בערבות הנגב
בערבות הנגב הוא מחזה מאת יגאל מוסינזון שעלה לראשונה בתיאטרון "הבימה" בפברואר 1949[1]. המחזה עוסק במלחמת העצמאות והוא עלה על בימת התיאטרון הרפרטוארי תוך כדי המלחמה. מעצם מעמדו של התיאטרון בתקופת היישוב וראשית ימי המדינה כמעצב דעת קהל נודעה למחזה השפעה רבה בעיצוב זיכרון המלחמה בשיח האזרחי. המחזה העצים את דמות הצבר בתרבות הישראלית והכתיב את "היפה ההרואי" עבור החברה.
 | |
| נחמה דוידית בתפקיד שוש בהצגה "בערבות הנגב" 1949 | |
| בימוי | שמעון פינקל |
|---|---|
| הפקה | תיאטרון הבימה |
| כתיבה |
יגאל מוסינזון  |
| מקום ההתרחשות | הנגב |
| תקופת ההתרחשות | מלחמת העצמאות |
| סוגה | דרמה |
| הצגת בכורה |
10 בפברואר 1949 |
| שפה |
עברית |
  | |
סיפור העלילהעריכה
המחזה מתאר את התמודדותם של חברי קיבוץ "בקעת יואב" (בצלמו של קיבוץ נגבה) מול הפולש המצרי במלחמת העצמאות. הדמות הראשית במחזה היא של דן, המייצג את דמות הצבר הנערץ, בן הקיבוץ האמיץ והלוחם. אביו של דן, אברהם, הוא המפקד האזרחי בקיבוץ. בתחילת המחזה מודיע דן לאביו על כוונתו להינשא לחברתו גליה. בהמשך הלחימה מכותר הקיבוץ על ידי המצרים, ונדרש נהג אשר יפנה חבר קיבוץ שנפצע. בתחילה מנסה אברהם למנוע את גיוס בנו למשימה, אך בהמשך הוא משנה את דעתו ומחליט בלב כבד לשלוח את דן למשימה חסרת הסיכוי. אברהם נועץ בעניין עם גליה, המודעת לסיכונים, אך כצברית אמיתית אינה מאבדת עשתונותיה ומסכימה כי דן חייב לנסוע. דן מסכים מיד לצאת למשימה, וכיאה לדמות הצבר אינו מראה את רגשותיו אלא בוחר להתלוצץ על גורלו ועתידו. אברהם חש ייסורי מצפון אך אינו משנה את דעתו, גם כאשר מפקד פלוגת הצבא מנסה לשכנעו שעדיין ניתן לבטל את המשימה. אפילו הפצוע מבקש מאברהם לא להוציא לפועל את המשימה, אך אברהם לא מוותר.
דן אכן נהרג במשימה אליה יצא, וגופתו נשארת מוטלת בשדה הקרב. אברהם וגליה רוצים להחזיר את גופתו לקיבוץ על מנת להביאו לקבורה, אך הדבר אינו אפשרי משום שהאזור ממוקש. מתברר כי דן מת מוות הרואי, הוא הצליח להעביר את הפצועים לטיפול ונהרג משום שהתעקש לחפות עליהם במקום לסגת ולהציל את עצמו. בסוף המחזה מחזיר אביה של גליה את גופתו של דן לקיבוץ, ובמקביל מגיעה בקשר הבשורה כי בבוקר תגיע תגבורת - סוף טוב מהול בעצב ובאבל כבד על מותו של הגיבור הצעיר.
ניתוח המחזהעריכה
מהמחזה משתמעת ביקורת רבה כלפי הצבא ודרך התנהלותו, המובאת בעיקר דרך דמותו של ברוך, מפקד פלוגת הצבא. נקודת חיכוך מרכזית במחזה היא המתח בין אנשי הצבא (חטיבת גבעתי) אשר רוצים לפנות את הקיבוץ, לבין אנשי הקיבוץ ובראשם אברהם שמחליטים שנשארים.
