בעל פעור

אל מואבי קדום
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: יש לצמצם את השימוש בפסוקים בגוף הערך ולהתאימו לסגנון המקובל בוויקיפדיה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

בעל פְּעוֹר הוא שמו של אל מואבי מסוג בעל, המזוהה עם עולם המוות וריקבון הגוף. בספר במדבר מתואר חטאם של בני ישראל בעבודתם את בעל פעור לפני הכניסה לארץ ישראל (במדבר, כ"ג, כ"ח).

איור מדומיין של בעל פעור, ממדריך דמונולוגיה נוצרי מ-1818.

גזרוןעריכה

בשפות פרוטו-שמיות משמעות השם בעל הייתה אדון, בעלים. במזרח הקדום בעל מתואר כאל הפריון והסערה הכנעני.

בשפות השמיות ובסורית בינונית: ܦܥܪܐ (פערא) במשמעות מערה, פער (בור), תהום. ובערבית נגזרת של אותו שם: فغرة (פע'רה), פירושה לעברית: באר שרשרת, המשמשת כמערכת הולכת מים והשקיה ממפלס מי התהום אל פני השטח לצורכי חקלאות. מקורה של השיטה בממלכת פרס של המאה השישית לפני הספירה. טכנולוגיה זו יצרה מקור מים יציב שניתן להישען עליו לצורכי התיישבות אדם ולצורכי השקיה באזורים בעלי אקלים מדברי, החל מהעת העתיקה ועד ימינו. מכאן הקשר לקידוח הבורות וחפירת המנהרות.

מאפייני הפולחןעריכה

במיתולוגיה האוגריתית מופיע שמו של בעל הנלחם על השליטה בטבע ומפסיד אותה לאל המוות מות וזאת על מנת להתאחד עם המתים. כתבי אוגרית מתארים את בעל כשהוא יורד אל פיו של האל מות - (bph yrd)[1] תיאור זה עולה בקנה אחד עם מחזור העונות השנתי הקשור בעונות הסתיו והחורף המתאפיינות בסימני כיליון או קמילה. ברשימת המנחות בעל מופיע כאחד מן האלים הנמצאים בעולם התחתון המזוהה עם עולם המוות ואמור לקבל את מנחות האדם דרך חור הפעור בקרקע.

בספר ישעיהו, פרק ה', פסוק י"ד מופיע השם פעור במשמעות "פיו" של העולם שמתחת (מוות): "לָכֵן, הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ, וּפָעֲרָה פִיהָ, לִבְלִי-חֹק". על פי רש"י שמו של האל ניתן לו "על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו", כלומר עבודת בעל פעור היא לעשות עליו את צורכי האדם.

כמו כן מובא במשנה בסנהדרין הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתה" ובתלמוד מסופר כך: "מעשה בסבטא בן אלס שהשכיר חמורו לנכרית אחת, כיון שהגיעה לפעור אמרה לו המתן עד שאכנס ואצא, לאחר שיצאה אמר לה אף את המתיני עד שאכנס ואצא, אמרה לו ולא יהודי אתה, אמר לה ומאי אכפת ליך, נכנס פער בפניו וקינח בחוטמו והיו כומרין מקלסין לו ואומרים מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך". ניכר מקילוס הכמרים כי עבודה זו נחשבה ביותר אצל פעור.

בפסוקים שלהלן ניתן להבחין בהשפעות התרבותיות הנובעות מאמונה בכוח אלים כתוניים המגולם בדמותו של "בעל פעור".[2]

  • "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה', בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל-פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר" (דברים, ל"ד, ה'-ו').
  • "וּבֵית פְּעוֹר וְאַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה, וּבֵית הַיְשִׁמוֹת" (יהושע, י"ג, כ').
  • "וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא, מוּל בֵּית פְּעוֹר" (דברים, ג', כ"ט).
  • "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא, מוּל בֵּית פְּעוֹר" (דברים, ד', מ"ו).

