בסאם אבו שריף

בסאם אבו שריף (ערבית: بسام أبو شريف; נולד 1946) הוא מנהיג פלסטיני, שימש כיועץ בכיר ליאסר ערפאת. בעבר היה חבר בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין ודוברו של הארגון. נפצע קשה בניסיון התנקשות שביצעה בו מדינת ישראל בשנת 1972.

בסאם אבו שריף
Bassam Abu Sharif (cropped).jpg
לידה 1946 (בן 76 בערך)
ירושלים, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארץ ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האוניברסיטה האמריקנית בביירות עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
צילום מכנס השלום הפלסטיני-ישראלי בארמון השלום בהאג. בסאם אבו שריף במרכז התמונה (עם משקפיים) יחד עם שר החוץ ההולנדי הנס ואן דן ברוק. 31 בינואר 1989

ביוגרפיהעריכה

בסאם אבו שריף נולד בירושלים למשפחת אבו שריף. לאחר לידתו עברה משפחתו לאמירות עבר הירדן, שם עבד אביו מאז 1943. הוא סיים את לימודיו בתיכון בבירת ירדן עמאן ואז נסע לביירות, ללמוד באוניברסיטה האמריקנית בגיל 17, וסיים את לימודיו בשנת 1967. במהלך לימודיו הצטרף לשורות תנועת הלאומיים הערבים של ג'ורג' חבש. הוא סירב להצעה לכתוב עבודת דוקטורט בקנדה. אחר כך קיבל הצעה מקרן עבדול חמד שמאן לעבוד כמנהל אזורי בבנק הערבי.

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה, אבו שריף, יחד עם ג'ורג' חבש וודיע חדאד, היו מעורבים בהקמת החזית העממית לשחרור פלסטין ויחד נבחרו כחברים במטה המדיני של הארגון. אבו שריף עבד בעיתון "אל-הדף" עם ע'סאן כנפאני והפך לעוזרו. לאחר שכנפאני נרצח על ידי ישראל ב-8 ביולי 1972, מונה לעורך הראשי של העיתון.

ניסיון ההתנקשות של המוסדעריכה

המוסד הישראלי ניצל את תשוקתו לספרים וב-25 ביולי 1972, ששלח לו את ספר זכרונותיו של צ'ה גווארה בו הסתיר חומרי הנפץ[1]. אבו שריף קיבל אותו לאחר שנבדק באמצעות מכשירי משרד התקשורת הלבנוני וכביכול נחתם על ידי שר התקשורת הלבנוני. הספר התפוצץ בידיו של אבו שריף בזמן שעמד במשרדו העיתון "אל-הדף". הוא נפצע קשה, איבד ארבע אצבעות, איבד עין וחלק גדול משמיעתו, בנוסף לפציעות אחרות[2][3].

פעילותו הפוליטיתעריכה

לאחר שהתאושש מפצעיו המשיך בעבודתו כעורך הראשי של "אל-הדף" ודובר החזית העממית לשחרור פלסטין[4]. הוא נבחר כקצין קשרי חוץ של איחוד הסופרים והעיתונאים הפלסטינים, וקיבל מספר מדליות על כתביו על שלום המבוסס על צדק. אלה כוללים את עיטור מסדר וייטנאם בהאנוי, עיטור מסדר נוצת הזהב הגרמני ועיטור לנין במוסקבה. הוא השתתף בכל המאבקים שניהלו הפלסטינים מאז 1967 ונבחר כחבר המועצה הלאומית הפלסטינית החל מ-1973. במהלך הפלישה הישראלית ללבנון במלחמת לבנון הראשונה, מונה אבו שריף לדובר הכוחות המשותפים הלבנונים-פלסטינים, שהתמודדו עם המצור על ביירות.

הוא עזב את ביירות יחד עם כל המנהיגים והלוחמים הפלסטינים והוצב בדמשק. בגלל המחלוקת הפוליטית שלו עם הנהגת החזית העממית לשחרור פלסטין בנוגע לתפיסה האסטרטגית העתידית, הוא הגיש את התפטרותו ועזב לאלג'יריה. לאחר מכן הצטרף ליאסר ערפאת בתוניס ומונה כיועצו המיוחד. אבו שריף מילא תפקיד פוליטי בהנהגה הפלסטינית משנת 1987 ועד שיחות אוסלו, בהן לא השתתף, אף שהיה אחד האדריכלים של ועידת מדריד שהתקיימה שנתיים קודם, לאחר שפרסם את המסמך המפורסם שלו, "מסמך אבו שריף", שהציע לראשונה את פתרון שתי המדינות למועצה הלאומית הפלסטינית[5][6]. שעל על בסיסו, עודכנה תוכניתו המדינית של אש"ף, שאפשרה ליאסר ערפאת להציג את יוזמת השלום שלו בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות בז'נבה ב-14 בדצמבר 1988[7][8].

