ברוך ויינשטיין
ברוך ויינשטיין (ו' בתשרי תרנ"ט, 25 בספטמבר 1898 – 12 באפריל 1982) היה פעיל ציוני ובתנועה הרוויזיוניסטית בתקופת היישוב וראשית שנות המדינה, מראשי ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר) בהנהגתו של זאב ז'בוטינסקי, ממיסדי "מפלגת המדינה העברית", וציר בקונגרסים הציוניים בבזל (1931), פראג (1933), לוצרן (1935), ציריך (1937), ז'נבה (1939) ובזל (1946).
תולדותיו עריכה
ברוסיה - 1898–1924 עריכה
ברוך ויינשטיין נולד, בעיר באלטה, שבפלך פודוליה שבאימפריה הרוסית,לבתיה (בת יוסף קרייז) ולשמואל. בילדותו עקרה המשפחה לעיר הנמל אודסה, היות שהאב שמואל היה סוחר תבואה ובעל טחנת קמח בעיר. ויינשטיין סיים בעיר את לימודיו התיכוניים ורכש השכלה משפטית במכללה בעיר נובוסיבירסק.
הוא הצטרף לארגון הנוער הציוני "הסתדרות" שנוסד בשנת 1907, ומרכזו היה באודסה, וריכז בשורותיו תלמידי בתי ספר תיכוניים. ב"הסתדרות" הכיר את שלמה יעקבי, לימים יד ימינו של המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי.[1] הוא פעל בתנועת הנוער הציונית "הסתדרות" ובמסגרתה הרצה לבני הנוער על בעיות העם היהודי ועל הרעיון הציוני. באותה תקופה פעל בקרב ציבור הסטודנטים היהודיים שהיו חברי ארגון "החבר". הוועידה הראשונה של תנועת "הסתדרות", בדרומה של רוסיה, נפתחה באודסה ב-29 ביוני 1917. ברוך ויינשטיין נבחר להיות יושב ראש הוועידה ועורך ביטאונה Молодая Иудея (ברוסית: "יהודה הצעיר") של "הסתדרות". בישיבת הפתיחה של הוועידה נשא דברים המשורר חיים נחמן ביאליק. הוועידה השנייה של "הסתדרות" נערכה באוגוסט 1918. בשנים 1919 – 1921 היה חבר הוועד המרכזי של תנועת "החבר" באוקראינה. בהמשך הצטרף לתנועת "צעירי ציון", האגף העמלני. בוועידה "הכל-רוסית" היה ציר מטעם "צעירי ציון" ונבחר לחבר המרכז.
מאסר ומשפט עריכה
תקופת המהפכות (מהפכת פברואר, מהפכת אוקטובר) ומלחמת האזרחים שבעקבותיהן, הביאו עמהן פרעות וחורבן לאוכלוסייה היהודית ולאחריה התבסס המשטר הסובייטי אשר רדף את התנועה הציונית וכלא רבים מחבריה והתנועה נאלצה לפעול במחתרת ונרדפה על ידי היבסקציה. ב-30 באפריל 1922 נפתחה בקייב ועידה חשאית של התאחדות צעירי ציון. הדבר לא נעלם מעיני היבסקציה וביום החמישי לכינוס הוועידה, ב-4 באפריל פשטה המשטרה החשאית, הגה פה או, ועצרה 51 נפש מצירי ואורחי הוועידה, וברוך ויינשטיין בכללם. מכל הנאסרים הועמדו למשפט בפני "הטריבונל המהפכני" של פלך קייב 37 נפש. הם הואשמו ב"קונטר-רבולוציה", כלומר בפעילות אנטי-מהפכנית, קרי: כנגד המשטר הבולשביקי החדש. היה זה המשפט האנטי ציוני הפומבי הראשון שנערך ברוסיה הסובייטית. המשפט החל ב-26 באוגוסט 1922. אף על פי שהנאשמים ידעו כי זהו משפט ראווה מבוים, שפסק הדין בו נחרץ מראש, הם הגנו על עצמם באומץ והפריכו את העלילות שטפלו עליהם. בתום הישיבה הראשונה של המשפט, כאשר הנאשמים הובלו להמשך מעצרם מלווים במשמר צבאי, הם נתקבלו בדרכם בקריאות עידוד של המוני יהודים. המשמר היטה את הנאשמים מהרחובות הראשיים לרחובות צדדיים, אך ההמון המשיך לנהות אחריהם למרות ניסיון של פרשים לפזר את המתקהלים. הייתה זאת הפגנת אהדה של היהודים לתנועה הציונית הנרדפת.
ב-28 באוגוסט הוקרא פסק הדין המרשיע על ברוך ויינשטיין ועל 11 נאשמים נוספים נגזרו שתי שנות מאסר. על יתר הנאשמים (מלבד ארבעה שזוכו) נגזרו עונשי מאסר על תנאי לשנתיים. כשהובלו שנים עשר המורשעים למאסר הם פתחו בשירת התקווה. המשמר לא הצליח להשתיקם ופתח ביריות באוויר.
