים בשני חצאיו מאפשרת תכנון חלונות רבים מזכוכית, המעניקים למבנה מראה פתוח למרות מסתו. המונדנוק הוא חלק מרובע בית הדפוס, הכולל גם את בניין פישר, בניין מנהטן ובניין המושבה הישן.

כאשר נבנה, מבקרים רבים כינו את הבניין קיצוני מדי וחסר סגנון. אחרים מצאו בחוסר הקישוטיות שלו את הביטוי הטבעי של ייעודו המסחרי וביטוי לחיי העסקים המודרניים. אדריכלים אירופאים של תחילת המאה ה-20 שאבו השראה מהקפדתו וכוונתו להביע פונקציונליות. בשנת 1958 היה לאחד מהבניינים הראשונים שהוגדרו כ"ציון דרך אדריכלי של שיקגו". בשנת 1970 הוא התווסף למרשם הלאומי למקומות היסטוריים ונקרא כחלק מציוני דרך היסטוריים לאומיים של רחוב South Dearborn ב-1976. מבקרים מודרניים קוראים לו "קלאסיקה", "ניצחון של עיצוב מאוחד", ו"אחת החוויות האסתטיות המרגשות ביותר של האדריכלות המסחרית שאמריקה יצרה"[1].

היסטוריהעריכה

החצי הצפוני (1881–1891)עריכה

המונדנוק הוזמן על ידי מפתחי הנדל"ן בבוסטון, פיטר ושפרד ברוקס, בתקופה בה החלה תנופת הבנייה שלאחר השפל של 1873–1879[2] (אנ'). משפחת ברוקס, שצברה את הונה בעסקי ביטוח הספנות והשקיעה אותו בנדל"ן בשיקגו מאז 1863, שכרה את שירותיו של מנהל הנכסים בשיקגו, אוון פ. אלדיס, כדי לנהל את בנייתו של ה"גרניס בלוק" בן 7 הקומות ברחוב דיארבורן ב-1880[3]. היה זה אלדיס, אחד משני האנשים שזכה בהבעת אמונו של לואיס סאליבן כ"אחראי לבניין המשרדים המודרני"[4][א], ששכנע משקיעים כמו האחים ברוקס לבנות גורדי שחקים חדשים בשיקגו. עד סוף המאה, אלדיס יצר למעלה מ-93,000 מטרים רבועיים של שטחי משרדים חדשים וניהל כחמישית מהם בלופ[5][6].

דניאל ברנהם וג'ון וולבורן רוט נפגשו כשרטטים צעירים בחברת קרטר, דרייק ווייט בשיקגו ב-1872 ועזבו כדי להקים את ברנהם ורוט (אנ') בשנה שלאחר מכן[7]. על פי דרישתו של אלדיס, האחים ברוקס שכרו את החברה הצעירה לבצע את מלאכת תכנון ה"גרניס בלוק", שהייתה ההזמנה הגדולה הראשונה שלהם[8]. ברנהם ורות הפכו לאדריכלי הבית של משפחת ברוקס. עבורה השלימו ב-1883 את הבניין הגבוה הראשון בשיקגו, בניין מונטאוק בן 10 הקומות, ואת בניין רוקרי בן 11 הקומות ב-1888[9].

 
סקיצה משנת 1885 של העיצוב הראשוני, המראה בניין קטן ומקושט יותר עם פרטים בסגנון מצרי
 
שרטוט של עיצוב מפושט מאוד משנת 1889, ביטול קישוטים לחלוטין לטובת לבנים פשוטות

השריפה הגדולה של שיקגו, בשנת 1871, הרסה שטח של 9 קילומטרים מרובעים מהעיר, בין נהר שיקגו לימת מישיגן, והפיתוח המסחרי שבא לאחר מכן התרחב לאזור הרחוק שמדרום לרובע העסקים הראשי לאורך הנהר, וזכה לכינוי "הלולאה"[10]. בין השנים 1881–1885, אלדיס רכש סדרה של מגרשים באזור מטעמו של פיטר ברוקס, כולל אתר בגודל 61 מטרים על 21 מטרים בפינת הרחובות ג'קסון ודירבורן[11]. המיקום היה מרוחק, אך אטרקטיבי מכמה סיבות. בנייתו של בניין מועצת הסחר של שיקגו (אנ') משנת 1885 הפך את רחוב לסייל (אנ') הסמוך למחוז הפיננסי העיקרי של העיר, והעלה את ערכי הנכסים, וחברות רכבת קנו קרקע דרומית משם עבור בנייני טרמינלים חדשים, ויצרו ספקולציות נוספות בקצה הדרום-מזרחי של הלוּלָאָה[12]. ב-1884 הזמין ברוקס את ברנהם ורות לתכנן בניין על המגרש, והפרויקט הוכרז ב-1885, עם הודעה קצרה ביומן המסחר שהבניין יעלה 850,000 דולר (24.5 מיליון דולר ב-2020 דולר)[13][14]. קהילת האדריכלים בשיקגו לא תמכה בבחירת המיקום של ברוקס. דוגמה לכך היא אמירתו של האדריכל אדווין רנוויק:

"כשאוון אלדיס הקים את המונדנוק בשדרות ג'קסון, לא היה שום דבר בצד הדרומי של הרחוב בין רחוב סטייט לנהר אלא בקתות זולות חד-קומתיות, צריפים בלבד. כולם חשבו שמר אלדיס השתגע בקניית השטח בקצה המרופט של העיר. מאוחר יותר כשהמשיך את הבניין דרך רחוב ואן בורן כבר היו בטוחים בשגעונו"[15].

סקיצות מוקדמות הציגו בניין בן 13 קומות עם עיטורים מצריים עתיקים והתרחבות קלה בחלקו העליון, מחולק ויזואלית לחמישה חלקים עם מוטיב דקורטיבי של פריחת לוטוס (אנ'). תכנון זה מעולם לא אושר, שכן ברוקס חיכה לשיפור בשוק הנדל"ן בדרום הלולאה, שעדיין ברובה עמדו מבני מחסנים[14]. בעוד רות היה ידוע בעיטוריו המפורטים בעיצוביו (כפי שניתן לראות בבניין רוקרי), ברוקס היה ידוע בקמצנותו ובהעדפתו לפשטות. עבור המונדנוק, ברוקס התעקש שהאדריכלים יימנעו מקישוט משוכלל וייצרו במקום זאת "אפקט של מוצקות וחוזק או עיצוב שיפיק את האפקט הזה ולא קישוטים בולטים למראה"[16]. במכתב ששלח לאלדיס ב-1884, הוא כתב:

"הרעיון שלי הוא שלא יהיו משטחים בולטים או מחורצים, אלא שהכל יהיה שטוח ומיושר...לבניין כל כך צר וגבוה חייב להיות קישוט כלשהו מאחר שהוא בולט כל כך...[אך] הבליטות משמעותן לכלוך, והן אינן מוסיפות כוח לבניין...מטרד אחד גדול [הוא] הלינה של יונים ודרורים"[17].

בזמן שרות היה בחופשה, ברנהם ביקש משרטט ליצור "חזית ישרה מלמעלה עד מטה, חסרת פשרות, לא מעוטרת"[18]. תחילה התנגד רות אך, בהמשך צלל למלאכת העיצוב והכריז שהקווים הכבדים של פירמידה מצרית שבו את דמיונו וכי הוא "יחבור לדבר נטול הקישוטיות"[14][19].

ב-1889 הוכרזה תוכנית חדשה למבנה: מגדל לבנים בעל קירות עבים בגובה 16 קומות, נטול עיטורים ומרמז על עמוד מצרי[14][20]. ברוקס התעקש כי לבניין לא יהיו בליטות, ולכן התוכנית לא כללה חלונות מפרץ (אנ'), אך אלדיס טען כי ייווצר שטח נוסף להשכרה על ידי בניית חלונות גַּבְלִית (אנ') בולטים ממישור החזית, ואכן אלו נכללו בתכנון הסופי[21]. הגובה הסופי של בניין מונדנוק נקבע על מנת להיות הכי משתלם מבחינה כלכלית עבור הבנייה בשיטת קירות נושאי עומס (אנ'), המצריכה בניית קירות בעובי של 1.8 מטרים בתחתית הבניין ועובי של 46 סנטימטרים בחלקו העליון. גובה רב יותר היה מצריך קירות בעובי כזה שהיו מצמצמים יותר מדי את השטח שניתן להשכרה ופוגעים בכלכליות הבניין. הגובה הסופי נדחה על ידי הבעלים, אך ההחלטה נכפתה עליהם כתוצאה מפקודת עיריית שיקגו המגבילה את גובה הבניינים בשטחה ל-46 מטרים[22]. כדי להגן על פוטנציאל ההכנסה העתידי, הגיש אלדיס לעירייה בקשה להיתר לבניין בן 16 קומות באופן מיידי. הממונה על ההיתרים העניק את ההיתר ב-3 ביוני 1889[21], על אף ש"נדהם והופתע מתוכנית שש-עשר הקומות"[21].