הפולחן המיני הקשור בעבודת הבעל, אל הטבע וסמל פיריון הכרוך בסגידה לצלמית, נועד להפיס את דעתו של בעל ולסייע לבעל להשיב חיים מן הכיליון. השם והמקום אובות מתקשר לשונית לפולחן המתים ולהעלאה באוב שהיו נפוצים בקרב המואבים פולחנם התרכז בעבודת בעל פעור באזור המזרחי של ים המוות. "וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ" (במדבר, כ"א, י"א).

בתהילים, פרק ק"ו, פסוק כ"ח נמסר שעבודת בעל פעור כרוכה באכילת זבח המת. מסורות יהודיות מאוחרות השוו בין אכילת הזבח לבעל לבין הטקס הפולחני הקדום הידוע בשם "סעודת מרזח" (כך בספרי על במדבר, כ"ה, ב'). בספר ירמיהו מרזח מאוזכר כמקום התכנסות בעת אבלות, ובעת מאורעות חגיגיים ונהנתניים:

  • "כִּי-כֹה אָמַר ה', אַל-תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ, וְאַל-תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד, וְאַל-תָּנֹד לָהֶם" (ירמיהו, ט"ז, ה').
  • "הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן, וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ; וְלֹא נֶחְלוּ, עַל-שֵׁבֶר יוֹסֵף. לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ, בְּרֹאשׁ גֹּלִים; וְסָר, מִרְזַח סְרוּחִים" (עמוס, ו', ז').

מאוחר יותר, בעברית המודרנית התקבע שימוש במונח "בית מרזח" כמילה נרדפת לפאב, מקום בו נערכים משתאות שכרות והוללות, בהשפעת המקור התנכ"י.

בני ישראל ובעל פעורעריכה

  ערך מורחב – חטא בעל פעור

ספר במדבר, פרק כ"ה מתאר מציאות בה בני ישראל מוסתים על ידי בנות מואב לעבודת בעל פעור באמצעים מיניים. בלעם בן בעור הציע לבלק בן צפור מלך מואב לשלוח את בנות העם המואבי לזנות את עם ישראל ותוך כדי כך לפתות אותם לעבוד את הפעור. מכאן למדים כי עבודת בעל פעור החלה בקרב בני ישראל כבר בזמן הנדודים במדבר. משה ציווה על שופטי ישראל: "הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר" (במדבר, כ"ה, ה') מגפה הוטלה על בני ישראל כעונש על עבודת הבעל.

הר פעור הוא האתר שבו מסופר על בלק בפעם האחרונה. אך זוהי הפעם הראשונה שבה בני ישראל מתוודעים לאל בעל. הפרשה מתוארת בספר במדבר פרק כ"ד. פולחנו האלילי של בעל פעור מקורו במואב, ושבטי ישראל נהגו לקחת בו חלק פעיל בהתקרבם לתרבויות האזור, דוגמאות לכך מובאות בתנ"ך:

  • "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בִּדְבַר בִּלְעָם, לִמְסָר-מַעַל בַּה', עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה, בַּעֲדַת ה'" (במדבר, ל"א, ט"ז).
  • "הַמְעַט-לָנוּ, אֶת-עֲו‍ֹן פְּעוֹר, אֲשֶׁר לֹא-הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה; וַיְהִי הַנֶּגֶף, בַּעֲדַת ה'" (יהושע, כ"ב, י"ז).
  • "וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים" (תהילים, ק"ו).

בעל פעור מופיע בשם פעור בלבד דבר היכול לרמז על היעדר רצון בקרב מחברי התנ"ך להשתמש בשמה המלא של אלילות מגונה במיוחד לאחר שכבר תויגה כפולחן מגונה:

  • "הַמְעַט-לָנוּ אֶת-עֲו‍ֹן פְּעוֹר" (יהושע, כ"ב, י"ז).
  • "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר-מַעַל בַּה' עַל-דְּבַר-פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'" (במדבר, ל"א, ט"ז).
  • "כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה עַל-דְּבַר-פְּעוֹר" (במדבר, כ"ה, י"ח).

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא בעל פעור בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ (לוח KTU.1.5.II:4)
  2. ^ Karel van der Toorn, Bob Becking, Pieter Willem van der Horst, Dictionary of Deities and Demons in the Bible, page 147, Article: baal peor.


  ערך זה הוא קצרמר בנושא תנ"ך. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.