"מסמך אבו שריף"עריכה

"מסמך אבו שריף" הייתה תוכנית מדינית שפרסם אבו שריף ביוני 1988 והייתה שינוי תקדמי בעמדת ההנהגה הפלסטינית[9], שלראשונה אמרה שהיא מוכנה להכיר בישראל בגבולות 1967 ולא רק בגבולות תוכנית החלוקה משנת 1947, על פי החלטה 181[10]. ושהיא נכונה להשתתף בוועידה בינלאומית לשלום[11]. עיקרי המסמך היו:

כל מה שנאמר עד כה על הסכסוך המזרח התיכוני התמקד בחילוקי הדעות בין פלסטינים לישראלים והתעלם מהנקודות שעליהן יש ביניהם הסכמה כמעט מוחלטת. קל שלא לתת את הדעת על נקודות אלה, כשהן חבויות תחת מצבור של 70 שנות עוינות וחשדנות הדדיות...קלף את שכבות הפחד ואי האמון שדורות של מנהיגים ישראליים עטפו בהן את הנושאים המהותיים, ותמצא שהפלסטינים והישראלים מצויים בהסכמה כללית לגבי המטרות והאמצעים:
מטרותיה של ישראל הן שלום בר-קיימא וביטחון. שלום בר-קיימא וביטחון הם גם מטרותיו של העם הפלסטיני. איש אינו יכול להבין את מאות שנות הסבל של העם היהודי יותר מהפלסטינים. אנו יודעים מה פירוש לחיות ללא מדינה ולהיות נושא לחרדה ולדעות קדומות של עמים אחרים...אנו מאמינים שכל העמים - ובכללם היהודים והפלסטינים - זכאים לנהל את ענייניהם בעצמם, לצפות משכניהם לא רק לאי-לוחמה אלא גם לשיתוף-פעולה מדיני וכלכלי מסוים, שבלעדיו שום מדינה לא תהיה בטוחה באמת, בלי קשר לעוצמת מכונת-המלחמה שלה, ושבלעדיו שום אומה לא יכולה לשגשג באמת, בלי קשר למידת הנדיבות של ידידותיה מעבר לים. הפלסטינים מעוניינים בסוג כזה של שלום וביטחון למען עצמם, והישראלים מעוניינים בו משום שאיש אינו יכול לבנות את עתידו על חורבותיו של אחר...
האמצעים שבעזרתם מעוניינת ישראל להשיג שלום בר-קיימא וביטחון הם שיחות ישירות, בלי ששום גורם חיצוני יוכל לכפות הסדר או להטיל עליו וטו. הפלסטינים מסכימים. אין אנו רואים כל דרך ליישוב סכסוך כלשהו בלי שהצדדים לסכסוך הזה יקיימו ביניהם שיחות ישירות, ואנו חשים שכל הסדר כפוי מבחוץ לא יתקבל על דעתו של צד אחד או שני הצדדים ולכן לא יעמוד במבחן הזמן...אש"ף יעשה כן משום שתמצית הקיום שלו איננה הרס ישראל, אלא גאולת העם הפלסטיני וזכויותיו, כולל הזכות לביטוי עצמי דמוקראטי והגדרה עצמית... האמת היא שאש"ף מקבל את החלטות 242 ו-338.מה שמונע ממנו לומר זאת ללא-תנאי אינו מה שמופיע בהחלטות, אלא מה שחסר בהן: אף אחת מהן איננה אומרת דבר על הזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני, כולל זכותו הדמוקראטית לחופש-הביטוי ולהגדרה עצמית. מסיבה זו, ובגללה בלבד, אמרנו חזור ושנן שנקבל את החלטות 338 ו-242, בהקשר של החלטות האו"ם האחרות, שמכירות בזכויות הלאומיות של האומה הפלסטינית.

לאחר פרסום המסמך עסק אבו שריף בקידום היוזמה לשלום. באוקטובר 1988, השתתף בתשדיר בחירות של הרשימה המתקדמת לשלום, בו הביע תמיכה במשא ומתן לשלום בין ישראל לפלסטינים, אך יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת פסל את התשדיר[12]. בדצמבר 1988 השתתף במפגש בפראג בהשתתפות נציגים מישראל, אש"ף, חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האומות המאוחדות ומדינות ערב. בו דנו במתכונת לוועידת שלום בינלאומית. את ישראל ייצגו במפגש באופן לא רשמי חבר הכנסת לשעבר מרדכי בר-און, פרופסור אבישי מרגלית, חבר הכנסת תופיק טובי ואחרים[13]. בפברואר 1989 השתתף בכינוס ישראלי-פלסטיני בארמון השלום בעיר האג שבהולנד ונאם את נאום הפתיחה, ואחריו נאם מאיר פעיל[14]. בספטמבר 1989 הצהיר שהוא מוכן לבוא לישראל לשיחות שלום, אך הצעתו נדחתה[15]. ביוני 1990, בכינוס שנערך בקנדה, אמר אבו שריף בשם אש"ף, שהוא מגנה את הטרור[16].