 
מדרגות אלומיניום יצוק דקורטיביות, שהוצגו כאן בשנת 1893, היו השימוש הראשון באלומיניום בבניית מבנים.

על 17 קומותיו (16 ניתנות להשכרה ועליית גג), הקירות הנושאים עומסי בניין בגובה 66 מטרים, היו הגבוהים ביותר מכל מבנה מסחרי אחר שנבנה בעולם עד אז[23][ב]. כדי לתמוך במבנה המתנשא לגובה כזה ולחזקו כנגד כוחות הרוח, קירות הלבנים מחוזקים במסגרת פנימית העשויה ברזל יצוק ומחושל. רות הגה עבור מסגרת זו את הניסיון הראשון לבניית מערכת חיזוק של אלכסוני רוח (אנ') באמריקה, שבה מרותקים תומכות אלכסוניות (אנ') מברזל לחיזוק בין עמודי המסגרת[19][ג]. הרצפות חופו באריחי פסיפס שיש מגולפים ביד[24]. בקומות העליונות גרמי מדרגות פתוחים עם חלון תקרה (סקיי-לייט) (אנ'), ומעקות שיוצרו מברזל יצוק מצופה ברונזה[25]. בקומת הקרקע, הם יוצרו מיציקת אלומיניום - חומר אקזוטי ויקר באותה תקופה - המייצג את השימוש הראשון באלומיניום בבניית מבנים[14][26][ד].

הבניין נבנה על ידי החברה של ג'ורג' א. פולר (אנ'), שהוכשר כאדריכל אך הטביע את חותמו כיוצר שיטת הקבלנות המודרנית בבניית מבנים. החברה שלו פיקחה על בניית בניין רוקרי, ומאוחר יותר בנתה את בניין פלאטאיירון בניו יורק עם ברנהאם ב-1902[27][28]. בלוק מונדנוק נבנה כמבנה יחיד אך מבחינה חוקית היה שני מבנים, המונדנוק והקירסארג', על שם הר מונדנוק והר קירסארג' (אנ') בניו המפשייר[ה]. עבודות הבנייה הושלמו בשנת 1891. המונדנוק, שרוט כינה "ג'מבו", היה הפרויקט האחרון שלו; הוא מת בפתאומיות בזמן עבודות הבנייה[29][30].

החצי הדרומי והשנים הראשונות (1891–1893)עריכה

 
גלויה משנת 1910 של החצי הדרומי של המונדנוק, המציגה את העיטור דמוי הארקדה של הקומות העליונות וכרכוב נחושת נאו-קלאסי

בעקבות ההצלחה המסחרית של הבניין הצפוני, רכש שפרד ברוקס את המגרש הצמוד מדרום בשנת 1893 תמורת 360,000 דולר (10.4 מיליון דולר ב-2020 דולר). גודלו של המגרש היה באורך 61 מטרים וברוחב 21 מטרים[13][31]. אלדיס המליץ על חברת האדריכלים הולאבירד ורוץ' (אנ'), שתכננה את בניין פונטיאק (אנ') עבור פיטר ברוקס ב-1891, להרחיב את המונאדנוק דרומה עד רחוב ואן בורן[32][33]. ויליאם הולבירד ומרטין רוץ' הועסקו כמתמחים באותה תקופה במשרדו של ויליאם לה ברון ג'ני, ובשנת 1881 הקימו משרד משלהם, שהפך לאחד הפוריים בעיר ולמוביל של אסכולת שיקגו[ו]. בעוד הקמת החצי הצפוני הגיעה לחריגת עלויות, הולאבירד ורוץ' הציגו תכנון חסכוני הרבה יותר[34]. התכנון, עבור שני בניינים המכונים קטדין (אנ') ו-וואכוסט (אנ') (הקרויים על שם הרי ניו אינגלנד), חיבר את החצי הדרומי לחצי הצפוני כך שיהיו כמבנה אחד בעלות מוערכת של 800,000 דולר (23 מיליון דולר ב-2020 דולר)[13][35][36]. הבנייה החלה בשנת 1892, תחת פיקוחו של קורידון טי. פורדי, שלימים זכה לשבחים כמהנדס של גורדי שחקים מפורסמים רבים בשיקגו וניו יורק[37].

התוספת, בגובה 17 קומות, שמרה על הצבע והפרופיל המאונך המורכב של המקור, אך הייתה מקושטת יותר בעיצובה, עם פתחי כניסה מפוארים יותר ונגיעות נאו-קלאסיות יותר[38]. הבניין שיקף בעיצובו את המעבר המתרחש בתכנון גורדי שחקים מקירות נושאי עומס לבניית מסגרות פלדה[23]. הקטדין, שנבנה תחילה, תוכנן עם קונסטרוקציית מסגרות ברזל. הוואכוסט נבנה כולו ממסגרות פלדה (אנ')[39]. היכן שהחצי הצפוני דרש עובי גדול של לבנים בקירות הנושאים עומס, התוספת השתמשה רק בציפוי דק של לבנים וטרקוטה, מה שהעניק מרחבים גדולים יותר של זכוכית ובנייה מהירה וזולה יותר[38]. החצי הדרומי עלה 15 אחוז פחות, שקל 15 אחוז פחות, והיו לו 15 אחוז יותר שטחים שניתן להשכרה בהשוואה לחצי הצפוני[40]. מחוברים בכל קומה מלבד העליונה וחולקים מרתף משותף, כל אחד מארבעת הבניינים המרכיבים אותו היה מצויד במערכת חימום משלו, מעליות, מדרגות וצנרת כדי לאפשר מכירה נפרדת במידת הצורך[23]. העלות הסופית המשולבת ב-1893 הייתה 2.5 מיליון דולר (72 מיליון דולר במונחים כלכליים של שנת 2020)[13][41].

כאשר הושלם, המונדנוק היה בניין המשרדים הגדול בעולם, עם 1,200 חדרים ותפוסה של למעלה מ-6,000 איש[42]. העיתון "שיקגו דיילי טריביון" טען כי אוכלוסיית רוב הערים באילינוי בשנת 1896 תוכל להיכנס בנוחות לבניין[43][44]. הוא נחשב למחוז דואר בפני עצמו, עם ארבעה מובילים במשרה מלאה שהעבירו דואר שש פעמים ביום, שישה ימים בשבוע[45]. הוא היה הבניין הראשון בשיקגו שחווט לחשמל, ואחד הראשונים להיות עמיד בפני אש, עם אריחי חרס (אנ') חלולים המצפים את המבנה כך, שמסגרת המתכת תהיה מוגנת גם אם הלבנים בחזית יהרסו[31][46].

 
מבט ממעוף הציפור של הלולאה הדרום-מזרחית, מבט דרומה מרחוב אדמס, בשנת 1898. המונאדנוק (7) שהושלם נמצא בצד ימין למעלה. ראנד מקנלי כינה את המבנים הללו "כמה מהבניינים המדהימים ביותר בעולם"[47].

ההחלטה של משפחת ברוקס להקים בניין בקנה מידה כזה ובמיקום כה לא סביר הוכחה על ידי הצלחתו של המונדנוק - זו הייתה ההשקעה הרווחית ביותר שהם ביצעו אי פעם[18]. האקונומיסט, כתב עת לנדל"ן בשיקגו, הודה ב-1892 כי:

"המהירות שבה המונדנוק וקירסארג'...הושכרו היא אחד המאפיינים הפנומנליים בשוק הנדל"ן של העיר הזו. ההקמה וההשכרה המוצלחת של מבנים אלה פשוט הקימה, תוך פרק זמן קצר להפליא, מרכז עסקים חשוב בפינה הדרום-מערבית של הרחובות ג'קסון ודיארבורן, נקודה שנחשבה לפני זמן קצר רחוקה מדי דרומה כדי לשגשג כמרכז עסקים."[48]

הדיירים המוקדמים, לפי ראנד מקנלי (אנ'), כללו "תאגידים גדולים, בנקים ואנשי מקצוע...ביניהם סנטה פה (אנ'), מישיגן סנטרל (אנ'), ושיקגו ואלטון (אנ'), ובנקי החיסכון האמריקאיים בבורסה הלאומית והגלובלית"[41].

