ברית ההגנה הפולנית-רומנית
ברית ההגנה הפולנית-רומנית הייתה ברית הגנה שנרקמה בין פולין ובין רומניה לאחר מלחמת העולם הראשונה על רקע שיתוף אינטרסים אזורי. תחילה הופנתה הברית כנגד שאיפות ההתפשטות של ברית המועצות, אך בהמשך חלו בה שינויים שהפכו אותה לכללית ומקיפה יותר. הברית, שהתחדשה כל חמש שנים, נשארה בתוקף עד נפילת פולין במלחמת העולם השנייה ואפשרה את מעברם של המוני אנשי צבא פולנים מראש הגשר הרומני לתוך גבולות רומניה ומשם אל טריטוריות של בעלות הברית. חלק מאנשי הצבא הפולניים הגיעו גם לארץ ישראל המנדטורית.
הרקע הגאו-פוליטי עריכה
לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמה המדינה הפולנית העצמאית, לראשונה לאחר תקופה ממושכת של שיעבוד בידי שכנותיה. גם רומניה יצאה מורחבת (רומניה הגדולה) על חשבון שכנותיה. לשתי המדינות היה אינטרס משותף לשמור על ההישגים ולהתנגד לשאיפות הרוואנשיסטיות של שכנותיהן, ברית המועצות, הונגריה וגרמניה, מדינות שהפסידו טריטוריות נרחבות.
המדינה הפולנית ניסתה לנצל את האנרכיה ששררה באימפריה הרוסית לאחר מהפכת אוקטובר ולכבוש שטחים נוספים באוקראינה. במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית, שנערכה בין פברואר 1919 ובין מרץ 1921 חיפשו הפולנים בני ברית נגד המדינה הסובייטית שזה עתה קמה. פולין יצאה למלחמה גם נגד הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה שקמה בצפון בוקובינה, גליציה וזקרפטיה ובאותו זמן הותקפה על ידי צ'כוסלובקיה שחמדה את זָאוֹלזֶ'ה, אזור מחלוקת בשלזיה. רומניה עזרה לפולין בחיסול הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה בכך שכבשה ללא קרבות את פוקוטיה, שאותה מסרו לאחר מכן לפולנים. פולין ורוסיה הסובייטית חיסלו את הרפובליקה העממית של אוקראינה (מזרח אוקראינה) וחילקו אותה ביניהן.
לרומניה היה סכסוך עם האימפריה הרוסית/ברית המועצות בנושא השליטה על בסרביה. לאחר שאספת העם של בסרביה קראה ב-22 בדצמבר 1917 לכניסת הצבא הרומני, עבר זה, בהנהגת גנרל ברושטאנו, את הפרוט לתוך בסרביה, ב-10 בינואר 1918, השתלט על קישינב תוך מספר ימים ובהמשך, ב-24 בינואר הכריזה האספה על עצמאות בסרביה וב-27 במרץ קיבלה החלטת הצטרפות לרומניה. בתגובה ברית המועצות כלאה את הדיפלומטים הרומנים שהיו בשטחה והכריזה מלחמה על רומניה. כניסת הצבא האדום לאודסה הגבירה מאוד את האיום על רומניה. הצבא הרומני, שכבש את בודפשט, חנק את המהפכה הקומוניסטית ההונגרית.
התוכנית לחלוקת אוקראינה עריכה
הרוזן אלכסנדר סקז'ינסקי, שעתיד היה להיות ראש ממשלת פולין, באישורם של יוזף פילסודסקי ואיגנצי יאן פדרבסקי, הגיש לממשלת רומניה הצעה להשתתף במנהל העתידי של אוקראינה. המסר הועבר לממשלת יון ברטיאנו באוגוסט 1919 ואלכסנדר סקז'ינסקי חזר עליו כעבור חודש, כשהתמנה לשגריר פולין ברומניה.
הערכתו של השגריר הרומני בפולין, אלכסנדר ג. פלורסקו, לתוכנית זו הייתה פחות נלהבת, הוא תיאר אותה כ"אי דיוק ופנטזיה שאין להתייחס אליהם ואין לקחת אותם בחשבון". ממשלת ברטיאנו פעלה לפי עצת שגרירה וחיפשה נתיבים ליצירת קשרים עם הרפובליקה העממית האוקראינית.
בשנת 1920 הציע פילסודסקי תוכנית דומה לממשלת אוורסקו. תוכנית זו הייתה מפורטת יותר והציעה לרומניה להרחיב את גבולה על חוף הים השחור, כולל אודסה וטרנסניסטריה. אורסקו, שלא רצה להיות מעורב במלחמת האזרחים הרוסית, דחה את התוכנית.
הכנת ההסכם וחתימתו עריכה
פולין ורומניה, שהיו להם משטרים אנטי-קומוניסטיים, חשו עצמן מאוימות גם מהרפובליקה הסובייטית של הונגריה, שקמה ב-21 במרץ 1919 וממרד הספרטקיסטים בגרמניה, ב-1 בינואר 1919. הן מצאו עצמן בחזית אחת נגד ברית המועצות ועל כן ניהלו משא ומתן לחתימת הסכם הגנה הדדי.
