בעל פעור

אל מואבי קדום

בעל פְּעוֹר הוא שמו של בעל מקומי המזוהה עם עולם המוות. במקרא הוא מקושר לאזור מואב, ובני ישראל חוטאים בעבודתם את בעל פעור לפני הכניסה לארץ ישראל (במדבר, כ"ג, כ"ח).

נוף בהרי מואב. בין הרים אלה היו שהוקדשו לבעל פעור, כמו ראש הפעור ובית פעור.

גזרוןעריכה

בשפות שמיות משמעות המילה בעל היא אדון, בעלים. במזרח הקדום בעל מתואר כאל הפריון והסערה הכנעני, ובמקומות שונים היו "בעלים מקומיים" בעלי תכונות משלהם (כמו בעל גד, בעל חמון, בעל לבנון, בעל צור, בעל צידון, בעל צמד, בעל צפון,[1] בעל חרן[2] ואולי גם בעל חצור, בעל פרצים, בעל מעון, בעל חרמון[3] ובעל תמר[4]).

מאפייני האלעריכה

במיתולוגיה האוגריתית מופיע האל בעל הנלחם על השליטה בעולם ומפסיד אותה לאל המוות מות. מות מתואר בכתבי אוגרית כבולע אלים ואנשים: הוא מאיים על בעל שיבלעהו בנפשו (גרונו[5]) כשיובס,[6] ולאחר תבוסתו מתואר בעל כשהוא יורד אל פיו של מות לשאול ("בפה ירד"[7]). תיאורי הנפש והגרון הפעורים של המות מתאימים למתואר בתנ"ך: ”לָכֵן, הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ, וּפָעֲרָה פִיהָ, לִבְלִי-חֹק“ (ישעיה, ה', י"ד), ”הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ וְהוּא כַמָּוֶת וְלֹא יִשְׂבָּע“ (חבקוק, ב', ה'). בעל פעור הוא, ככל הנראה, אלוה בעל מקומי המקביל לאל מות, שפיו פעור לבלוע את המתים.

ברשימת המנחות בעל מופיע כאחד מן האלים הנמצאים בעולם התחתון המזוהה עם עולם המוות ואמור לקבל את מנחות האדם דרך חור הפעור בקרקע.[דרוש מקור]

בספר תהלים, פרק ק"ו, פסוק כ"ח מוזכרת עבודת בעל פעור ככרוכה באכילת זבח המת, דבר המתקשר להיותו אל המוות.

בפרשנות המונותאיסטיתעריכה

 
איור מדומיין של בעל פעור, ממדריך דמונולוגיה נוצרי מ-1818.

על פי רש"י שמו של האל ניתן לו "על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו", כלומר עבודת בעל פעור היא לעשות עליו את צורכי האדם. כמו כן מובא במשנה, מסכת סנהדרין, פרק ז', משנה ו' "הפוער עצמו לבעל פעור הרי זה עבודתו" ובתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ד, עמוד א' מסופר: "מעשה בסבטא בן אלס שהשכיר חמורו לנכרית אחת, כיון שהגיעה לפעור אמרה לו המתן עד שאכנס ואצא, לאחר שיצאה אמר לה אף את המתיני עד שאכנס ואצא, אמרה לו ולא יהודי אתה, אמר לה ומאי אכפת ליך, נכנס פער בפניו וקינח בחוטמו והיו כומרין מקלסין לו ואומרים מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך". ניכר מקילוס הכמרים כי עבודה זו נחשבה ביותר אצל פעור.

מסורות יהודיות מאוחרות השוו בין אכילת הזבח לבעל לבין הטקס הפולחני הקדום הידוע בשם "סעודת מרזח" (כך בספרי על במדבר, כ"ה, ב'). בספרי הנביאים מרזח מאוזכר כמקום התכנסות בעת אבלות, ובעת מאורעות חגיגיים ונהנתניים.[8]

בנצרות, בעל פעור הוא אחד מהשבעת השדים המזוהים עם שבעת החטאים - בעל פעור מזוהה עם העצלות.

בעל פעור במקראעריכה

  ערך מורחב – חטא בעל פעור

במקרא, בעל פעור מופיע בהקשר של מואב. הופעתו הראשונה היא בספר במדבר, פרק כ"ג, פסוק כ"ח, כאשר לאחר שבלעם ברך את ישראל פעמיים, בלק לוקח אותו ל'ראש הפעור' (כנראה הר מקודש לבעל פעור): ”וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם: "לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר, אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם". וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.“.

בספר במדבר, פרק כ"ה, בעל פעור מופיע שוב: בני ישראל מתפתים לבנות מואב, והן קוראות להם להשתתף בפולחן אלוהיהן. בשל ה"היצמדות" לבעל פעור (זה הפועל המקראי לעבודת פעור[9]), יהוה כועס על ישראל, וחמתו שוככת לאחר שמשה הוקיע את ראשי העם נגד השמש. החטא מוזכר עוד פעמים רבות במקרא.[10]

בית פעור מוזכר כמקום מול הגיא בו נואם משה את ספר דברים,[11] ובסופו הוא גם נקבר בו.[12] בית פעור מוזכר גם בגבול שבט ראובן.[13]

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא בעל פעור בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ שמות, י"ד, ב'ט', במדבר, ל"ג, ז' וכן KAI 50, 69
  2. ^ KAI 218, ראה כאן.
  3. ^ שופטים, ג', ג', דברי הימים א', ה', כ"ג
  4. ^ שופטים, כ', ל"ג
  5. ^ נפש היא גם גרון או צוואר, לפי הפסוקים: ”אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ“ (יונה, ב', ו'), ”בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ“ (תהלים, ס"ט, ב'), ונפש היא אף בטן, לפי: ”כַּאֲשֶׁר יַחֲלֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ“ (ישעיה, כ"ט, ח') כלומר כאשר הקיץ הרעב בטנו הייתה ריקה, כי הוא אכל רק בחלום, ”לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב“ (משלי, ו', ל'), בתקבולת ”שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ / דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ (תהלים, מ"ד, כ"ו), ואף בתלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ו, עמוד א': נפש שבעה וכרס מלאה“.
  6. ^ לוח KTU 1.4 VII שו' 47-48
  7. ^ לוח KTU 1.5 II שו' 4.
  8. ^ ”כִּי-כֹה אָמַר יהוה, אַל-תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ, וְאַל-תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד, וְאַל-תָּנֹד לָהֶם“ (ירמיהו, ט"ז, ה'), ”הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן, וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ; וְלֹא נֶחְלוּ, עַל-שֵׁבֶר יוֹסֵף. לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ, בְּרֹאשׁ גֹּלִים; וְסָר, מִרְזַח סְרוּחִים“ (עמוס, ו', ז').
  9. ^ "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יהוה בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר, כ"ה, ג')
    "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר" (במדבר, כ"ה, ה')
    "וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים" (תהילים, ק"ו, כ"ח).
  10. ^ ספר במדבר, פרק ל"א, פסוק ט"ז, ספר דברים, פרק ד', פסוק ג', ספר יהושע, פרק כ"ב, פסוק י"ז וספר תהלים, פרק ק"ו, פסוק כ"ח, ואולי אף ספר הושע, פרק ט', פסוק י'
  11. ^ ספר דברים, פרק ג', פסוק כ"ט
  12. ^ ספר דברים, פרק ל"ד, פסוק ו'
  13. ^ ספר יהושע, פרק י"ג, פסוק כ'


  ערך זה הוא קצרמר בנושא תנ"ך. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.