בשנת 1897, חברת Union Elevated Railroad פתחה את קו ה-Union Loop (אנ') של הרכבת העילית של שיקגו, וחלקו האחרון של הקו עבר מצד לצד של הבניין ברחוב ואן-בורן[49][ז]. אלדיס הגיש תביעה נגד "הרכבת העילית של שיקגו" בשנת 1901 על פיצויים בסך 300,000 דולר (9.33 מיליון דולר במונחים כלכליים של שנת 2020), והתלונן כי:

"דרכי הגישה לבניין האמור...נותקו והאור הטבעי, האוויר והנוף נחסמו, וההנאה מהנכס הופרעה בשל העשן, האבק, הגושים והלכלוך...יצירה וגרימה של רעשים חזקים ומבשרי רעות, ועל ידי תזוזת האדמה הגורמת לרעדים וריטוטים...האמור בבניין ובחצרות פוגע מאוד."[13][50][51]

אלדיס הפסיד בתיק התביעה, אך זכה בערעור, כאשר בית המשפט העליון של אילינוי מצא שבעלי רכוש הסמוך לקווי "הרכבת העילית של שיקגו" יכולים לדרוש החזר על נזקים אם הרכוש נפגע מרעש, רעידות או חסימת אור, מה שסלל את הדרך לתביעות רבות שבאו בעקבותיו[52][53].

מודרניזציה (1938–1979)עריכה

"עיצוב מתקדם" של משרדים ישנים (משמאל) לסוויטות אר דקו מודרניות יותר (מימין) ב-1938, כלל החלפת חללים קטנים מחולקים במשרדים גדולים יותר, התקנת קירות גבס, התקנת ארונות, שידות וכיסויי רדיאטור[54].

פריחה מחודשת בבנייה שהתרחשה לאחר 1926 יצרה תחרות עזה למבנים ישנים כמו מונדנוק. התפוסה ירדה מ-87 אחוז ב-1929 ל-55 אחוז ב-1937 והבניין החל להפסיד כסף[54]. בשנת 1938, מנהל הבניין, גרהם אלדיס (אחיינו של אוון) הכריז על מה ש"שיקגו דיילי טריביון" כינה "עבודת המודרניזציה הגדולה והחדשה ביותר בעיר"[55] במהלך ניסיון עצירה של הרס גורדי השחקים המזדקנים של שיקגו. אלדיס דחה את המונח "מודרניזציה" וכינה את התוכנית שלו כ"עיצוב מתקדם", שלדעתו תחולל מהפכה בדרך שבה תחזוקת מבנים נעשתה כדי לשמר מבנים בשווי מיליוני דולרים שאחרת היו נהרסים. "אין סיבה מדוע", אמר, "כל בניין משרדים מעוצב צריך להרוס בגלל התיישנות"[55]. משרד האדריכלים Skidmore & Owings, שהיה חלוץ בעיצוב פונקציונלי, נשכר להוביל תוכנית בתקציב של 125,000 דולר (2.3 מיליון דולר במונחים כלכליים של שנת 2020) לעיצוב מחדש של הכניסה הראשית, שיפוץ הלובי והחנויות בקומת הקרקע, מודרניזציה של כל החללים הציבוריים ומודרניזציה הדרגתית של המשרדים. סוויטות לפי דרישה[13][54]. המודרניזציה כללה חיפוי של רצפות הפסיפס באריחי גומי וטרצו, סגירת המעליות ומדרגות הנוי והחלפת גימורי השיש והאלון במסדרונות ובמשרדים בחומרים מודרניים[55]. עד סוף 1938 חתמו 35 דיירים חדשים על חוזי שכירות ו-11 דיירים קיימים שכרו שטח נוסף בבניין[56].

בשנת 1966, פורקה חברת אלדיס ושות', שניהלה את הבניין עבור "ברוקס נכסים" במשך 75 שנה, והמונדנוק נמכר תמורת 2 מיליון דולר (16 מיליון דולר במונחים כלכליים של 2020) לסאדלר ושות', הבעלים של מרכז ג'ון הנקוק, בניין רוקרי ובניין המושבה הישנה[13][57][58]. הבעלים החדשים ביצעו שוב שיפוץ מודרני של הפנים, התקינו שטיחים, תאורה פלואורסצנטית ודלתות חדשות, ועשו מאמץ גדול לחזק את הקיר הצפוני ששקע ב-44 מילימטר במהלך בניית הבניין הפדרלי של קלוצ'ינסקי (אנ'), מעבר לרחוב ג'קסון בשנת 1974[57][59].

עד 1977 הוצאות התפעול היו גבוהות, דמי השכירות נמוכים והתפוסה ירדה ל-80 אחוזים[60][61]. הבעלים נאבקו בביצוע תשלומי הלוואות, ונאלצו למכור את הבניין כדי למנוע עיקול[60][61]. לבסוף, הוא נרכש על ידי שותפות בראשות ויליאם ס. דונל ב-1979 תמורת 53.82 דולר למטר מרובע או כ-2 מיליון דולר (7.13 מיליון דולר במונחים כלכליים של שנת 2020)[13][62][63].

שחזור למקור ואילך (מ-1979)עריכה

 
לפני השיקום הוסרו מחיצות זכוכית ועץ אלון, חיפויי שיש ותקרות מונמכות.
 
מסדרון משוחזר המציג חיפויי שיש, מחיצות אלון וזכוכית, גובה תקרה מלא ומדרגות נוי פתוחות

הבניין שדונל רכש ב-1979 דעך קשות. כניסות דירבורן נסגרו, קומת הקרקע "הושחתה על ידי שלטים צעקניים"[64], והלבנים נצבעו והתקלפו. בפנים פנלי השיש נצבעו ורבות מדלתות האלון המקוריות הוחלפו במהגוני זול יותר. גרמי המדרגות הדקורטיביות נסגרו לסירוגין, ומספר מדרגות ומסדרונות נסגרו לחלוטין. חלק ניכר מאריחי הפסיפס המקוריים נהרס - חלק מהרצפות כוסו בשטיחים, אחרות הוחלפו בויניל (אנ') או טרצו. מחצית מ-16 המעליות עדיין הופעלו באופן ידני[64]. "זה היה כאילו הוא שופץ בחלקו כל עשר שנים לאורך ההיסטוריה שלו", אמר דונל, "זה מעולם לא נעשה בשלמות"[61].

דונל, שלמד אדריכלות בהרווארד, תכנן לשפץ כליל את הבניין ולבנות מתחם משרדים חדש ומודרני בתוך המעטפת ההיסטורית. משלא השיג מימון עבור השיפוץ, הוא פתח במקום זאת בפרויקט מצטבר, "שלם תוך כדי תנועה"[65] כדי להחזיר את המונדנוק למצבו המקורי בפירוט קפדני[24]. הפרויקט היה, לפי ההיסטוריון דונלד מילר, שחזור גורד שחקים המקיף ביותר שנוסה אי פעם באותה תקופה; זה לקח שלוש עשרה שנים עד להשלמה[66]. מתוך השרטוטים המקוריים שהתגלו במכון האמנות של שיקגו, ושני תצלומים ישנים, החזירו דונל וג'ון וינצ׳י (אנ'), אחד מאדריכלי השימור המובילים במדינה, את הבניין למצבו כפי שנבנה לראשונה, לפני כל תהליך מודרניזציה שעבר. הם עבדו בחלקים בכל פעם כשמשרד התפנה[67][68].

פרטי העתקים של גוף תאורה צמוד תקרה, אריחי פסיפס וגוף תאורה צמוד קיר שנמצא בלובי ב-2010

צבע השלאק הותאם לארונות שבהם העץ לא הוכהה בחשיפה לאור. רצפות הפסיפס שוחזרו על ידי אומנים איטלקיים בעלות של 538.12 דולר למטר מרובע[33]. אותרה חברה מקומית שיכלה לבצע את התהליך המסובך של ניקוי בהתזה ולהסתיר את מריחות הדבק המשמשות לקיבוע הזכוכיות המקוריות הסדוקות. זכוכית זו שימשה לשחזור המחיצות והמסדרונות המוארים, באופן טבעי, מעיצובו המקורי של רות[69]. כדי לשחזר את הדלתות ואת עיטורי העץ, דונל רכש את החברה שיצר את עבודת העץ המקורית מעץ אלון - ועדיין השתמשה באותן מכונות מהמאה ה-19[61]. העתקים מושלמים של גופי התאורה המקוריים מאלומיניום הופקו מתצלומים מוקדמים והושגו נורות פחמן כדי לשחזר את אפקט התאורה המקורי[70]. גרם מדרגות אלומיניום בודד ששרד התגלה מאחורי קיר, שוחזר, ושימש מודל לבנייה מחדש של מדרגות הלובי ועבודות המתכת[69]. החיפוי בקומות העליונות שוחזר משיש שהצילו אותו מהבניינים הסמוכים: לסייל 19 ומנהטן, שעברו מודרניזציה זה מכבר[71]. השיש לשיקום קירות הלובי והתקרות נרכש מאותה מחצבה איטלקית שסיפקה חומרים לבנייה המקורית של רות[70].