בתחילת שנות ה-20 חתמו רומניה, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה על ההסכמה הקטנה, ברית כנגד שאיפות הרבנשיזם של הונגריה. שר החוץ של רומניה, טאקה יונסקו, ניסה למשוך לברית גם את פולין, אך ניגודי אינטרסים (סכסוך גבולות על מחוז זאולז'ה) בינה ובין צ'כוסלובקיה מנעו את הצטרפותה.
בין 13 ל-24 במרץ 1920, בוורשה, התנהל ויעוד פולני-רומני שהוכן היטב על ידי המארחים. על פי הוראות גנרל סטניסלב הלר, ראש המטה הכללי הפולני, זומן מפריז הגנרל הפולני רוזבדובסקי שהיה מקורב לחוגים רומנים. בראש המשלחת הרומנית עמד אלוף-משנה (לוקוטנט קולונל) יון אנטונסקו. בסוף מרץ שוחח ארוכות ראש הממשלה החדש של רומניה, אלכסנדר אוורסקו, עם ראש הנציגות הפולנית בבוקרשט. בתחילת מאי הגיע לבוקרשט, לפי הזמנת מלך רומניה, גנרל רוזבדובקי שהתקבל בלבביות רבה וניהל שיחות עם ראש ממשלת רומניה ושרי החוץ וההגנה. ב-5 ביוני הגיש הצד הפולני תזכיר שבו פורטו היחסים הבעיתיים עם רוסיה הסובייטית. המגעים בין הצדדים נמשכו וב-3 במרץ 1921, בבוקרשט, נחתם בין שתי המדינות הסכם הגנה לתקופה של 5 שנים. ההסכם חייב את הצדדים למתן סיוע צבאי הדדי במקרה שאחד הצדדים יותקף בגבול המזרחי.
חידוש הברית עריכה
בתום תקופת 5 השנים של הברית תבעו הפולנים את הרחבת הברית וסירבו לחדשה במתכונת הישנה. במהלך שנת 1925 חלה התרחקות בין צרפת ובין פולין בשל המדיניות האירופית שנקטו בתקופה זו הממלכה המאוחדת וצרפת, מדיניות שגרסה שאת הביטחון האירופי צריך להשיג עם גרמניה ולא נגדה. גרמניה התחייבה לשמור על הסטטוס קוו בגבולה המערבי וב-16 באוקטובר 1925, בלוקרנו, חתמה עם צרפת, הממלכה המאוחדת, בלגיה ואיטליה על הסכם אי-התקפה המכונים הסכמי לוקרנו. גרמניה לא הכירה בגבולותיה עם פולין וצ'כוסלובקיה והסתפקה בחתימת הסכמי בוררות איתם. פולין וצ'כוסלובקיה חשו נבגדות על ידי צרפת וחיפשו בני ברית נוספים מול איום גרמני פוטנציאלי.
דאגותיה של פולין מהרבנשיזם הגרמני ושל רומניה מהרבנשיזם ההונגרי הביאו לכך שב-26 במרץ 1926 חודשה הברית הפולנית-רומנית והפעם מתוך רצון להרחיבה לכל התקפה על אחת משתי המדינות, לא רק בגבול המזרחי. הברית המורחבת כונתה "ברית להגנה הדדית נגד תוקפנות ולסיוע צבאי" ונחתמה באופן רשמי בוורשה, ב-9 בפברואר 1927.
הידוק קשרים וגישושי איחוד עריכה
בשנת 1927 הלך לעולמו פרדיננד הראשון, מלך רומניה וכס המלכות הועבר לנכדו, מיכאי הראשון, מלך רומניה, שהיה עדיין ילד. לכן, הוקם מוסד עוצרות בראשותו של הנסיך הרומני ניקולאה, הדוד של המלך הקטין, שניהל את המדינה בשם המלך עד שאביו של מיכאי, קרול השני, מלך רומניה, אחיו של ניקולאה, שב לרומניה ותפס את השלטון בשנת 1930.
ב-15 בינואר 1931 התהדקו יחסי שתי המדינות בחתימה על הסכם ערבות הדדי. באוקטובר התחילה בפולין חרושת שמועות על כך שפילסודסקי שוקל את מועמדותו של הנסיך הרומני ניקולאה (העוצר לשעבר) לכתר הפולני הפנוי. פוליטיקאים פולנים שמרנים, כגון יאנוש רדזיוויל תמכו בכך. רדזיוויל העלה בסנאט את נושא השבת המלוכה לפולין. בשנת 1932 הודיע השגריר הרומני בפולין לראש ממשלת רומניה, ניקולאה יורגה, שקבוצות פולניות שמרניות שוקלות אפשרות של יצירת ברית אישית בין פולין לרומניה על ידי בחירתו של קרול, מלך רומניה, גם לכס המלכות הפולני.
