ברטולט ברכט

אויגן ברטולד (ברט) פרידריך ברכט (בגרמנית: Eugen Berthold Friedrich Brecht, ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏; 10 בפברואר 1898 – 14 באוגוסט 1956), ידוע כברטולט ברכט (Bertolt Brecht, ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏) היה מחזאי, במאי ותאורטיקן תיאטרון ומשורר גרמני. מהבולטים שבמתנגדי המשטר הנאצי.

ברטולט ברכט
Bertolt Brecht

לידה	10 בפברואר 1898 אאוגסבורג, הקיסרות הגרמנית, ממלכת בוואריה
פטירה	14 באוגוסט 1956 (בגיל 58) ברלין המזרחית, גרמניה המזרחית
שם לידה	Eugen Berthold Friedrich Brecht
מדינה	אוסטריה, גרמניה המזרחית, רפובליקת ויימאר, הקיסרות הגרמנית
מקום קבורה	בית הקברות דורותיאנשטאדט
מקום מגורים	Chausseestraße
אירועים משמעותיים	שריפת הספרים בגרמניה הנאצית (1933)
שם עט	Bertolt Brecht, Berthold Larsen
מקום לימודים	אוניברסיטת מינכן
שפות היצירה	גרמנית
יצירות בולטות	אופרה בגרוש, אמא קוראז' וילדיה, הנפש הטובה מסצ'ואן, אימתו ומצוקתו של הרייך השלישי, חיי גליליאו, מעגל הגיר הקווקזי, עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי
בן או בת זוג	מריאן צוף (3 בנובמבר 1922–ספטמבר 1927) הלנה וייגל (10 באפריל 1929–14 באוגוסט 1956) פאולה בנהולצר
צאצאים	שטפאן ברכט, Michel Berlau, ברברה ברכט-של, פרנק בנהולצר, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
פרסים והוקרה	הפרס הלאומי של מזרח גרמניה פרס השלום הבין-לאומי ע״ש סטלין star on Playwrights' Sidewalk
חתימה

קורות חייו ויצירתו

אויגן ברטולד פרידריך ברכט נולד באַוּגסבורג שבבוואריה בגרמניה. אביו היה ברטולד פרידריך ברכט, מנהל בית חרושת לנייר ובן למשפחה קתולית מבאדן, ואמו הייתה וילהלמינה פרדריקה זוֹפִי בְּרֶצינג, לותרנית אדוקה מדרום וירטמברג. הוריו נהגו לקרוא לו בהתחלה אויגן או אייגין. הוא נקרא ברטולט או ברט מאוחר יותר. ילדותו ונעוריו בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה – תקופה שהתאפיינה באבטלה רבה, ניסיונות הפיכה אלימים ואינפלציה של המטבע הגרמני – השפיעו על נטיותיו הפוליטיות ועל דרכו כאמן לעתיד. ברכט גילה כבר מילדות נטייה לכתיבה, ובמיוחד לשירה, לצד משיכה לסיפורי הרפתקאות קסומות בארצות המזרח ואמריקה הרחוקות, כפי שתוארו בספריו של קארל מאי, משיכה שתלווה אותו לכל אורך חייו וברבים משיריו ומחזותיו. בשנת 1909, כאשר היה בן אחת עשרה, חלתה אמו בסרטן, מחלה שהביאה למותה 12 שנים אחרי כן.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הפגין ברכט הנער את רגשותיו הפטריוטיים במאמרים נלהבים למען הקיסר והמלחמה, אך להיטות זו התפוגגה במהרה ופינתה את מקומה לפיכחון. ברכט עשה ככל שביכולתו כדי להימנע מגיוס לצבא, בין השאר באמצעות לימודי רפואה (בהם לא היה לו עניין כלשהו) באוניברסיטת מינכן. לימודים אלה נמשכו באופן פורמלי בין השנים 1917–1921, עד שסולק מהפקולטה. עם תום המלחמה שירת פרק זמן קצר כמגויס בבית חולים צבאי לריפוי מחלות מין באוגסבורג.

בשנת 1919 נולד בנו בכורו, פרנק, מפאולה בנהולצר קנן (כינויה היה "ביי"). פרנק גדל במשפחות אומנות שונות, שימש כטייס בלופטוואפה הגרמני במלחמת העולם השנייה, ונהרג בשנת 1943 בעת הפצצה ברוסיה.

ברכט עבר למינכן, החל לפרסם שירים ומאמרים ועבד על מחזהו הראשון, "בעל" (1919). במחזה זה, כמו גם במחזהו השני, "תופים בלילה", ניתן להבחין בהשפעות של אמני קברט ושחקנים כמו פרנק ודקינד, קלבונד וקרל ולנטין, שהקרינו דימויים גבריים חזקים ובמקביל שילבו נימות סאטיריות, אנדרוגיניות והומוארוטיות בולטות.