 
חזית רחוב דיארבורן בשנת 2008, מראה כניסות גרניט משוחזרות, כניסות לחנויות בקומת הקרקע והעתקי פיברגלס של חלונות מקוריים

הכניסות לרחוב דיארבורן נפתחו מחדש ומשקופי הגרניט המסיביים והסביבה שלהם נוקו משכבות של צבע שחור או הוחלפו. נמצא מקור ללבנים המעוצבות הדרושות לתיקון או החלפת הפינות המעוקלות. חלונות זכוכית גדולים בכניסה הוסרו והוחלפו בחלונות מחולקים (אנ') כפולים קטנים יותר שהתאימו לעיצוב המקורי[72]. פיברגלס כהה הדומה לגרסאות הפשתן המקוריות הותקנו כדי לשמר את מראה החזית[71]. העלות הממוצעת של עבודות השיקום ב-1989 הייתה 1 מיליון דולר לקומה (2.09 מיליון דולר לקומה במונחים כלכליים של שנת 2020), או 505.92 דולר למטר מרובע[13][73].

מטרתו של דונל הייתה שהמונדנוק "לא רק ייראה כמו שהוא נראה במקור, הוא גם יחיה כפי שהיה פעם"[74], והוא חיפש שוכרים לחנויות בקומת הרחוב שהיו דומות לשוכריהן במאה ה-19[75]. חלונות ראווה נוקו מכל השלטים והמכשולים כדי לשמור על הנוף המיועד מהמסדרון ועד לרחוב. נאסרה תאורת פלואורסצנט ורק כיתוב עלי זהב על הזכוכית הותר לשילוט. נבחרו חנויות, כולן בבעלות אישית, כדי להתאים לאופי האדריכלי של הבניין[75]. נבחרה למשל מוכרת פרחים שעוררה אווירה של תחילת המאה וגם מספרה מעוצבת עם אביזרי וינטג'. חנות טבק עם ריהוט מעץ אלון, חנות עטים עם ארונות זכוכית, דוכן לצחצוח נעליים ומוסדות שירות אחרים ייצגו, במילותיו של דונל, "סוג של יזמים בקנה מידה קטן שכבשו את החללים האלה מהסוג הזה בתחילת המאה. של אנשים שמביאים חיוניות וחיים לבניין כי יש להם חלק בו"[75].

 
הלובי בשנת 2010, מראה שחזור נאמן של השיש, האלומיניום הדקורטיבי והאביזרים ואת אפקט התאורה הסביבתית של נורות הפחמן

השחזור נחל הצלחה הן מבחינה ביקורתית והן מבחינה מסחרית. הבניין היה בתפוסה של 80 אחוז כאשר נקנה ב-1979 והושכר תמורת 59.20 דולר למטר מרובע. עד 1982, הוא היה בתפוסה של 91 אחוזים ודרש שכר דירה של 96.89 דולר למטר מרובע[61]. המונדנוק נבחר כאחד מפרויקטי השיקום המובילים בארץ על ידי הקרן הלאומית לשימור היסטורי (אנ') בשנת 1987, תוך ציון "האיכות יוצאת הדופן של מאמץ השיקום הכולל", ואת הדיוק, הפירוט והנאמנות של השיקום הפנימי, בפרט לובי, ש"משמש מודל לשימור בפריסה ארצית"[67].

מונדנוק המשוחזר מחולק למשרדים של מ-23 מטר מרובע ועד ל-560 מטר מרובע[76][77]. נכון ל-2008, הוא היה מושכר ב-98.9 אחוזים משטחיו; 300 הדיירים הם בעיקר חברות ויזמים מקצועיים עצמאיים[78][79]. דמי השכירות נעים בין 226 דולר ועד 247 דולר למטר מרובע, בתוספת חשמל[80].

הבניין הוצע למכירה ב-2007, במחיר יעד של 45–60 מיליון דולר[81]. בשנת 2008 הושגה עסקה טנטטיבית במחיר של 48 מיליון דולר[78].

אדריכלותעריכה

 
שרטוט של מפרצי החלונות הטיפוסיים בחצי הצפוני. הלבנה המחוררת בתחתית מפרץ החלון נראית בשרטוט.

אורך החזית הארוכה של שני חלקי הבניין יחד היא 130 מטרים לרחוב דירבורן והקצרה ברוחב של 21 מטרים[82]. חצי החזית הצפונית, השייכת לחלק של הבניין המקורי, מציגה מסה אנכית רגילה ובלתי נשברת של לבנים חומות-סגולות, והמתווה שלהן יוצר בבסיס הבניין עיקול עדין, הפונה כלפי חוץ ועיקול נוסף היוצר את הכרכוב בחלק העליון[83]. ההיסטוריון דונלד הופמן מתאר את הנפח העדין בבסיס ובכרכוב כך: "מתקרב מאוד בצורתו לעמוד פעמון שהמצרים המציאו בהשראת הפפירוס"[84]. פינות הבניין משופעות בחן כשהן עולות כלפי מעלה וחלונות הגַּבְלִית (oriel windows) המחורצים בבסיסם. קווי החלוקה של החיפוי אינם מודגשים בחלק החיצוני; הרציפות של חזית הבניין, נקטעת רק על ידי סדרות של מפרצי חלונות שלוחים, המופרדים על ידי שורות של חלונות דקיקים בודדים המשולבים במישור האנכי של החזית הרציפה. פתחי הכניסה הם פתחים קטנים בגובה אחיד ומעליהם משקופי אבן מישוריים[83].

החצי הדרומי שומר על הקווים והגוונים של המבנה המקורי, אך נדבכי החיפוי בחזיתו מודגשים עד הקומה השנייה ומגדירים את בסיס המבנה, חלקו האמצעי חלק וקרניז הנחושת הגדול מדגיש את קו הגג. בלוקים מסיביים של גרניט אדום, בעובי של 1.8 מטר, יוצרים את מסגרת הכניסות הדו-קומתיות הגבוהות[24]. מוטיב מפרצי החלונות הבולטים של החלק הצפוני המקורי מופיעים גם בחלק הדרומי, אך בשינוי של שני טורי חלונות בולטים רצופים של ארבעה חלונות כל אחד ורצועת הפרדה שקועה אחת של חלונות כדי ליצור את המראה הגלי של החזית, שהייתה סימן מסחרי מוקדם של הולאבירד ורוץ' (Holabird & Roche)[83][85]. קארל קונדיט, היסטוריון של אסכולת שיקגו, הגיב כך:

"המראה הכללי של המונדנוק כמעט מסווה את שיטת הבנייה בלבנים. המפרצים הבולטים מהקירות עם שטחי הזכוכית הגדולים שבהם מעניקים למבנה מראה קליל ופתוח למרות המסיביות שלו...מופשט מכל שריד של קישוט, הגיאומטריה הקפדנית שלו מתרככת רק על ידי העיקול העדין פנימה של הקיר בראש הקומה הראשונה, ההתעקלות כלפי החוץ של הכרכוב, והשיפוע המתקדם של פינות המבנה מלמטה למעלה, בפרופורציות ובקנה מידה עדין, המונדנוק הוא קומפוזיציה מעודנת וקפדנית אך בעלת עוצמה מלאת הבעה בקווי החזית האופקיים והאנכיים"[86].

המונדנוק נשען על מערכת יסודות צפה, שהומצאה על ידי רות בבניין מונטאוק, שחולל מהפכה באופן שבו נבנו בניינים גבוהים על האדמה ה"ספוגית" של שיקגו[87]. רפסודת בטון בעובי 61 סנטימטרים, מחוזקת בקורות פלדה, יוצרת בסיס מפורס, הנמשך 3.4 מטרים מתחת לרחובות שמסביב, ומפזרת את משקל הבניין על פני שטח אדמה גדול[88]. הבניין תוכנן ל"התיישב" על הקרקע במצב סופי תוך שקיעת קרקע מתוכננת של 20 סנטימטר, אך עד 1905 שקע עוד כמה סנטימטרים[15], מה שדרש את בנייתה מחדש של הקומה הראשונה. עד 1948, הוא שקע 51 סנטימטרים, וכתוצאה מכך נוצרה ירידה לא מתוכננת ממפלס הרחוב לקומת הקרקע[88][89]. הקיר המזרחי כולו נתמך על קופסאות ייחודיות אטומות למי תהום, הנקראות caissons, שהותקנו כאשר הקו הכחול של הרכבת התחתית נחפר מתחת לרחוב דירבורן ב-1940[90].