לאחר הסכם אוסלועריכה

בסאם אבו שריף המשיך בעבודתו כיועצו של הנשיא יאסר ערפאת, למרות חוסר שביעות רצונו מהשיחות ומהסכמי אוסלו[17]. לאחר מותו של ערפאת, פוטר אבו שריף מתפקידו בהחלטה של ​​מחמוד עבאס, כחלק מגל כללי של פיטורי כל אלה שתמכו במנהיג המנוח יאסר ערפאת. באוגוסט 2007, אמר כי ישראל הרעילה את יו"ר הרשות ערפאת, בחומר שהורס את כדוריות הדם האדומות, וכי נשיא צרפת לשעבר, ז'אק שיראק, יודע כי ערפאת מת מהרעלה, ועליו להודיע על כך בפומבי[18].

ספריועריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא בסאם אבו שריף בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אורי דן, המרגל שלא היה "הציל" את ג'ורג' חבש, מעריב, 8 ביולי 1980
  2. ^ מייקל פילד, עתון ביירותי מספר על סוכריות מורעלות שהובאו לדובר החזית, מעריב, 4 באוגוסט 1972
  3. ^ אשה נפצעה בביירות בהתפוצץ מעטפת נפץ, מעריב, 11 במרץ 1975
  4. ^ גייווין יאנג, "לא קל לחיות תחת איום מתמיד, מודה דוברו של ג'ורג' חבש, מעריב, 21 במאי 1973
  5. ^ אבינועם בר-יוסף, "מסמך אבו שריף מקובל על כל הזרמים באש"ף", מעריב, 28 ביולי 1988
  6. ^ עפרה ישועה-ליית, פרסטרויקה פלשתינית?, מעריב, 23 ביוני 1988
  7. ^ שמואל שניצר, הקנקן - ומה שיש בו, מעריב, 16 בדצמבר 1988
    עופרה ישועה-ליית, וושינגטון: שונו כללי המשחק, מעריב, 16 בדצמבר 1988
  8. ^ עופרה ישועה-ליית, בתום חודשים של מגעים דווח לרייגן: הפעם מולאו כל התנאים, מעריב, 16 בדצמבר 1988
  9. ^ עפרה יושעה-ליית, סופרת מעריב בוושינגטון, מרפי: מסמך אש"ף תורם לוויכוח על פתרון, מעריב, 21 ביוני 1988
  10. ^ עפרה ישועה-ליית, שפי גבאי, אבינועם בר-יוסף ויוסף צוריאל, מסמך אש"ף: מו"מ ישיר עם ישראל ומשאל עם ביו"ש, מעריב, 17 ביוני 1988
    יצחק גל-נור, "מפתיע, מעניין, אופטימי, כותרת ראשית, 6 ביולי 1988
  11. ^ יוסף חריף, הבשורה על־פי באסם, מעריב, 30 באוגוסט 1988
  12. ^ מנחם רהט ויוסף צוריאל, המתקדמת מוחה על ההחלטה לצנזר תשדיריה, מעריב, 16 באוקטובר 1988
  13. ^ מנחם רהט, אנשי שמאל לפראג - לדון במתכונת ועידת שלום בינ"ל, מעריב, 4 בדצמבר 1988
  14. ^ תמר גולן ומנחם רהט, באסם אבו־שריף לא הזכיר את ירושלים בנאומו בהאג, מעריב, 1 בפברואר 1989
  15. ^ אילן בכר, השר גור דחה הצעת אבו שריף לנהל שיחות בישראל, מעריב, 12 בספטמבר 1989
    משה ז"ק, תסמונת אבו שריף, מעריב, 15 בספטמבר 1989
  16. ^ רן דגוני, אבו-שריף: אש"ף מגנה את הטרור, מעריב, 10 ביוני 1990
  17. ^ דני רובינשטיין, בחלון קטן במשרד בדוחה מציץ ראש ישראלי מחייך, באתר הארץ, 2 ביוני 2001
  18. ^ אבי יששכרוף, עמוס הראל, סוכנויות הידיעות, עוזר לשעבר של ערפאת: שיראק ידע שערפאת הורעל, באתר הארץ, 4 באוגוסט 2007
  19. ^ כתבה על הספר (באנגלית)