בעלת האוב מעין דור

דמות מקראית

בעלת האוב מעין דור היא דמות מקראית, המופיעה בספר שמואל א', פרק כ"ח, כחלק מסיפור שאול המלך. שמה ומוצאה של בעלת האוב אינם ידועים. לפי ספר שמואל א', פרק כ"ח, מקום מושבה היה עין דור. עיסוקה, העלאה באוב, ידוע לנו מפסוק ז': ”הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב בְּעֵין דּוֹר”.

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶת-מִי אַעֲלֶה-לָּךְ; וַיֹּאמֶר, אֶת-שְׁמוּאֵל הַעֲלִי-לִי. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת-שְׁמוּאֵל, וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי, וְאַתָּה שָׁאוּל.
ציור מעשה ידי ויליאם בלייק משנת 1783
שאול ובעלת האוב, תחריט מעשה ידי גוסטב דורה

סיפורה הוא יחודי בכך שלמרות היותה מכשפה העושה הרע בעיני ה', בכל זאת היא מתוארת גם כאנושית ובעלת מידות מוסריות.

השתלשלות האירועים ודמותהעריכה

חלק ראשוןעריכה

ערב המלחמה הגורלית עם פלשתים מבקש שאול המלך להיוועץ באלוהים וה' מחריש: ”וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּיהוָה, וְלֹא עָנָהוּ יְהוָה - גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים, גַּם בַּנְּבִיאִם.”[1] בייאושו מבקש שאול מעבדיו למצוא לו בעלת אוב. העלאה באוב אסורה על פי דין התורה.[2] בעקבות רדיפת שאול את בעלי האוב והידעונים מסתכנת האישה, אם תיענה לבקשת המלך המחופש, בעונש מוות. נראה כי האישה יודעת זאת בדברה אל שאול בפסוק ט': ”ותֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו, הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁאוּל, אֲשֶׁר הִכְרִית[3] אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִי, מִן-הָאָרֶץ; וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ[4] בְּנַפְשִׁי, לַהֲמִיתֵנִי.” בשאלתה הרטורית לשאול היא מביעה לא רק את סירובה למלא את בקשתו אלא גם את התמרמרותה המוסרית לנוכח הקלות בה הוא מבקש להמיט עליה אסון.[5] זאת ועוד, יש כאן כפילות: בתחילת הסיפור מסופר, כי שאול הכרית את האובות והידעונים (ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ג') ופעם שנייה לומדים הקוראים מפיה של בעלת האוב על הסרת האובות. כפילויות כאלה שכיחות בסיפור המקראי. בפרק זה יוצרת הכפילות ניגוד בין פעולתו של שאול בעבר לבין פעולתו כעת, כשהוא הולך לדרוש באוב בחשאי. ניגוד זה מבליט מה עגום מצבו ולאיזה שפל הגיע.[6]

 
בעלת האוב מעין דור ציור מאת דמיטרי מרטינוב

שאול מגיע מחופש אל האישה מעין דור.[7] בפסוק ח' נאמר ”וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל-הָאִשָּׁה לָיְלָה; וַיֹּאמֶר, קסומי- (קָסֳמִי-) נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךְ”. ייתכן שהנימה החשאית הזאת מילאה את ליבה של האישה הנרדפת בחשד.[5] שאול נשבע לה כי לא יאונה לה כל רע. שבועה זו מניחה את דעתה של האישה והיא מביעה את הסכמתה על ידי בקשת הנחיות ממנו לביצוע הטקס. המספר אינו מתאר את פעולות האישה כדי להעלות את רוחו של המת ומדלג מיד אל לתוצאה - האישה רואה את שמואל.

כאשר מתגלה לה זהותו של שאול בדרך לא ברורה, בעלת האוב פורצת בזעקה גדולה כלפי שאול בפסוק י"ב: ”לָמָּה רִמִּיתָנִי, וְאַתָּה שָׁאוּל”. שאול מרגיע אותה ושואל מה ראתה: ”וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל-תִּירְאִי, כִּי מָה רָאִית”. שאול לא היה מעוניין כלל בהפללתה של בעלת האוב אלא רק בהעלאת רוחו של שמואל על מנת לקבל ממנו הכוונה במצוקתו, לאחר שה' לא ענה לתפילתו. העובדה שבאמצעות ראיית המת היא רואה את שמוסתר מתחת ל"בגדים האחרים" מהווה אישור לכך שאמת דיברה.[8] שאול מזהה את שמואל לפי תיאורה.

חלק שניעריכה

בין שמואל לשאול מתפתח דו-שיח של ממש. בתחילה שמואל מתרגז, ושואל את שאול: ”לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי”.[9] שאול מתנצל בפניו, ואומר שצר לו מאוד כי הפלשתים לוחצים את מחנה ישראל, ואלהים אינו עונה לו. שמואל בתגובה שואל את שאול בתמיהה: ”וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי”, ומודיע לשאול שאלהים סר מעליו, וגם קרע את הממלכה מידו, ונתן לרעהו - דוד. בנוסף, שמואל מבשר לשאול שהוא ובניו ימותו במלחמה: "וּמָחָר, אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי" (פסוק י"ט).