 
תוכנית קומה משולבת של שני חצאי (צפוני ודרומי) המבנה, המציגה גודלי משרדים טיפוסיים. המסדרונות הסגורים נפתחו לחיבור בין שני החצאים במסגרת השיקום.

הבניין הצר והארוך מאפשר חשיפה של כל 300 המשרדים שבו לרחובות באמצעות חלונות גדולים, המעבירים אור טבעי מן החוץ אל הפנים והוא בעל אחוז שטחים ציבוריים קטן בזכות מסדרון מרכזי יחיד. חלונות בתקרה (סקיילייט) מכניסים אור שמש טבעי לחדרי המדרגות[91]. המסדרון בחצי הצפוני הוא ברוחב 6.1 מטרים והמסדרון בחצי הדרומי הוא ברוחב 3.51 מטרים. בחצי הצפוני ישנם שני גרמי מדרגות פתוחים הממוקמים בשליש אורך הקומות, עם רומי מדרגות נקבוביים, מדרכי שיש לבן ומעקות פלדה דקורטיביים. ישנם שני פירים בעלי 4 מעליות כל אחד בצד המערבי של המסדרון, מעלית אחת בכל פיר לנוסעים והשאר למשא[89]. בחצי הדרומי, בדומה לחצי הצפוני, תוכננו במקור 2 פירים בעלי 4 מעליות כל אחד. בפועל, יש פיר מעליות יחיד הממוקם באמצע שטח הקומות בערך. בפיר הדרומי נוצקה רצפת בטון בכל קומה[64]. מאחורי כל אחד מהפירים המתוכננים הללו יש גרם מדרגות עם מדרכי שיש, רומים סגורים מברזל יצוק ומעקות נוי דקורטיביים[89].טיפוס המשרד הבסיסי תוכנן בשטח של 56 מטרים רבועיים, והוא מורכב ממשרד חיצוני אחד ושני משרדים פנימיים או יותר[92]. קירות פנימיים כבדים ברבע ובאמצע אורך הקומות, שקשתותיהם מציגות את מסבכי הרוח החדשניים של רות, מסמנות את החלוקה לארבעת קטעי המבנה המקורי[64].

סביבהעריכה

 
הרובע ההיסטורי The Printer's Row North ותחנת Library-State/Van Buren. ה-Monadnock נמצא משמאל, מול בניין פישר ומרכז CNA האדום. בניין המושבה הישנה נמצא מימין.

בניין מונדנוק נמצא ומשויך לרובע Printing House Row (אנ'), נקודת ציון היסטורית לאומית הכוללת את בניין מנהטן, בניין המושבה הישנה (אנ') ובניין פישר (אנ'), כמה מגורדי השחקים המוקדמים של העיר שיקגו[93]. בניין מנהטן, שתוכנן על ידי ויליאם לברון ג'ני ב-1890, היה הבניין הראשון בשיקגו עם שלד פלדה מלא, חידוש שהציג ג'ני בבניין ביטוח הבית (נבנה עם שלד פלדה חלקי) ב-1884[94]. מונדנוק הוא הבניין הראשון בן 16 קומות באמריקה, בזמנו "התייחסו אליו מתוך יראת כבוד ופחד"[95]. יצירת המופת של ג'ני, בניין מנהטן, נחשבה לניצחון מהבחינה הטכנית בבנייה[96]. בניין המושבה הישנה בן 17 הקומות, שתוכנן על ידי הולאבירד ורוץ' (Holabird & Roche) בשנת 1894, נחשב לאחת מיצירות המופת המבניות של זמנה בזכות צורת החיזוק המבני, באמצעות מסגרות קונסטרוקטיביות מהפכניות[97]. זהו השריד היחיד מקבוצת בנייני "אסכולת שיקגו" עם פינות מעוגלות[98]. בניין פישר, שתוכנן על ידי ברנהאם ב-1894, היה בחזקת נס הנדסי - הבניין המסחרי הגבוה הראשון שנבנה כמעט כולו ללא לבנים. מסגרת הפלדה וחיפוי הטרקוטה הדק אפשרו כיסוי של שני שלישים מהחזיתות בקיר מסך מזכוכית[99].

הרובע חופף גאוגרפית לשכונת Printer's Row, ששימשה במקור למרכז תעשיית הדפוס וההוצאה לאור של שיקגו, אך היא הוסבה ומשמשת כיום בעיקר לדיור למגורים[100]. האזור הוא גם ביתם של הספרייה הציבורית הגדולה בעולם, ספריית הרולד וושינגטון (אנ'), על שם ראש העיר האפרו-אמריקאי הראשון של שיקגו, וקמפוס הלופ של אוניברסיטת דפול (אנ'), האוניברסיטה הקתולית הגדולה באמריקה[101][102].

מערבה מרחוב ג'קסון נמצא מועדון ליגת האיחוד של שיקגו (אנ'), שנוסד ב-1879 כארגון אזרחי ל"אנשי עסקים ישרים ושומרי חוק"[103]. מצפון נמצאים שלושת הבניינים המרכיבים את הכיכר הפדרלית (אנ') המינימליסטית של לודוויג מיס ואן דר רוהה: בית המשפט של ארצות הברית אוורט מקינלי דירקסן (אנ') משנת 1964, בית המשפט היחיד שתוכנן על ידי מיס; תחנת הלולאה של משרד הדואר של ארצות הברית 1973; והבניין הפדרלי של קלוצ'ינסקי משנת 1975, הפרויקט האחרון של מיס, הנחשב לסימן של תקופת השיא בקריירה שלו[104][105]. המבנה המשולשי בן 27 הקומות, המשמש את מרכז הכליאה מטרופוליטן (אנ'), הוא מרכז מעצר המשרת את בתי המשפט הפדרליים בבניין דירקסן ובבניין הפדרלי ראלף ה. מטקאלף הסמוך, נמצא דרומית-מערבית למונדנוק בצומת הרחובות קלארק-לסייל[106].

הצד הדרומי של לולאת רשות התחבורה של שיקגו (אנ') עוברת ליד הבניין ברחוב ואן בורן; קווי הרכבת התחתית החום, הכתום, הורוד והסגול משרתים את תחנת Library-State/Van Buren בלוק אחד מזרחה. תחנת הרכבת התחתית של הקו הכחול ברחוב ג'קסון נמצאת בחזית רחוב דירבורן של בניין מונדנוק[107].

ביקורת ומשמעות היסטוריתעריכה

 
הכניסה הדרומית, במקור הכניסה הראשית של הבניין, מציגה משקופי גרניט משוחזרים בשנת 2009. המספרה הווינטג'ית נמצאת משמאל.

מבקרי אדריכלות בשיקגו בני זמננו רואים בבניין מונדנוק כחריגה קיצונית מדי מהעיצובים הקודמים של ברנהם ורות וקיצוני מדי בפשטותו הבוטה ובהתעלמות מהנורמות האסתטיות הרווחות. הם מכנים אותו "בית מהנדס"[108] ודוגמה "פוריטנית לחלוטין"[109] של הסגנון המסחרי[110]. המבקרים האירופיים היו עוד פחות אוהדים. במילותיו של האדריכל הצרפתי ז'אק ארמן, "המונדנוק לא היה עוד תוצאה של אמן שהגיב לצרכים מסוימים בתבונה ושאב מהם את כל ההשלכות האפשריות. זו עבודתו של פועל, שללא שמץ של לימוד, יוצר 15 קומות זהות לחלוטין כדי ליצור בלוק ואז עוצר כשהוא מוצא את הבלוק גבוה מספיק"[111].

מבקרים אחרים ראו בחוסר הסגנון הזה "טבעי" ומה שהפך את המונדנוק למודרני באמת. המבקר הניו יורקי, בר פריי (Barr Feree), כתב ב-1892 כי "אין ניסיונות בחזיתות...אין תוספות נוי, אלא רצף של חלונות, המצהירים בכנות שהמבנה הוא בניין משרדים, המוקדש לעסקים, וזקוק לכל שטח זמין להשתמש בו"[112]. מונטגומרי סולייר (אנ'), אחד מהמצדדים הנלהבים ביותר של המונדנוק, טען שחוסר הקישוט של המונדנוק אינו חוסר אמנות, אלא "מקרין את כוח המשיכה של חיי העסקים המודרניים"[112].

 
גלויה במבט לצפון, מבית קורט טייך ושות' הישן.

