ברביטורט
ברביטורטים (באנגלית: Barbiturates) הם קבוצה של תרופות, הנגזרות מהחומצה הברביטורית, המשמשות כמדכאות של מערכת העצבים המרכזית. לכן, הם יכולים להפיק ספקטרום נרחב של תגובות. שימושים נפוצים כוללים טיפול באפילפסיה, מניעת פרכוסים, תרופות היפנוטיות (לשינה), לצורכי הרדמה, ביצוע ניתוחים או פעולות רפואיות מכאיבות וכמו כן להרגעה.
שימושים רפואייםעריכה
הברביטורטים ונגזרותיהם משמשים בעיקר כחומרי טשטוש והרדמה, אולם ישנם שימושים נוספים כגון: מונעי חרדה, מונעי פרכוסים או תרופות היפנוטיות. הברביטורטים לבדם אינם חזקים מספיק כדי להוות חומר הרדמה בעת ניתוח רציני, ולכן השתמשו בתערובות שלהם עם סמים אופיואידים או חומרי הרדמה אחרים.
כיום, הברביטורטים הוחלפו ברובם על ידי בנזודיאזפינים או תרופות אנטיפסיכוטיות במרבית ההליכים הרפואיים, למשל בטיפול באינסומניה ובחרדה. זאת מכיוון שהבנזודיאזפינים מסוכנים פחות במקרים של נטילת מנת יתר. עם זאת, הברביטורטים משמשים גם כיום, בהיקף מצומצם, כחומרי הרדמה כללית, לטיפול באפילפסיה וכתרופה למיגרנות חריפות. כמו כן, הברביטורט משמש (במדינות בהן ההליך חוקי) להמתת חסד.[1]
תופעות לוואיעריכה
אוכלוסיות אשר נמצאות בסיכון מוגבר לתופעות לוואי הן זקנים, נשים בהיריון ותינוקות.[2]
תופעות מנת יתר הן פגיעה בקואורדינציה, קושי בחשיבה, דיבור איטי, שיקול דעת לקוי, עייפות, נשימה רדודה ובמקרים קשים אף תרדמת או מוות. המנה הקטלנית משתנה באופן משמעותי מאדם לאדם ובין סוגים שונים של הסם. אפילו בעת טיפול רפואי מוסדר וצריכה מפוקחת של הסם, יכולה להתפתח תלות בו, ותופעות הגמילה ממנו הן לא נעימות ואף מסוכנות. עמידות לסם היא תופעה מוכרת גם היא, כאשר מרבית החולים מפתחים עמידות קודם כל להשפעות המרגיעות ונוגדות החרדה של הסם, ולאחר מכן להשפעותיו הגופניות.
כאשר ניתן ברביטורט בעת ההיריון, הסם עובר דרך מערכת הדם של האם אל התינוק ברחם. כאשר התינוק נולד, הוא עלול לסבול מתסמיני גמילה וקשיי נשימה. כמו כן, הנקה עלולה להעביר את הסם אל התינוק דרך חלב האם.[3]
תופעת לוואי נדירה היא התפתחות של תסמונת סטיבנס-ג'ונסון, אשר משפיעה על העור והרקמה הרירית.
אנשים מפורסמים אשר מותם נגרם על ידי מנת יתר של ברביטורט כוללים את ג'ודי גרלנד, מרילין מונרו, דלידה, ג'ין סיברג, ג'ימי הנדריקס, ליילה פהלווי ועוד.
שימוש פנאיעריכה
משתמשי פנאי מדווחים שברביטורטים מספקים תחושת אופוריה, רוגע וסיפוק. תופעות נוספות כוללות ניסטגמוס, אטקסיה, עייפות ואובדן עכבות. התמכרות פיזית ונפשית עלולה להיווצר לאחר שימוש ממושך.[4]
משתמשים מעדיפים נגזרות בעלות השפעות קצרות או בינוניות טווח, כמו אמוברביטל, פנטוברביטל וסקוברביטל. הסמים נלקחים בדרך כלל בצורה של גלולות, השפעתם מתחילה לאחר חמש עשרה עד ארבעים דקות, והיא נמשכת בין חמש לשש שעות.