ויינשטיין וחבריו האסירים היו נתונים במאסר עד ל-11 באוגוסט 1923, כאשר נמסרה להם הודעה כי הוחלט להגלותם אל מחוץ לתחומי ברית המועצות. בינתיים הועברו לחרקוב, משם למוסקבה וממנה לעיר ולדימיר כ-200 ק"מ מזרחית ממוסקבה. הם הועברו בין בתי כלא אחדים, עד אשר ב-21 בינואר 1924 אפשרו השלטונות את יציאתם מברית המועצות. ויינשטיין הגיע לגרמניה, ומשם עלה לארץ ישראל.
בארץ ישראל – 1948-1924 עריכה
בשנותיו הראשונות בארץ ישראל היה ברוך ויינשטיין פעיל במפלגת הפועל הצעיר, ולמחייתו עבד כפועל בעבודות ציבוריות מזדמנות. בשנת 1925 פרש מן המפלגה והקים ביחד עם אחרים, כאריה אלטמן ואריה שנארי, גוף שנקרא "הסתדרות הציונים העמלנים".
וינשטיין היה ממיסדי "הסתדרות הציונים העמלנים", שהתנגדה למלחמת המעמדות, קיבלה את עיקרון הבוררות הלאומית בסכסוכי עבודה, ועל רקע זה וחילוקי דעות נוספים פרשה ממפלגת "הפועל הצעיר" ב-9 בינואר 1926.
בתנועה הרוויזיוניסטית עריכה
בשנת 1927 נפגש עם זאב ז'בוטינסקי והצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית.[2] מאז היה לפעיל מרכזי בתנועה הרוויזיוניסטית. הוא היה ציר באספת הנבחרים וחבר בוועד הלאומי. השתתף כציר בקונגרסים הציוניים בבזל ב-1931, בפראג ב-1933, בלוצרן, ב-1935, בציריך ב-1937 ובבזל ב-1946.
בדצמבר 1928 מינה ז'בוטינסקי את וינשטיין למזכיר מערכת "דֹאר היום" שבעריכתו.[3] ז'בוטינסקי העריך את וינשטיין כעיתונאי בעל ניסיון ובעל ידע בעברית. החוקרת ד"ר מינה גראור מציינת, כי בשל חוסר הידע הטכני של מספר עיתונאים חברי התנועה הרוויזיוניסטית, יצא לאור העיתון עם תקלות רבות, לרבות בעברית משובשת. לכן, ז'בוטינסקי פנה לוינשטיין לעזרה.[4] בשנת 1932 היה מזכיר הוועד המנהל של תנועת הצה"ר העולמית בלונדון, והשתתף ב"וועד הפועל הציוני". בעקבות הוועידה העולמית החמישית של ברית הצה"ר בווינה, בימים 28 באוגוסט עד 3 בספטמבר 1932, הוחלט על הקמת תנועת פטיציה עולמית ועל פתיחת משרד מדיני בארץ ישראל. וינשטיין מונה לעמוד בראש משרד זה.[5]
בשנת 1933 היה מבין הפעילים הרוויזיוניסטים אשר בהנהגת מאיר גרוסמן פרשו מן התנועה הרוויזיוניסטית, והקימו את "מפלגת המדינה העברית". על מייסדי מפלגה זו נמנו פעילים רוויזיוניסטים נוספים כרוברט שטריקר ממנהיגי הציונים באוסטריה, ריכרד ליכטהיים וגאורג קארסקי ממנהיגי הציונים בגרמניה ובארץ ישראל, העיתונאי ד"ר הרצל רוזנבלום ("ורדי"), המשורר יעקב כהן וזליג סוסקין ממיסדי נהריה. ברוך ויינשטיין ניהל את משרד המפלגה בתל אביב. באוגוסט 1937, נפגש וינשטיין יחד עם הרצל רוזנבלום כנציגי "מפלגת המדינה העברית", עם ז'בוטינסקי, נשיא הצ"ח, באירופה, לדיון על תוכנית החלוקה של הלורד פיל (מה-7 ביולי 1937). וינשטיין ורוזבלום, לימים מחותמי מגילת העצמאות של מדינת ישראל ועורך "ידיעות אחרונות", הסתייגו מתוכנית זו ודנו עם ז'בוטינסקי בניסוח הודעה משותפת ובנקיטת צעדים מדיניים לסיכולה.[6] כנציג "מפלגת המדינה העברית", היה ויינשטיין חבר "הוועד הפועל הציוני" בשנים 1938 – 1939.
לאחר תום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1946, כשנתבררו ממדי השואה והחלו ההכנות להקמת המדינה, חזרה הצה"ר לשורות ההסתדרות הציונית, ו"מפלגת המדינה העברית" התאחדה עמה לתנועה מאוחדת של חברי הצה"ר. ויינשטיין נבחר לחבר המרכז של התנועה המאוחדת.