חלק שלישיעריכה

שאול שוכב מובס ומיואש אחרי דבריו של שמואל. מהמילים ”וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל”, ניתן להסיק שהיא נעדרה מהחדר בעת הופעתו של שמואל. היעלמותו של שמואל לא נמסרת במפורש. אך בניגוד לשמואל, העזרה לשאול מגיעה דווקא מבעלת האוב. האישה רואה כי שאול נבהל, ”וַתֵּרֶא כִּי-נִבְהַל מְאֹד”, מכאן ניתן להסיק שברצונה לעזור לו, היא מונעת ממראה עיניה על ידי הבנתה לנפשו ועל ידי הזדהות עם סבלו.[10]

בעלת האוב מבינה כי הצעד הראשון לעזור לשאול - מזון שיבוא אל פיו. בעלת האוב זקוקה לכוח שיכנוע רב על מנת ששאול יאות לאכול. היא פונה אל המלך ביראת כבוד, נוקטת בלשון: 'שִׁפְחָתְךָ', והיא מציגה את ההיענות להזמנתה כחסד שיגמול לה שאול על האירוח. היא מוכיחה את דבריה בדרך אנלוגית: ”הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ, וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי, וָאֶשְׁמַע אֶת-דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי. וְעַתָּה, שְׁמַע-נָא גַם-אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ, וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת-לֶחֶם, וֶאֱכוֹל”. חוקר המקרא, אוריאל סימון, רואה בכך טיעון לקוי, לכאורה: היא נתנה דבר גדול והיא מבקשת דבר פעוט. לשיטתו, בהגזמותיה הרטוריות מובלעת הטענה האמתית, שמכוח נכונותה לסכן את חייה למענו היא קנתה לה מעין זכות על חייו.[11]

בניגוד לשמואל מתוארת בעלת האוב לא רק כחכמה, אלא גם כאנושית מאוד ומכניסת אורחים: ”וְלָאִשָּׁה עֵגֶל-מַרְבֵּק בַּבַּיִת, וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ; וַתִּקַּח-קֶמַח וַתָּלָשׁ, וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת. וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי-שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו, וַיֹּאכֵלוּ”;

פרשנותעריכה

בפשר המעשה מביא רד"ק מחלוקת בין הגאונים: לדעת הגאון רב שמואל בן חפני, כל מעשיה של האישה היו ברמאות כי באמת לא דיבר שמואל עם שאול וכלל לא עלה מקברו; אלא בעלת האוב שזיהתה את שאול מיד בבואו אליה ושמעה על מעשיו שמה בפי שמואל דברים אלו ועשתה כדרך בעלי האוב "להביא בן אדם שמדבר מתוך מחבואו בלשון נמוך" וכך האמין לה שאול. רב שמואל גאון מוסיף "שאף על פי שמשמעות דברי החכמים ז"ל בגמרא כי אמת היה שהחייתה האישה את שמואל, לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל".

הכיוון השני שמביא רד"ק היא דעת רב סעדיה גאון ורב האי גאון שסיפור המעשה התרחש כפשוטו שעלה שמואל מקברו ושוחח עם שאול, אך לא היה זה בכוחה של בעלת האוב אלא ה' החייהו כדי לגלות לו את העתידות והקורות שיהיו עמו. בדרך זו הם מסבירים את בהלתה של האישה בעת ששמואל אכן עלה: ”ותזעק בקול גדול”, שכן בדרך כלל אין בכוחם של בעלי האוב להחיות מתים ולדעת את העתידות, ורגילים לרמות את הבאים אליהם, אך מקרה זה היה חריג ואירע הדבר בפועל. על שיטה זו הרד"ק תמה, שאם רצה ה' לספר לשאול את הבאות עליו היה יכול לעשות זאת באמצעות נביא או אורים ותומים ולמה הזקיקו ללכת לבעלת אוב.[12]

פרופסור אוריאל סימון מדגיש את היחודיות של הסיפור בכך שבניגוד למקובל בספרות דידקטית, המשחירה את החוטא (על בעלת האוב חל דין מכשפה - "מכשפה לא תחיה", שמות כ"ב, י"ז), המספר המקראי לא חושש להודות בכל זאת במידותיה המוסריות ולציירה באור שהוא גם חיובי: "חטאה כבעלת אוב לחוד, וצדקתה כאישה רגישה ונדיבה לחוד. נאמנות מרהיבה זאת לאמת החיים, למלאות ההוויה האנושית על מורכבותה, נפתוליה וריבוי פניה, נדירה למדי בסיפורת מגמתית"[13].

שמה במדרשעריכה

לפי ילקוט שמעוני לספר שמואל,[14] היה שמה של בעלת האוב צפניה, והיא הייתה אמו של אבנר בן נר (על פי הרב עזריה די פאנו בספרו "גלגולי נשמות", שמה היה צפנית). על פי גרסאות אחרות, היה שם בעלה צפניה, והיא נותרת באלמוניותה.