המונדנוק זכה לשבחים רבים על ידי אדריכלים גרמנים של תחילת המאה העשרים, כולל לודוויג מיס ון דר רוהה, שעם הגעתו לשיקגו ב-1938 הכריז כי "גוש מונדנוק הוא כל כך בעל חוזק ועוצמה, שאני גאה ושמח, בבת אחת, לקבוע את ביתי כאן."[113]. אדריכלים אירופאים אלה מצאו את תשומת הלב של הבניין למטרה ולביטוי פונקציונלי מעוררי השראה. אדריכל הבאוהאוס, לודוויג הילברסיימר (אנ'), כתב כי "הפתרון הכוזב - למרבה הצער נפוץ מדי - של החלת עיטור חסר משמעות ושגוי נמנע כאן באופן אינסטינקטיבי. תחושה מולדת לפרופורציות מעניקה לבניין הנהדר הזה עקביות פנימית וטוהר לוגי"[113].

מבקרים מודרניים שיבחו את המונדנוק כאחת הדוגמאות החשובות ביותר של אסכולת שיקגו, יחד עם מרכז סאליבן (אנ') של לואיס סאליבן[61]. הוא כונה "הניצחון של העיצוב המאוחד"[114] והושווה לחנות הסיטונאית של מרשל פילד (אנ') של הנרי הובסון ריצ'רדסון (אנ'), ו"אחת החוויות האסתטיות המרגשות ביותר שהאדריכלות המסחרית שלנו ייצרה אי פעם"[115].

הבניין היה אחד מחמשת הראשונים שנבחרו על ידי ועדת שיקגו לציוני דרך אדריכליים ב-1958, "בהכרה בעיצובו המקורי ובעניין ההיסטורי שלו כמבנה בעל הקירות נושאי עומס הגבוה ביותר בשיקגו"[27][116]. הוועדה המשיכה וציינה כי "השימוש המאופק בלבנים, קירות מאסיביים נושאים, השמטת צורות נוי, מתאחדים בבניין פשוט אך מלכותי"[27]. בשנת 1973, מועצת העיר שיקגו הצביעה פה אחד על המונדנוק כנקודת ציון בשיקגו, וקבעה כי "שני החצאים של הבניין הזה מספקים פרספקטיבה ייחודית לבחינת ההיסטוריה וההתפתחות של האדריכלות המודרנית...ביחד, הם מסמנים את הסוף של מסורת בנייה אחת ותחילתה של אחרת."[117][118][ח] מבקרי מעמדו של המונדנוק התנגדו שהחלטת מועצת העיר תימנע את ההריסה הדרושה של הבניין בעתיד. באומרם שהמונדנוק הוא "דוגמה מצוינת לבניין ש...אינו ממלא עוד את הפונקציות שהוא תוכנן למלא" ו"נכס מבוזבז" שהשיג ביצועים נמוכים יותר מהשוק והיה פחות יקר מהקרקע שעליה עמד[119].

המרשם הלאומי של מקומות היסטוריים, שאליו התווסף המונדנוק ב-1970, ציין כי "הקירות הטהורים והבלתי מעוטרים של הבניין הזהף היוצרים מסה רבת עוצמה הפכו אותו, באופן נבואי, למבשר של 'גורדי השחקים' - סגנון שלא היה פופולרי עד סוף שנות העשרים "וזה" שני החלקים...יוצרים, כהרכב, את אחת ההצהרות האדריכליות החזקות, אך המעודנות ביותר בהתפתחות האדריכלות של המאה העשרים"[120][1]. מועמדותו כנקודת ציון היסטורית לאומית בשנת 1976, כחלק מהמחוז ההיסטורי של רחוב דרום דיארבורן - בית הדפוס, כלל את ההערה כי מדובר ב"אחת ההצהרות הקלאסיות ביותר שנאמרו אי פעם בלשון גורדי השחקים"[88].