במדינת ישראל - 1948–1982 עריכה
עם הקמת מדינת ישראל נבחר ברוך ויינשטיין לחבר מועצת המדינה הזמנית. היה ציר בקונגרסים הציוניים, שלאחר הקמת המדינה נערכו בירושלים וחבר נשיאות הוועד הפועל הציוני.
מספר חודשים לפני הבחירות הכלליות הראשונות לכנסת, הציע וינשטיין, כנציג ברית תנועת הצה"ר המאוחדת למנחם בגין, שהקים את תנועת החרות עם יוצאי האצ"ל, לעמוד בראשות נשיאות מפלגה אחת, המורכבת מברית הצה"ר המאוחדת ותנועת החרות. בגין דחה הצעה זו עד לקיום הוועידה ה-11 של ברית הצה"ר בארץ ישראל.[7]
בפברואר 1949 הודיעו וינשטיין וד"ר אריה אלטמן על התפטרותם מן ההנהלה העולמית של "ברית הצה"ר המאוחדת". ד"ר אלטמן הצטרף ל"תנועת החרות", ווינשטיין הצטרף מאוחר יותר למפלגת הציונים הכלליים.
עיתונאי ועורך עריכה
ויינשטיין היה סופר ועיתונאי נודע, ממייסדי אגודת העיתונאים בתל אביב, וחבר בית הדין שלה. הוא היה משתתף מרכזי בעיתונות הרוויזיוניסטית, ככותב, כעורך וכחבר מערכות העיתונים: "דֹאר היום" (בשנים 1928 – 1930), "העם" (1931), "עיתון מיוחד" (1934) ו"המשקיף" (1941). רשימות ומאמרים משלו פורסמו גם בעיתונים: "ראזסוויט" (פריז), "חזית העם" של התנועה הרוויזיוניסטית, "העולם" של ההסתדרות הציונית, "דער נייער וועג" (לונדון, פריז, לונדון), "הבַּקֶר" של "הציונים הכלליים" ואחרים. כמו כן, ערך את קבצים אחדים, כגון: "בחזית", "נגד הזרם" ו"התקומה", ואת הירחון "מסחר וכלכלה".
לקריאה נוספת עריכה
- מינה גראור, ימי הצה"ר- כרונולוגיה של התנועה הרביזיוניסטית 1923 –1949, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשע"ג 2013.
- מינה גראור, עיתונות ומפלגה – קשרי גומלין בין המפלגה הרביזיוניסטית לעיתוניה, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשס"ב 2002.
- אייזיק רמבה, כפי שהכרתים, בני דורו של ז'בוטינסקי, רמת גן: הוצאת תנועת החרות רמת-גן, תשי"ט 1959.
- הערך: ברוך ויינשטיין, יעקב שביט, יעקב גולדשטיין, חיים באר (עורכים), לקסיקון האישים של ארץ-ישראל: 1799-1948, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1983.
- אריה רפאלי (צנציפר), במאבק לגאולה - ספר הציונות הרוסית, תל אביב: הוצאת דבר, 1956.
קישורים חיצוניים עריכה
- דוד תדהר (עורך), "ברוך וינשטין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 731
- דוד תדהר (עורך), "ברוך וינשטיין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יח (1969), עמ' 5487
הערות שוליים עריכה
- ^ ראו: אייזיק רמבה, כפי שהכרתים – בני דורו של ז'בוטינסקי, רמת גן: הוצאת תנועת החרות ברמת-גן, תשי"ט 1959, עמ' 214 – 215.
- ^ תכתובת ענפה התנהלה בין ז'בוטינסקי לבין ויינשטיין, ראו: תיקים: א 1 - 2/ 18/ 2, א 1 - 2/ 19/ 1, א 1 - 2/ 20/ 2, א 1 - 2/ 21/ 1, א 1 - 2/ 22/ 1, 2/ 23/ 1, ג 2 - 6/ 25, בארכיון מכון ז'בוטינסקי בתל אביב.
- ^ ז'בוטינסקי העביר את התפקיד לויינשטיין עקב העומס הרב באותה תקופה, ולרגל יציאתו לכינוס הוועידה העולמית השלישית של ברית הצה"ר שאמורה הייתה להתכנס בווינה, שבאוסטריה, בסוף דצמבר 1928.
- ^ ראו: מינה גראור, עיתונות ומפלגה – קשרי גומלין בין המפלגה הרביזיוניסטית לעיתוניה, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשס"ב 2002, [להלן: גראור, עיתונות ומפלגה], עמ' 41.
- ^ ראו: גראור, עיתונות ומפלגה, עמ' 100.
- ^ ראו: גראור, עיתונות ומפלגה, עמ' 212.
- ^ ראו: גראור, עיתונות ומפלגה, עמ' 388 - 389.