המתח הבין-דורי, בין דור האבות לדור הבנים, אף הוא נוכח במחזה. ביקורת מותחת כלפי דור ההורים, שהם אומנם הקורבנות אשר נדרשים לבכות את ילדיהם בטרם עת, אך בה בעת הם ששלחו את בניהם להילחם - מוטיב העקידה. עולה במחזה שאלת זכותו של האב להקריב את חיי בנו למען האידיאלים שהוא מקדש. הביקורת על דור האבות מובעת במחזה בצורה גלויה וברורה מאוד. בתחילה היא מובעת מפיו של בנימין הפצוע, אשר גם בעת מכאוביו וערפולו הוא מכיר בעובדה כי דן נשלח למשימה שגורלה המר ידוע מראש- "אנחנו דור אכזר שממית את הבנים הצעירים! הזקנים ממשיכים לחיות ואת הצעירים שולחים למות" (עמוד 82). אף אברהם בעצמו מכיר בעובדה זו בגלוי- "זהו דור אכזר שבו האבות שולחים את הבנים למות" (עמוד 83). אלמנט השכול מופיע גם הוא במחזה, השכול באותה תקופה היה בעיקר שכול של ההורים, כאשר בצילו ישנו גם שכול האהובות. במחזהו של מוסינזון, דן וגליה לא מספיקים להינשא לפני מותו, עובדה הבאה להדגיש את היותו נער צעיר אשר לא הספיק לחוות הרבה בחייו.
דמותה של האם במחזה היא פאסיבית בהסכמתה לשלוח את בנה ללחימה. גליה מייצגת את דמות האהובה, היא חברתו של דן, היא צברית וקיבוצניקית ואף קשרית המשתתפת במאמץ המלחמתי. גליה מבינה שעל דן להילחם ורק בסוף המחזה, לאחר מותו של אהובה, היא נשברת ומרשה לעצמה לכעוס ולבכות.
במחזהו של מוסינזון המתח בין הצברים לפליטי השואה פחות מודגש מאשר מחזות אחרים בני התקופה (משה שמיר, "הוא הלך בשדות"), אך ניתן למצוא לו כמה רמזים בדמותם של חייל א' וחייל ב', שניהם אנשי גח"ל. חייל א' בא להודיע על הרוג בשם מוישה גרוס, אשר היה עמו במחנות הריכוז בגרמניה. ייתכן כי ישנה פה ביקורת של מוסינזון על כך שפליטי השואה אשר שרדו את הזוועות והתופת בגולה, עלו ארצה וישר נשלחו להילחם ללא כל ידע בלחימה וללא כל סיכוי להישאר בחיים. כל שאר הפעמים שחייל א' או ב' מוזכרים הם מדברים ביידיש, שנחשבת לשפת הגולה ולא לשפת הצבר.
אחת מחוויית המלחמה המשמעותיות של התקופה הייתה אבל ציבורי על הקורבנות. לחברה היה צורך עז לבכות את מתיה והיה רצון לשמוע את הלוחמים מספרים את סיפורם. זו הסיבה לכך שהמחזה מתחולל סביב מותו הטראגי של הגיבור הצעיר. למרות היותו מחזה מלחמה, ההתייחסות בו להתנגשות עם האויב שולית. אין עימות או מפגש ממשי עם האויב ואין תיאור מפורט שלו.
הפקותעריכה
את כתיבת המחזה יזם השחקן ובמאי התיאטרון שמעון פינקל, שפנה למוסינזון בבקשה שיכתוב מחזה על ההתרחשויות באותה עת במדינה[2]. מוסינזון סיים לכתוב את המחזה בתחילת דצמבר 1948,מסר אותו ל"הבימה"[3]. את התפאורה והתלבושת יצר יצחק פרנקל[4]. לתפקידים הראשיים נבחרו כוכבי הבימה: אהרון מסקין (בתפקיד אברהם), חנה רובינא (בתפקיד רבקה) ורפאל קלצ'קין (בתפקיד בנימין). איתם לוהקו קבוצה של שחקנים צעירים בשנות ה-20 שלהם[5]. הקבוצה כלל את שלמה בר שביט, עדה טל, שמואל סגל, שושנה רביד, שרגא פרידמן ונחמה דוידית, שעשתה לעצמה שם בעקבות משחקה בתפקיד שוש בהצגה[6].
המחזה עלה לסירוגין במשך כשבע שנים, באולם הבימה, וברחבי המדינה, בין השאר בקולנוע ארמון בחיפה ובקולנוע אדיסון בירושלים[7]. במרץ 1949, במסגרת חגיגות יום הגדוד שהגן ונלחם בנגבה, נערכה הצגה חגיגית של המחזה בפני החיילים[8]. באוקטובר 1950, נערכה הצגה באילת, באמפיתיאטרון חדש שהוקם באותה עת[9]. בנוסף הוצג המחזה במסגרת פרויקט "תל"ם" (תיאטרון למעברות), במקומות מרוחקים והציג בפני העולים במעברות ובעיירות הפיתוח. כך לדוגמה הוצג במעברת טירה, ליד חיפה[10].
באוקטובר 1954 עלה המחזה בניו יורק, לאחר שתורגם לאנגלית. זה היה המחזה הראשון שתורגם מעברית ועלה בתיאטראות ברודוויי[11]. אך זכה לביקורות שליליות שם[12].