ראו גםעריכה

ביבליוגרפיהעריכה

  • Aldis v. Union Elevated R. Co., 68 N.E. 95 (Supreme Court of Illinois 1903).
  • American Architect (February 27, 1892). "Chicago". American Architect and Building News. 35 (822). OCLC 1479311.
  • Architectural Forum (October 1938). "Chicago Remodels a Landmark". Architectural Forum: 308–310. ISSN 0003-8539.
  • Baeb, Eddie; Corfman, Thomas A. (May 5, 2007). "Monadock for sale". Crain's Chicago Business. Retrieved October 20, 2010.
  • Berger, Miles L. (1992). They Built Chicago: Entrepreneurs Who Shaped a Great City's Architecture. Chicago: Bonus Books. מסת"ב 978-0-929387-76-5.
  • Borzo, Greg (2007). The Chicago 'L'. Charleston, S.C.: Arcadia Pub. מסת"ב 978-0-7385-5100-5.
  • Bruegmann, Robert (1997). The Architects and the City: Holabird & Roche of Chicago, 1880–1910. Chicago: University of Chicago Press. מסת"ב 978-0-226-07695-9.
  • Burchard, John; Bush-Brown, Albert (1967). The Architecture of America: A Social and Cultural History. London: V. Gollancz. OCLC 150479726.
  • Chase, Al (January 16, 1938). "Interior of 45 Year Old Block to be Rebuilt". Chicago Daily Tribune. ProQuest 182022922.
  • Chicago Daily Tribune (January 1, 1893). "Chicago's Great Buildings" (fee required). Chicago Daily Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Chicago Daily Tribune (April 23, 1893). "Ownership of the Monadnock" (fee required). Chicago Daily Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Chicago Daily Tribune (February 24, 1896). "Tale of a Skyscraper" (fee required). Chicago Daily Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Chicago Daily Tribune (July 8, 1900). "Most Remarkable Postal District in the World" (fee required). Chicago Daily Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Chicago Daily Tribune (January 6, 1901). "'L' Roads Win in Damage Suit" (fee required). Chicago Daily Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Chicago Daily Tribune (April 26, 1903). "Court Hits 'L' Roads" (fee required). Chicago Daily Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Chicago Daily Tribune (November 6, 1938). "Monadnock Gets 35 New Tenants After Restyling" (fee required). Chicago Daily Tribune. Retrieved December 8, 2010.
  • Chicago Daily Tribune (May 7, 1958). "Pick 4 Loop Buildings as Landmarks" (fee required). Chicago Daily Tribune. Retrieved November 1, 2010.
  • Downtown Transit Sightseeing Guide (Map). Chicago Transit Authority. 2010. Archived from the original on June 11, 2014. Retrieved November 26, 2010.
  • Chicago Tribune (April 26, 1966). "Monadnock Building Takes on Bright Look" (fee required). Chicago Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Chicago Tribune (April 18, 1968). "Landmark Commission Reactivated" (fee required). Chicago Tribune. Retrieved November 1, 2010.
  • Chicago Tribune (June 1, 1979). "Monadnock Sold, Default Averted" (fee required). Chicago Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Chicago Tribune (October 25, 1987). "Monadnock Building Preservation Honored" (fee required). Chicago Tribune. p. 2.G. Retrieved January 4, 2011.
  • Chicago Tribune (November 10, 2010). "DePaul University". Chicago Tribune. Retrieved January 6, 2011.
  • City of Chicago (November 14, 1973). "Monadnock Block". Chicago Landmarks. City of Chicago. Archived from the original on June 11, 2008. Retrieved December 6, 2010.
  • Clarke, Jane (January–February 1985). "A Man and His Mountain: Restoring the Monadnock". Inland Architect. 29 (1): 20–23. ISSN 0020-1472.
  • Clarke, Jane; Saliga, Pauline A.; Zukowsky, John (1990). The Sky's the Limit: A Century of Chicago Skyscrapers. New York: Rizzoli International. מסת"ב 978-0-8478-2104-4.
  • Commission on Chicago Historical and Architectural Landmarks (1972). A Summary of Information on the South Half of the Monadnock Block. Chicago: The Commission. OCLC 6405161.
  • Commission on Chicago Historical and Architectural Landmarks (1976). Monadnock Block. Chicago: The Commission. OCLC 4675569.
  • Condit, Carl W. (1973). The Chicago School of Architecture: A History of Commercial and Public Building in the Chicago Area, 1875–1925. Chicago: University of Chicago Press. OCLC 1112620.
  • Corfman, Thomas A. (April 2, 2008). "Firm has tentative deal to buy Monadnock". Chicago Real Estate Daily. Retrieved October 20, 2010.
  • Douglas, George H. (2004). Skyscrapers: A Social History of the Very Tall Building in America. Jefferson, N.C.: McFarland & Co. מסת"ב 978-0-7864-2030-8.
  • Federal Reserve Bank of Minneapolis. "Consumer Price Index (Estimate) 1800–2008". Federal Reserve Bank of Minneapolis. Archived from the original on December 20, 2014. Retrieved December 7, 2010.
  • Freitag, Joseph K. (1895). Architectural Engineering: With Special Reference to High Building Construction, Including Many Examples Of Chicago Office Buildings (1st ed.). New York: J. Wiley & Sons. OCLC 3920336.
  • Frommers (2009). "Chicago Public Library/Harold Washington Library Center". Frommers. Retrieved October 27, 2010.
  • Fuller, Ernest (December 6, 1958). "Famous Chicago Buildings". Chicago Daily Tribune. ProQuest 182177744.
  • Hines, Thomas S. (2008). Burnham of Chicago: Architect and Planner (2nd ed.). Chicago: University of Chicago Press. מסת"ב 978-0-226-34172-9.
  • Hoffman, Donald (1973). The Architecture of John Wellborn Root. Johns Hopkins Studies in Nineteenth-Century Architecture, 19. Baltimore, Md.: Johns Hopkins University Press. מסת"ב 978-0-8018-1371-9.
  • Hotchkiss, George Woodward, ed. (1891). Industrial Chicago. Vol. 1. Chicago: Goodspeed Pub. Co. OCLC 144605167.
  • Keohan, Thomas G. (July 1989). "Historic Interior Spaces No. 2: Preserving Historic Office Building Corridors". Preservation Tech Notes. Washington, D.C.: National Park Service. ISSN 0741-9023.
  • Kerch, Steve (April 3, 1991). "Time Travel: For Monadnock's Small-Tenant Niche, The Past is the Present and Future". Chicago Tribune. Retrieved October 22, 2010.
  • Merwood-Salisbury, Joanna (2009). Chicago 1980: The Skyscraper and the Modern City. Chicago Architecture and Urbanism. Chicago: University of Chicago Press. מסת"ב 978-0-226-52078-0.
  • Miller, Donald L. (March 1991). "One Fine Building and a Few Good Men". Chicago Magazine: 140–147. ISSN 0362-4595.
  • Miller, Donald L. (1997). City of the Century: The Epic of Chicago and the Making of America (1st trade paperback ed.). New York: Simon & Schuster. מסת"ב 978-0-684-83138-1.
  • Monadnock Building (2010a). "Building". Archived from the original on July 14, 2011. Retrieved November 1, 2010.
  • Monadnock Building (2010b). "Monadnock". Retrieved November 1, 2010.
  • Monadnock Building (2010c). "Leasing". Archived from the original on July 14, 2011. Retrieved November 1, 2010.
  • Monroe, Harriet (1896). John Wellborn Root: A Study of his Life and Work. New York: Houghton, Mifflin. OCLC 2014414.
  • Nagelberg, Alvin (August 24, 1966). "Monadnock Building, Loop Landmark, Sold" (fee required). Chicago Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Nagelberg, Alvin (June 14, 1967). "Monadnock Building Found to Be Sinking". Chicago Tribune. Archived from the original (fee required) on January 29, 2012. Retrieved October 20, 2010.
  • National Park Service (November 20, 1970). "Monadnock Block". National Register of Historic Places. National Park Service. Retrieved September 29, 2010.
  • National Park Service (January 7, 1976). "South Dearborn Street—Printing House Row North Historic District". National Historic Landmark Summary Listing. National Park Service. Archived from the original on October 10, 2012. Retrieved September 29, 2010.
  • National Park Service (1992). Metals in America's Historic Buildings: Uses and Preservation Treatments (2nd ed.). National Park Service. מסת"ב 978-0-16-061655-6.
  • New York Times (April 26, 1903). "Decide Against Elevated" (PDF). New York Times. Retrieved October 20, 2010.
  • O'Gorman, Thomas J. (2003). Architecture in Detail Chicago. New York: PRC Publishing. מסת"ב 978-1-85648-668-2.
  • Newman, M. W. (November 11, 1991). "At 100, Monadnock Gladly Shows its Age". Chicago Sun-Times. Archived from the original on November 5, 2012.
  • Overby, Osmund R.; Homolka, Larry J. (1963). "Monadnock Block". Historic American Buildings Survey. Library of Congress.
  • Pitts, Carolyn (January 7, 1976). "National Historic Landmark Nomination: South Dearborn Street–Printing House Row Historic District" (PDF). National Register of Historic Places Inventory. National Park Service.
  • Plumbe, George, ed. (1893). The Daily News Almanac and Political Register. Vol. 9. Chicago: Chicago Daily News Company. OCLC 1696012.
  • Priwer, Shana; Phillips, Cynthia (2009). Skyscrapers and High Rises. Frameworks. Armonk, NY: Sharpe Focus. מסת"ב 9780765681218.
  • Rand McNally (1898). Bird's-Eye Views and Guide to Chicago. Chicago: Rand McNally. OCLC 26177999.
  • Randall, Frank A. (1999). History of the Development of Building Construction in Chicago (2nd revised and expanded ed.). Urbana: University of Illinois Press. מסת"ב 978-0-252-02416-0.
  • Reuel, Henri (1986). "Landmark Chicago". Chicago Architectural Annual: 19–23. ISSN 0885-2359.
  • Siegel, Arthur, ed. (1970). Chicago's Famous Buildings: A Photographic Guide to the City's Architectural Landmarks and Other Notable Buildings (2nd revised and enlarged ed.). Chicago: University of Chicago Press. מסת"ב 978-0-226-75685-1.
  • Sinkevitch, Alice, ed. (2004). AIA Guide to Chicago (2nd ed.). Orlando, Fla: Harcourt. מסת"ב 978-0-15-602908-7.
  • Solomon, Alan (2010). "Printers Row: One-Time Printing District Becomes a Popular Residential Area". Explore Chicago. City of Chicago. Archived from the original on August 13, 2010. Retrieved October 27, 2010.
  • Storch, Charles; Branegan, Jay (March 9, 1979). "Monadnock Building Foreclosure Suit Filed" (fee required). Chicago Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Union League Club of Chicago (2006). "History". Union League Club of Chicago. Retrieved November 15, 2010.
  • Walsh, Michael (May–June 1987). "Evolving Design". Inland Architect. 31 (3): 51–53. ISSN 0020-1472.
  • Washburn, Gary (February 24, 1974). "Landmark Battle Isn't Good vs. Bad, Developers Say" (fee required). Chicago Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Washburn, Gary (August 15, 1982). "Tight Money a Parent of Renewal" (fee required). Chicago Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Weese, Harry (1978). Four Landmark Buildings in Chicago's Loop: A Study of Historic Conservation Options. Washington, DC: Heritage Conservation and Recreation Service, Department of the Interior. OCLC 5279878.
  • Wiseman, Carter (2000). Twentieth-Century American Architecture: The Buildings and their Makers. New York: Norton. מסת"ב 978-0-393-32054-1.
  • Ziemba, Stan (March 22, 1973). "Monadnock Cited for Architecture" (fee required). Chicago Tribune. Retrieved October 20, 2010.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא בניין מונדנוק בוויקישיתוף

ביאוריםעריכה

  1. ^ השני היה ויליאם אי הייל (William E. Hale), שהציג את המעלית ההידראולית בשיקגו ב-1878. (Miller 1997, p. 311)
  2. ^ כאשר הושלם, בגובה 66 מטרים, היה המונדנוק בניין הלבנים המסחרי הגבוה בעולם, ונכון לשנת 2000, הוא נשאר כזה. (Wiseman 2000, p. 56) הגבוה מסוגו, אולם הוא אינו בניין הלבנים הגבוה ביותר שניתן למצוא, ההבחנה שייכת לבניין עיריית פילדלפיה מהאבן והשיש, בגובה 167 מטרים. (Priwer & Phillips 2009, p. 51)
  3. ^ המונדנוק נבנה ממערכת מסגרות ואלכסונים, שחיזקה את רצפות הבניין באמצעות קורות ברזל. שיטה זו התפתחה למה שעתיד להיקרא מערכת מסגרות, העושה שימוש בלוחות קשיחי דופן במקום, שהולאבירד ורוץ' השתמשו בה לראשונה בבניין המושבה הישנה ב-1894. (Freitag 1895, pp. 151–152)
  4. ^ אנדרטת וושינגטון צוידה בכיסוי אלומיניום יצוק במשקל 2.8 קילוגרמים בשנת 1884, ללא ספק השימוש האדריכלי הראשון באלומיניום. המונדנוק מייצג את השימוש הראשון באלומיניום כמרכיב פונקציונלי בבניית בניין. (National Park Service 1992, p. 84)
  5. ^ למונדנוק היו שני שמות (ומאוחר יותר ארבעה) כי היה מבחינה חוקית ארבעה מבנים נפרדים - המונדנוק, הקירסארג', הקטדין והוואכוסט - כל אחד בבעלות ענף אחר של משפחת ברוקס שיכל למכור את חלקו באופן עצמאי. שאר השמות ננטשו בסוף שנות ה-90 והבעלות הארבע-כיוונית התמוססה בתחילת שנות ה-20. את האותיות M, K ו-W עדיין ניתן למצוא על ידיות הדלת המקוריות מברזל יצוק, מה שמציין באיזה בניין כל משרד היה במקור. (Merwood-Salisbury 2009, pp. 159–160)
  6. ^ הולאבירד ורוץ' העבירו את משרדיהם לחצי הצפוני של המונדנוק ב-1892, בעוד החצי הדרומי היה בבנייה. הם נשארו שם עד 1910, ובנו לא פחות מחמישה פרויקטים גדולים עבור האחים ברוקס, כמעט באותו זמן, כולם בבלוקים הסמוכים למונדנוק. (Bruegmann 1997, pp. 38, 40)
  7. ^ מצד רחוב ואן בורן תוכנן להיות הכניסה הראשית. כאשר פסי הרכבת העילית של שיקגו הוקמו ממש על מפתן הבניין, התצורה התהפכה כדי להפוך את רחוב ג'קסון ל"חזית" הבניין. (Fuller 1958, p. B5)
  8. ^ הוועדה המקורית ל"ציוני דרך אדריכליים" הייתה מייעצת במהותה ובסופו של דבר, לא הצליחה להגן על המבנים הבולטים של שיקגו. החל משנת 1968, מעמד "נקודת ציון של שיקגו" ניתן כחוק, ואסר על הרס או שינוי דרסטי של מבנים ייעודיים ללא אישור מהעיר. (Chicago Tribune 1968, p. B10)

