ברביטורט
ברביטורטים (באנגלית: Barbiturates) הם קבוצה של תרופות, הנגזרות מהחומצה הברביטורית, המשמשות כמדכאות של מערכת העצבים המרכזית. לכן, הם יכולים להפיק ספקטרום נרחב של תגובות. שימושים נפוצים כוללים טיפול באפילפסיה, מניעת פרכוסים, תרופות היפנוטיות (לשינה), לצורכי הרדמה, ביצוע ניתוחים או פעולות רפואיות מכאיבות וכמו כן להרגעה.
שימושים רפואייםעריכה
הברביטורטים ונגזרותיהם משמשים בעיקר כחומרי טשטוש והרדמה, אולם ישנם שימושים נוספים כגון: מונעי חרדה, מונעי פרכוסים או תרופות היפנוטיות. הברביטורטים לבדם אינם חזקים מספיק כדי להוות חומר הרדמה בעת ניתוח רציני, ולכן השתמשו בתערובות שלהם עם סמים אופיואידים או חומרי הרדמה אחרים.
כמו כן, הברביטורט משמש (במדינות בהן ההליך חוקי) להמתת חסד.[1]
תופעות לוואיעריכה
אוכלוסיות אשר נמצאות בסיכון מוגבר לתופעות לוואי הן זקנים, נשים בהיריון ותינוקות.[2]
כאשר ניתן ברביטורט בעת ההיריון, הסם עובר דרך מערכת הדם של האם אל התינוק ברחם. כאשר התינוק נולד, הוא עלול לסבול מתסמיני גמילה וקשיי נשימה. כמו כן, הנקה עלולה להעביר את הסם אל התינוק דרך חלב האם.[3]
תופעת לוואי נדירה היא התפתחות של תסמונת סטיבנס-ג'ונסון, אשר משפיעה על העור והרקמה הרירית.
אנשים מפורסמים אשר מותם נגרם על ידי מנת יתר של ברביטורט כוללים את ג'ודי גרלנד, מרילין מונרו, דלידה, ג'ין סיברג, ג'ימי הנדריקס ועוד.
שימוש פנאיעריכה
משתמשי פנאי מדווחים שברביטורטים מספקים תחושת אופוריה, רוגע וסיפוק. תופעות נוספות כוללות ניסטגמוס, אטקסיה, עייפות ואובדן עכבות. התמכרות פיזית ונפשית עלולה להיווצר לאחר שימוש ממושך.[4]
משתמשים מעדיפים נגזרות בעלות השפעות קצרות או בינוניות טווח, כמו אמוברביטל, פנטוברביטל וסקוברביטל. הסמים נלקחים בדרך כלל בצורה של גלולות, השפעתם מתחילה לאחר חמש עשרה עד ארבעים דקות, והיא נמשכת בין חמש לשש שעות.
שימוש כ"סם אמת"עריכה
הסם עצמו לא מכריח את המרואיין לספר את האמת, אך עקב תופעות הלוואי הכוללות הפחתת עירנות, הפחתת עכבות וירידה בחשיבה יצירתית, יותר קל להפתיע את הנחקר. השפעות אלו מגבירות את הסיכויים להשיג מידע אשר לא היה נאמר בצלילות הדעת[5].
היסטוריהעריכה
חומצה ברביטורית סונתזה לראשונה על ידי הכימאי הגרמני אדולף פון באייר ב-27 בנובמבר 1864. הדבר נעשה על ידי דחיסה של אוראה יחד עם דיאתיל מלונט.
בעת גילוי החומר, לא חשבו שיש לו תכונות שימושיות. הראשונים שגילו השפעה של החומר היו צמד המדענים הגרמנים הרמן אמיל פישר וג'וזף פון מרינג, אשר נוכחו כי לחומר ישנה השפעה מרדימה על כלבים. לאחר הגילוי, חברת באייר, בה המדענים עבדו, החלה לשווק את החומר כסם מרדים תחת השם ורונל (על שם העיר האיטלקית הרגועה - ורונה). ההשפעות הפסיכואקטיביות של הסם התגלו רק בשנות ה-50.[7]
ראו גםעריכה
קישורים חיצונייםעריכה
הערות שולייםעריכה
- ^ "DIGNITAS". ארכיון ארכיון מהמקור מ-21 July 2011. בדיקה אחרונה ב-14 ביוני 2011.
- ^ WebMD. "Toxicity, Barbiturate". eMedicine. ארכיון ארכיון מהמקור מ-20 July 2008. בדיקה אחרונה ב-15 ביולי 2008.
- ^ Nau H; Kuhnz W; Egger HJ; Rating D; Helge H (Nov–December 1982). "Anticonvulsants during pregnancy and lactation. Transplacental, maternal and neonatal pharmacokinetics". Clin Pharmacokinet 7 (6): 508–43. PMID 6819105. doi:10.2165/00003088-198207060-00003.
- ^ Schlatter J; Sitbon N; Saulnier JL (17 בפברואר 2001). "[Drugs and drug abusers]". Presse Med 30 (6): 282–7. PMID 11252979.
- ^ "Neuroscience for Kids - Barbiturates". ארכיון ארכיון מהמקור מ-16 June 2008. בדיקה אחרונה ב-2 ביוני 2008.
- ^ "Barbiturates". ארכיון ארכיון מהמקור מ-7 November 2007. בדיקה אחרונה ב-31 באוקטובר 2007.
- ^ Galanter, Marc; Kleber, Herbert D. (1 ביולי 2008). The American Psychiatric Publishing Textbook of Substance Abuse Treatment (מהדורה 4th). United States of America: American Psychiatric Publishing Inc. עמ' 217. ISBN 978-1-58562-276-4.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.