שימוש כ"סם אמת"עריכה
אחת מנגזרותיה של החומצה הברביטורית היא סודיום תיופנטל. שימושו המקורי של החומר הוא כסם הרגעה ותרופה לאינסומניה, אולם ארגונים וסוכניות שונות השתמשו בו בעבר בזמן חקירה למטרת השגת מידע מדויק מאדם המסרב לתת אותו באופן חופשי או רצוני.
הסם עצמו לא מכריח את המרואיין לספר את האמת, אך עקב תופעות הלוואי הכוללות הפחתת עירנות, הפחתת עכבות וירידה בחשיבה יצירתית, יותר קל להפתיע את הנחקר. השפעות אלו מגבירות את הסיכויים להשיג מידע אשר לא היה נאמר בצלילות הדעת.[5]
היסטוריהעריכה
חומצה ברביטורית סונתזה לראשונה על ידי הכימאי הגרמני אדולף פון באייר ב-27 בנובמבר 1864. הדבר נעשה על ידי דחיסה של אוראה יחד עם דיאתיל מלונט.
ישנן מספר סברות לגבי האופן בו החומר קיבל את שמו. הסברה הרווחת ביותר היא שפון באייר וחבריו הלכו לחגוג את הגילוי בפונדק בו שהו באותה העת חיילים מחיל הארטילריה לכבוד חגיגות ברברה הקדושה - המגינה של חיילי ארטילריה. לפי הסיפור אחד הקצינים הציע לשלב את המילים ברברה ואוראה, וכך נולד השם המיוחד.[6]
בעת גילוי החומר, לא חשבו שיש לו תכונות שימושיות. הראשונים שגילו השפעה של החומר היו צמד המדענים הגרמנים הרמן אמיל פישר וג'וזף פון מרינג, אשר נוכחו כי לחומר ישנה השפעה מרדימה על כלבים. לאחר הגילוי, חברת באייר, בה המדענים עבדו, החלה לשווק את החומר כסם מרדים תחת השם ורונל (על שם העיר האיטלקית הרגועה - ורונה). ההשפעות הפסיכואקטיביות של הסם התגלו רק בשנות ה-50.[7]
ראו גםעריכה
קישורים חיצונייםעריכה
הערות שולייםעריכה
- ^ "DIGNITAS". ארכיון מ-21 ביולי 2011. נבדק ב-2011-06-14.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ WebMD. "Toxicity, Barbiturate". eMedicine. ארכיון מ-2008-07-20. נבדק ב-15 ביולי 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Nau H; Kuhnz W; Egger HJ; Rating D; Helge H (בנובמבר–בדצמבר 1982). "Anticonvulsants during pregnancy and lactation. Transplacental, maternal and neonatal pharmacokinetics". Clin Pharmacokinet. 7 (6): 508–43. doi:10.2165/00003088-198207060-00003. PMID 6819105.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Schlatter J; Sitbon N; Saulnier JL (17 בפברואר 2001). "[Drugs and drug abusers]". Presse Med. 30 (6): 282–7. PMID 11252979.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Neuroscience for Kids - Barbiturates". ארכיון מ-2008-06-16. נבדק ב-2008-06-02.
- ^ "Barbiturates". אורכב מ-המקור ב-2007-11-07. נבדק ב-2007-10-31.
- ^ Galanter, Marc; Kleber, Herbert D. (1 ביולי 2008). The American Psychiatric Publishing Textbook of Substance Abuse Treatment (4th ed.). United States of America: American Psychiatric Publishing Inc. p. 217. ISBN 978-1-58562-276-4.
{{cite book}}: (עזרה)
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.