שערוריית ספרו של יאן סבה עריכה
בשנת 1934, כשרומניה יצרה את הברית הבלקנית, עם יוגוסלביה, טורקיה ויוון, הצטננו מעט יחסי שתי המדינות. פרסום ספרו של יאן סבה, שגריר צ'כוסלובקיה ברומניה, ספר שקרא להתקרבות של רומניה לברית המועצות ויצירת קשרים משולשים הדוקים, כולל מסילת רכבת ישירה שתעבור מצ'כוסלובקיה לברית המועצות דרך רומניה יצר משבר פוליטי. הספר, שהקדמתו נחתמה על ידי שר החוץ הצ'כוסלובקי, קאמיל קרופטה, כלל אמירות לא דיפלומטיות כלפי פולין.
שר החוץ הצ'כוסלובקי טען בראשית 1937 שלא היה מודע לתוכן הספר. הפולנים לחצו ולאחר ביקור של ראש ממשלת רומניה, גאורגה טטרסקו, בפראג הוחזר השגריר הצ'כוסלובקי למולדתו.
עליית כוחה של גרמניה ופירוק צ'כוסלובקיה עריכה
במפגש של טטרסקו עם שר החוץ הפולני, יוזף בק, הציע האחרון שרומניה תמשוך את ידה מתמיכתה בצ'כוסלובקיה ותנסה להגיע לפשרה עם הונגריה. בעת משבר צ'כוסלובקיה, בשנת 1938, דחק בק בממשלה הרומנית של מירון קריסטאה להשתתף בחלוקת צ'כוסלובקיה על ידי תמיכה בסיפוח ההונגרי של רותניה הקרפטית בתקווה שתמיכה זו תביא לכך שמנהיג הונגריה, מיקלוש הורטי, ירפה מתביעותיו בטרנסילבניה.
המלך הרומני, קרול השני, דחה את ההצעה, אך פולין השתתפה בחלוקת צ'כוסלובקיה ופלשה למחוז זאולז'ה שבשלזיה, שצ'כוסלובקיה כבשה מידיה בעת שפולין הייתה עסוקה במלחמת פולין-אוקראינה. רומניה חששה שלאחר פירוק צ'כוסלובקיה צפוי לה גורל דומה. עליית כוחה של גרמניה הדאיג את פולין והיא דאגה לרשת את עצמה במערכת של בריתות. רומניה ופולין הציעו האחת לרעותה תמיכה. בשבועות שקדמו למלחמת העולם השנייה, במשא ומתן שניהלה פולין עם צרפת, הממלכה המאוחדת וברית המועצות, תבעו הסובייטים את ביטול ברית ההגנה הפולנית-רומנית. הפולנים, שראו בברית עם רומניה נכס אסטרטגי, סירבו לבטלה, יתר על כן, במערכת הבריתות, שרקמו עם מעצמות המערב, הם הבטיחו גם לרומניה ערובה בריטית.
פולין ורומניה נמנעו מלייעד ספציפית את בריתן כנגד גרמניה, משום ששתיהן שאפו לשפר את יחסיהן איתה ושרי החוץ של שתי המדינות סיכמו זאת ביניהם במפגש שערכו בקרקוב באפריל 1939.
ראש הגשר הרומני עריכה
ערך מורחב – ראש הגשר הרומני
בשעה שגרמניה הנאצית תקפה את פולין העדיפה זו לא לבקש מרומניה את עזרתה הצבאית, אלא להשתמש בשטח רומניה כעורף אסטרטגי, שדרכו תוזרם אספקה לצבא הפולני. את האספקה היו אמורות להביא לנמלי הים השחור של רומניה ספינות צי אנגליות וצרפתיות, אך הן התמהמהו.
ב-14 בספטמבר הורה המפקד הפולני העליון, מרשל אדוורד רידז-שמיגלי, לכוחות הפולניים שממזרח לוויסלה, להתרכז באזור הגבול עם רומניה, אזור שכונה "ראש הגשר הרומני". ההוראה ניתנה לכ-20 דיוויזיות. מטרת הפיקוד העליון הפולני הייתה לרכז את הצבא באזור הסמוך לגבול הרומני, אזור משופע במכשולים טבעיים (ביצות ונהרות) ולשמר בו את הכוח הצבאי הפולני ולארגן בו את המגננה נגד הגרמנים עד שבני הברית המערביים יפתחו בחורף במתקפה המובטחת במערב גרמניה. הפולנים סמכו על כך שדרך הגבול הרומני יקבלו אספקה שוטפת ויחס ידידותי. התוכנית הפולנית הוכנה מראש למקרה שבו הצבא הפולני לא יצליח לשמור על הגבול נגד הגרמנים. כניסת הצבא האדום לפולין ב-17 בספטמבר חיסלה למעשה את התוכנית הפולנית, אך בראש הגשר הרומני כבר התרכז כוח צבאי גדול.
במהלך נפילת פולין וגם זמן מה לאחריה, חיילים פולנים עברו את הגבולות עם רומניה ועם הונגריה בניסיון לעבור דרכן אל אזורים שנשלטו על ידי כוחות בני בריתם. הרומנים אפשרו למעשה לפולנים להמשיך במסעם וכ-120,000 אנשי צבא פולנים עשו את הדרך הזאת ולצדם גם פליטים אזרחים רבים.