בדצמבר 1984 עלתה הפקה של המחזה במרכז התיאטרוני בנווה צדק[13]. הפקה זו זכתה לביקורות מעורבות[14].
ביקורות על המחזהעריכה
המחזה זכה להצלחה רבה ולביקורות נלהבות. מבקר התיאטרון של עיתון "הארץ" חיים גמזו, שהיה ידוע בזכות ביקורותיו הקטלניות, כתב ביקורת חיובית באופן גורף לכל המעורבים, הבמאי, התפאורן והשחקנים. בין היתר כתב[15]:
זהו אחד מתפקידיו הנפלאים ביותר של מסקין לאורך הקריירה האמנותית שלו. הוא מופיע לנגד עינינו כגדול, כנישא משכמו ומעלה מכל עדת שחקני ישראל. הוא לא שיחק את התפקיד, הוא הזדהה עמו. הוא התלכד עמ שמחוחיו ודויו וחרונו של גבור המחזה. יותר מזה: הוא התלכד עם האווירה כולה, בה הוא חי...מחמאות על הבימוי העידן והעצור, בימויו של אמן משכיל, היודע כי כוחה של אמנות הוא לפרקים דווקא בקול דממה דקה...בסיכום: ערבות הנגב הוא מאורע בחיי התיאטרון הישראלי. זוהי זריקה של סם נעורים לדרמטורגיה, לבמה, למשחק.
במקביל עורר המחזה תסיסה בצבא ובממשל, והיו ההאשמות כי המחזה מסלף את המציאות ואף פוגע בכבודם של צה"ל[16]. היו אף ניסיונות להוריד את המחזה מבימת התיאטרון[17]. סוגיית המחזה הונחה לפתחו של בן-גוריון והוא הקדיש לדיון בהשלכותיו זמן רב בו ישב על המדוכה עם אנשי התיאטרון[2].
קישורים חיצונייםעריכה
- "בערבות הנגב" באתר ארכיון "הבימה"
- בערבות הנגב, באתר OCLC (באנגלית)
- מרדכי שלו, "בערבות הנגב" או: בלי חזון, סלם, 1 במאי 1949. נדפס גם בספרו גונבים את הבשורה, הוצאת דביר ומכון הקשרים, 2018, הפרק "'בערבות הנגב' או בלי חזון", עמ' 55–60.
- על מוטיב העקידה במחזה
- מרדכי נאור, בן-גוריון ו'בערבות הנגב', קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 124-115
הערות שולייםעריכה
- ^ "בערבות הנגב" ב"הבימה", קול העם, 8 בפברואר 1949
- ^ 1 2
מיה אשרי, כשבן גוריון זימן את "הבימה" לשיחת בירור, באתר הארץ, 25 באוגוסט 2018
- ^ מחזות חדשים ב"הבימה", הארץ, 5 בדצמבר 1948
- ^ "בערבות הנגב" לא ישעמם - אומר פינקל, הארץ, 8 בפברואר 1949
- ^ בערבות הנגב ליגאל מוסינזון ב"הבימה", דבר, 8 בפברואר 1949
- ^ להקה קאמרית למחול, מעריב, 24 באוקטובר 1955
- ^ הבימה - לוח הצגות, על המשמר, 29 באפריל 1955
- ^ מפקד לוחמי נגבה על -בערבות הנגב-, הבוקר, 17 במרץ 1949
- ^ בערבות הנגב בערבות אילת, דבר, 5 באוקטובר 1950
- ^ 'בערבות הנגב' לרגל הכרמל, דבר, 5 באוגוסט 1951
- ^ "בערבות הנגב"- בברודוויי,, הבוקר, 22 בספטמבר 1954'בערבות הנגב' מוצג בניו-יורק, מעריב, 17 באוקטובר 1954
- ^ ביקורת שלילית על "בערבות הנגב, הבוקר, 21 באוקטובר 1954
- ^ שבא סלהוב, ברייקדאנס במלחמת השחרור, חדשות, 13 בדצמבר 1984
- ^ מנחם פרי, הצגה - האבות יחליטו. הבנים ייהרגו, חדשות, 28 בינואר 1985
שוש אביגל, ביקורת תיאטרון - סביב למדורה שכבתה, כותרת ראשית, 30 בינואר 1985 - ^ חיים גמזו, "בערבות הנגב" - ב"הבימה", הארץ, 18 בפברואר 1949
- ^ "בערבות הנגב" מעורר וויכוחים, מעריב, 20 בפברואר 1949
ויכוח על "בערבות הנגב" בעיתון העיתונאים, על המשמר, 6 במרץ 1949 - ^ סוכלה הפרעה להצגת "הבימה", הארץ, 27 בפברואר 1949
