בערבות הנגב

נחמה דוידית בתפקיד שוש בהצגה "בערבות הנגב" 1949

בערבות הנגב הוא מחזה מאת יגאל מוסינזון שעלה בתיאטרון "הבימה" בפברואר 1949. המחזה עוסק במלחמת העצמאות והוא עלה על בימת התיאטרון הרפרטוארי תוך כדי המלחמה. מעצם מעמדו של התיאטרון בתקופת היישוב וראשית ימי המדינה כמעצב דעת קהל נודעה למחזה השפעה רבה בעיצוב זיכרון המלחמה בשיח האזרחי. המחזה העצים את דמות הצבר בתרבות הישראלית והכתיב את "היפה ההרואי" עבור החברה.

סיפור העלילה

המחזה מתאר את התמודדותם של חברי קיבוץ "בקעת יואב" (בצלמו של קיבוץ נגבה) מול הפולש המצרי במלחמת העצמאות. הדמות הראשית במחזה היא של דן, המייצג את דמות הצבר הנערץ, בן הקיבוץ האמיץ והלוחם. אביו של דן, אברהם, הוא המפקד האזרחי בקיבוץ. בתחילת המחזה מודיע דן לאביו על כוונתו להינשא לחברתו גליה. בהמשך הלחימה מכותר הקיבוץ על ידי המצרים, ונדרש נהג אשר יפנה חבר קיבוץ שנפצע. בתחילה מנסה אברהם למנוע את גיוס בנו למשימה, אך בהמשך הוא משנה את דעתו ומחליט בלב כבד לשלוח את דן למשימה חסרת הסיכוי. אברהם נועץ בעניין עם גליה, המודעת לסיכונים, אך כצברית אמיתית אינה מאבדת עשתונותיה ומסכימה כי דן חייב לנסוע. דן מסכים מיד לצאת למשימה, וכיאה לדמות הצבר אינו מראה את רגשותיו אלא בוחר להתלוצץ על גורלו ועתידו. אברהם חש ייסורי מצפון אך אינו משנה את דעתו, גם כאשר מפקד פלוגת הצבא מנסה לשכנעו שעדיין ניתן לבטל את המשימה. אפילו הפצוע מבקש מאברהם לא להוציא לפועל את המשימה, אך אברהם לא מוותר.

דן אכן נהרג במשימה אליה יצא, וגופתו נשארת מוטלת בשדה הקרב. אברהם וגליה רוצים להחזיר את גופתו לקיבוץ על מנת להביאו לקבורה, אך הדבר אינו אפשרי משום שהאזור ממוקש. מתברר כי דן מת מוות הרואי, הוא הצליח להעביר את הפצועים לטיפול ונהרג משום שהתעקש לחפות עליהם במקום לסגת ולהציל את עצמו. בסוף המחזה מחזיר אביה של גליה את גופתו של דן לקיבוץ, ובמקביל מגיעה בקשר הבשורה כי בבוקר תגיע תגבורת - סוף טוב מהול בעצב ובאבל כבד על מותו של הגיבור הצעיר.

ניתוח המחזה

מהמחזה משתמעת ביקורת רבה כלפי הצבא ודרך התנהלותו, המובאת בעיקר דרך דמותו של ברוך, מפקד פלוגת הצבא. נקודת חיכוך מרכזית במחזה היא המתח בין אנשי הצבא (חטיבת גבעתי) אשר רוצים לפנות את הקיבוץ, לבין אנשי הקיבוץ ובראשם אברהם שמחליטים שנשארים.