על פי קדמוניות המקרא היה שמה סֵדֶקְלָה בת אָדוֹד המדיני.[15]

בעלת האוב במסורת האסלאםעריכה

בקוראן גם כן מופיע סיפור על בעלת האוב מעין דור, אך אלישע היה זה שנפגש עם בעלת האוב, והמועלה באוב הוא יהושע בן נון.[16]

ייצוגיה בתרבותעריכה

 
בעלת האוב, שמן על קנווס, ציור משנת 1843 של וושינגטון אלסטון (Washington Allston)

דמותה של בעלת האוב מעין דור היוותה השראה לסופרים ומשוררים רבים. שאול טשרניחובסקי כתב את הבלדה המפורסמת בעין-דור.

"שאול אחוז טירוף" הוא שמו של מחזה פרי עטו של ז'או זה לה טאי, שראה אור בפריז, בשנת 1572 לערך. שמו המלא של המחזה "שאול אחוז טירוף, טרגדיה שאולה מן התנ"ך, שחוברה לפי דרכם ואמונתם של הטרגיקנים בני הזמן העתיק" מתאר את שאול מבעד לעיניו של נושא כליו. במחזה זה מקללת רוחו של שמואל את בעלת האוב ושולחה.[17]

בשנת 1931 פרסם יצחק קצנלסון את מחזהו "הרועים". במחזה היתולי זה מתבקשת בעלת האוב העוברת בין חיים למוות על ידי אליהו הנביא להביא לפניו את שאול. בעלת האוב טוענת במחזה כי שאול אינו מלך אלא נביא אשר התחפש למלך. כמו כן מתבקשת בעלת האוב גם להעלות את שלמה באוב.[18]

סיפורו של המפגש בין שאול לבעלת האוב הצית את דמיונם של ציירים רבים, ביניהם ויליאם בלייק, וושינגטון אלסטון, דימטרי מרטינוב, וגוסטב דורה.

בסדרה מעשי כשפים, אמה של סמנתה קרויה "אנדורה" על שם מקום מושבה של בעלת האוב.

בסדרה הסודות של ניקולס פלאמל בן האלמוות, מוזכרת צפניה המכשפה מעין דור כקדמונית בעלת כוחות חזקים.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא בעלת האוב מעין דור בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ על התפקוד החברתי של הנביאים בעיתות משבר ראו: אלכסנדר רופא, מבוא לספרות הנבואה, אקדמון, ירושלים, 1992, עמ' 62-60.
  2. ^ התורה אוסרת ביצוע טקסי העלאה באוב, הנקראים "דרישה אל המתים".(ספר דברים, פרק י"ח, פסוקים י'י"א)
  3. ^ הכתוב מציין כי "שָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ", בעלת האוב משתמשת בשורש כ-ר-ת המציין עונש מוות והן חתימה על ברית.
  4. ^ השורש נ-ק-ש קרוב אל השורש י-ק-ש ראו:ישעיהו, ח', ט"ו האישה חוששת שהאיש הזר בא לטמון לה מלכודת. ועל כך רד"ק :'משתדל לתת מוקש בנפשי להמיתני'
  5. ^ 1 2 אוריאל סימון, קריאה ספרותית במקרא, סיפורי הנביאים, ירושלים, מוסד ביאליק, עמ' 92.
  6. ^ שמעון בר אפרת, העיצוב האמנותי של הסיפור במקרא, תל אביב, ספרית פועלים, 1979, עמ' 132.
  7. ^ על תחפושת במקרא ראו: יאיר זקוביץ, כי האדם יראה לעיניים והאדם יראה ללבב - על תחפושת וגמולה בסיפורי המקרא, ירושלים, אקדמון, 1998, עמ' 58-54.
  8. ^ אוריאל סימון, קריאה ספרותית במקרא, סיפורי הנביאים, ירושלים, מוסד ביאליק, עמ' 95.
  9. ^ שמואל א, כח, טו
  10. ^ אוריאל סימון, קריאה ספרותית במקרא, סיפורי הנביאים, ירושלים, מוסד ביאליק, עמ' 100.
  11. ^ אוריאל סימון, קריאה ספרותית במקרא, סיפורי הנביאים, ירושלים, מוסד ביאליק, עמ' 101.
  12. ^ רד"ק שמואל א פרק כח, פסוק כד.
  13. ^ אוריאל סימון, שאול בעין דור : איזון סיפורי בין הנביא הדוחה ובעלת האוב המקרבת, באתר הספריה של מט"ח
  14. ^ ילקוט שמעוני לספר שמואל, רמז קמ
  15. ^ קדמוניות המקרא, ס"ד, ג'
  16. ^ אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל ,דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ ישראל, עורך : אלי שילר, ירושלים, הוצאת אריאל, 1996, עמ' 67 ו-71.
  17. ^ אלכסנדר לוריאן, הטרגדיה התנכ"ית הצרפתית בשלהי הרנסאנס, ירושלים, מוסד ביאליק, 1995, עמ' 152-148.
  18. ^ מוקי צור, רוח עצוב : בעקבות יצחק קצנלסון, קיבוץ לוחמי הגיטאות, בית לוחמי הגיטאות, 2012, עמ' 121.