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 Pitts 1976, p. 8.
  2. ^ Miller 1997, p. 320.
  3. ^ Berger 1992, p. 34.
  4. ^ Miller 1997, p. 319.
  5. ^ Douglas 2004, p. 19.
  6. ^ Berger 1992, p. 39.
  7. ^ Hines 2008, p. 17.
  8. ^ Merwood-Salisbury 2009, p. 18.
  9. ^ Miller 1997, pp. 319, 326.
  10. ^ Merwood-Salisbury 2009, p. 16.
  11. ^ Berger 1992, p. 44.
  12. ^ Merwood-Salisbury 2009, pp. 20, 58.
  13. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Federal Reserve Bank of Minneapolis.
  14. ^ 1 2 3 4 5 Merwood-Salisbury 2009, p. 58.
  15. ^ 1 2 Randall 1999, p. 141.
  16. ^ Hoffman 1973, p. 156.
  17. ^ Commission on Chicago Historical and Architectural Landmarks 1976, p. 3.
  18. ^ 1 2 Condit 1973, p. 66.
  19. ^ 1 2 Condit 1973, p. 67.
  20. ^ Sinkevitch 2004, pp. 63–64.
  21. ^ 1 2 3 Commission on Chicago Historical and Architectural Landmarks 1972, p. 8.
  22. ^ American Architect 1892, p. 134.
  23. ^ 1 2 3 Fuller 1958, p. B5.
  24. ^ 1 2 3 Miller 1991, p. 147.
  25. ^ Keohan 1989, p. 6.
  26. ^ National Park Service 1992, p. 85.
  27. ^ 1 2 3 Overby & Homolka 1963, p. 2.
  28. ^ Sinkevitch 2004, p. 469.
  29. ^ Monroe 1896, p. 141.
  30. ^ Hoffman 1973, p. 155.
  31. ^ 1 2 Plumbe 1893, p. 383.
  32. ^ Chicago Daily Tribune & April 1893, p. 30.
  33. ^ 1 2 Clarke, Saliga & Zukowsky 1990, pp. 41–42.
  34. ^ Hoffman 1973, p. 165.
  35. ^ Commission on Chicago Historical and Architectural Landmarks 1972, p. 3.
  36. ^ Chicago Daily Tribune & January 1893, p. 28.
  37. ^ Condit 1973, p. 119.
  38. ^ 1 2 Commission on Chicago Historical and Architectural Landmarks 1972, p. 4.
  39. ^ Merwood-Salisbury 2009, p. 60.
  40. ^ Bruegmann 1997, p. 472.
  41. ^ 1 2 Rand McNally 1898, p. 24.
  42. ^ Kerch 1991.
  43. ^ Plumbe 1893, p. 3.
  44. ^ Chicago Daily Tribune 1896, p. 3.
  45. ^ Chicago Daily Tribune 1900, p. 49.
  46. ^ Keohan 1989, p. 1.
  47. ^ Rand McNally 1898, p. 22.
  48. ^ Berger 1992, p. 45.
  49. ^ Borzo 2007, pp. 54–55.
  50. ^ Chicago Daily Tribune 1901, p. A5.
  51. ^ Chicago Daily Tribune 1903, p. 8.
  52. ^ Aldis v. Union Elevated R. Co. 1903.
  53. ^ New York Times 1903.
  54. ^ 1 2 3 Architectural Forum 1938, p. 307.
  55. ^ 1 2 3 Chase 1938, p. C12.
  56. ^ Chicago Daily Tribune 1938, p. C14.
  57. ^ 1 2 Nagelberg 1967, p. D3.
  58. ^ Nagelberg 1966, p. C5.
  59. ^ Chicago Tribune 1966, p. C5.
  60. ^ 1 2 Storch & Branegan 1979, p. E7.
  61. ^ 1 2 3 4 5 6 Washburn 1982, p. N_B1.
  62. ^ Chicago Tribune 1979, p. E8.
  63. ^ Keohan 1989, p. 5.
  64. ^ 1 2 3 4 Weese 1978, p. 90.
  65. ^ Newman 1991.
  66. ^ Miller 1991, pp. 140–141.
  67. ^ 1 2 Chicago Tribune & October 1987, p. 2D.
  68. ^ Miller 1991, pp. 145, 147.
  69. ^ 1 2 Clarke 1985, p. 22.
  70. ^ 1 2 Miller 1991, p. 145.
  71. ^ 1 2 Clarke 1985, p. 23.
  72. ^ Reuel 1986, p. 22.
  73. ^ Keohan 1989, p. 8.
  74. ^ Miller 1991, p. 140.
  75. ^ 1 2 3 Walsh 1987, p. 52.
  76. ^ Chicago Tribune & October 1987.
  77. ^ Monadnock Building 2010a.
  78. ^ 1 2 Corfman 2008.
  79. ^ Monadnock Building 2010b.
  80. ^ Monadnock Building 2010c.
  81. ^ Baeb & Corfman 2007.
  82. ^ Randall 1999, p. 185.
  83. ^ 1 2 3 Merwood-Salisbury 2009, pp. 59–60.
  84. ^ Hoffman 1973, p. 174.
  85. ^ Clarke, Saliga & Zukowsky 1990, pp. 42.
  86. ^ Condit 1973, p. 68.
  87. ^ Miller 1997, p. 374.
  88. ^ 1 2 3 Pitts 1976, p. 29.
  89. ^ 1 2 3 Weese 1978, p. 89.
  90. ^ Randall 1999, p. 142.
  91. ^ Keohan 1989, p. 2.
  92. ^ Keohan 1989, p. 3.
  93. ^ Pitts 1976, p. 3.
  94. ^ Pitts 1976, p. 13.
  95. ^ Rand McNally 1898, p. 80.
  96. ^ Pitts 1976, p. 9.
  97. ^ Pitts 1976, p. 16.
  98. ^ Sinkevitch 2004, p. 62.
  99. ^ Pitts 1976, p. 24.
  100. ^ Solomon 2010.
  101. ^ Frommers 2009.
  102. ^ Chicago Tribune 2010.
  103. ^ Union League Club of Chicago 2006.
  104. ^ O'Gorman 2003, p. 27.
  105. ^ Siegel 1970, p. 212.
  106. ^ Sinkevitch 2004, pp. 74–75.
  107. ^ Chicago Transit Authority 2010.
  108. ^ Hotchkiss 1891, p. 70.
  109. ^ Hotchkiss 1891, p. 170.
  110. ^ Bruegmann 1997, p. 120.
  111. ^ Merwood-Salisbury 2009, p. 46.
  112. ^ 1 2 Merwood-Salisbury 2009, p. 63.
  113. ^ 1 2 Merwood-Salisbury 2009, p. 136.
  114. ^ Burchard & Bush-Brown 1967, p. 251.
  115. ^ Condit 1973, p. 69.
  116. ^ Chicago Daily Tribune & May 1958, p. B6.
  117. ^ City of Chicago 1973.
  118. ^ Ziemba 1973, p. W4.
  119. ^ Washburn 1974, p. B1.
  120. ^ National Park Service 1970.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בניין_מונדנוק&oldid=34263618"