המתח הבין-דורי, בין דור האבות לדור הבנים, אף הוא נוכח במחזה. ביקורת מותחת כלפי דור ההורים, שהם אומנם הקורבנות אשר נדרשים לבכות את ילדיהם בטרם עת, אך בה בעת הם ששלחו את בניהם להילחם - מוטיב העקידה. עולה במחזה שאלת זכותו של האב להקריב את חיי בנו למען האידיאלים שהוא מקדש. הביקורת על דור האבות מובעת במחזה בצורה גלויה וברורה מאוד. בתחילה היא מובעת מפיו של בנימין הפצוע, אשר גם בעת מכאוביו וערפולו הוא מכיר בעובדה כי דן נשלח למשימה שגורלה המר ידוע מראש- "אנחנו דור אכזר שממית את הבנים הצעירים! הזקנים ממשיכים לחיות ואת הצעירים שולחים למות" (עמוד 82). אף אברהם בעצמו מכיר בעובדה זו בגלוי- "זהו דור אכזר שבו האבות שולחים את הבנים למות" (עמוד 83). אלמנט השכול מופיע גם הוא במחזה, השכול באותה תקופה היה בעיקר שכול של ההורים, כאשר בצילו ישנו גם שכול האהובות. במחזהו של מוסינזון, דן וגליה לא מספיקים להינשא לפני מותו, עובדה הבאה להדגיש את היותו נער צעיר אשר לא הספיק לחוות הרבה בחייו.

דמותה של האם במחזה היא פאסיבית בהסכמתה לשלוח את בנה ללחימה. גליה מייצגת את דמות האהובה, היא חברתו של דן, היא צברית וקיבוצניקית ואף קשרית המשתתפת במאמץ המלחמתי. גליה מבינה שעל דן להילחם ורק בסוף המחזה, לאחר מותו של אהובה, היא נשברת ומרשה לעצמה לכעוס ולבכות.

במחזהו של מוסינזון המתח בין הצברים לפליטי השואה פחות מודגש מאשר מחזות אחרים בני התקופה (משה שמיר, "הוא הלך בשדות"), אך ניתן למצוא לו כמה רמזים בדמותם של חייל א' וחייל ב', שניהם אנשי גח"ל. חייל א' בא להודיע על הרוג בשם מוישה גרוס, אשר היה עמו במחנות הריכוז בגרמניה. ייתכן כי ישנה פה ביקורת של מוסינזון על כך שפליטי השואה אשר שרדו את הזוועות והתופת בגולה, עלו ארצה וישר נשלחו להילחם ללא כל ידע בלחימה וללא כל סיכוי להישאר בחיים. כל שאר הפעמים שחייל א' או ב' מוזכרים הם מדברים ביידיש, שנחשבת לשפת הגולה ולא לשפת הצבר.

אחת מחוויית המלחמה המשמעותיות של התקופה הייתה אבל ציבורי על הקורבנות. לחברה היה צורך עז לבכות את מתיה והיה רצון לשמוע את הלוחמים מספרים את סיפורם. זו הסיבה לכך שהמחזה מתחולל סביב מותו הטראגי של הגיבור הצעיר. למרות היותו מחזה מלחמה, ההתייחסות בו להתנגשות עם האויב שולית. אין עימות או מפגש ממשי עם האויב ואין תיאור מפורט שלו.

ביקורות על המחזה

המחזה זכה להצלחה רבה ולביקורות נלהבות מצד המבקרים שנחשבו לקובעי הטעם בתיאטרון באותה תקופה. נחמה דוידית עשתה לעצמה שם בעקבות משחקה בתפקיד שוש בהצגה. אך במקביל עורר המחזה תסיסה רבה בצבא ובממשל. ההאשמות היו כי המחזה מסלף את המציאות ואף פוגע בכבודם של צה"ל ושל חטיבת גבעתי. היו אף ניסיונות להוריד את המחזה מבימת התיאטרון. סוגיית המחזה הונחה לפתחו של בן-גוריון והוא הקדיש לדיון בהשלכותיו זמן רב בו ישב על המדוכה עם אנשי התיאטרון.

קישורים חיצוניים

• "בערבות הנגב" באתר ארכיון "הבימה"
• על מוטיב העקידה במחזה
• מרדכי נאור, ‏בן-גוריון ו'בערבות הנגב', קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 124-115
• מיה אשרי, כשבן גוריון זימן את "הבימה" לשיחת בירור, באתר הארץ, 25 באוגוסט 2018