סביב דמותו הכריזמטית של ברכט, התקבצה חבורה של יוצרים צעירים כמו גאורג אורגה, הצייר ויוצר התפאורות קספר ניהר, המחזאי ארנולט ברונן ואחרים, שכולם ניהלו פרשיות אהבים עם ברכט.^{[דרוש מקור]} באותה תקופה גם שינה ברכט את שמו מברטולד לברטולט. במקביל, היו לברכט גם שורה ארוכה של מאהבות, שלאחת מהן, זמרת האופרה מריאנה צוף, נישא (ב-1922) וממנה נולדה לו בשנת 1924 בתו ברברה (מארי-ברברה שאל). בני הזוג התגרשו בשנת 1927. עם חבורת הצעירים שסביבו כונן ברכט מערכת עבודה כקולקטיב, שבו רעיונות מושלכים מכל עבר עד לגיבוש המחזה השלם. צורת עבודה זו, בין השאר, הייתה אחת הסיבות לכך שמחזותיו עד עליית הנאצים ב-1933 מאופיינים במבנה אפיזודי, עם הטיה חזקה לקרעי קטעים ושיריים, שהיו החלק החזק ביותר של ברכט.

פסל בדמות ברכט בברלין

הזכייה בפרס קלייסט פילסה לברכט בשנת 1924 את הדרך לברלין, שם יצר קשרים עם דמויות בולטות בתיאטרון הגרמני כמו מקס ריינהרדט, ארווין פיסקטור וקרל צוקמאייר, וקנה את אהדתו של המבקר הרברט איהרינג. ברכט המשיך לטפח את קשריו עם ליון פויכטוונגר, שהיה אז בעיקר מחזאי ובהמשך כתב רומנים היסטוריים מצליחים. בברלין נקשר ברכט רומנטית ויצירתית עם הלנה וייגל, שנישאה לו בשנת 1929 והייתה כוכבת ראשית במחזותיו. נולדו לו ממנה בת ובן. קשר רומנטי נוסף היה לברכט עם הסופרת, המחזאית והמתרגמת אליזבת האופטמן, שנעשתה לשותפתו העיקרית ב"קולקטיב" והעלתה תרומה חשובה למחזותיו ולפיתוח התאוריות התיאטרוניות שלו ב"להרשטוקה" (מחזות הלימוד). תרומתה ניכרת גם בסיפוריו ובשיריו בתקופה שעד לעליית הנאצים לשלטון בראשית 1933.

הצלחתו הגדולה של ברכט באה כמעט באקראי, כאשר הועלה המחזה האופראי "אופרה בגרוש" בשנת 1928. עד אז היה ברכט מחזאי ומשורר מוערך, אך מחזותיו נחשבו נסיוניים ויקרים מדי (לא מעט בגלל סגנון הבימוי האקצנטרי של ברכט). "אופרה בגרוש" שינתה את הדימוי הזה. המחזה התבסס על "אופרת הקבצנים" של ג'ון גיי מהמאה השמונה עשרה, עם מוזיקה אותה כתב קורט וייל, כשבתפקידים ראשיים מופיעות הלנה וייגל, קרולה נהר ורעייתו של וייל, לוטה לניה. המחזה הועלה בהצלחה גדולה וביסס במידה רבה את שמו של ברכט, כמו גם את הקריירה המצליחה של וייל כמלחין ושל לוטה לנייה כשחקנית. שני מחזות נוספים שניסו להתבסס על הצלחת "אופרה בגרוש" – "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" ו"סופטוב" – זכו להצלחה פחותה באותה עת. ביחס למחזות אלה ולמחזות קודמים של ברכט, הועלתה הטענה כי העתיק בלי לתת קרדיט שירים של ארתור רמבו, פרנסואה ויון ורודיארד קיפלינג.

בתקופה זו בלטו ביצירתו של ברכט רעיונות סוציאליסטיים ומרקסיסטיים, לאחר שנחשף לרעיונותיו של מרקס בשנת 1927. נאמנות לרעיונות מרקסיסטיים ולסוציאליזם היא מאפיין בולט במחזותיו מאותה תקופה – "האומר כן / האומר לא", "האמצעים שיש לנקוט", "יוהנה הקדושה של המכלאות" ו"היוצא מן הכלל והכלל". מחזות אלה משקפים גם רעיונות מתיאטרון ה"נו" היפני, על הפישוט והטקסיות שבהם. גישה חדשנית זו גרמה לכך, שברכט גונה בזמן ה"טיהורים" של יוסיף סטלין כ"פורמליסט" הסוטה מהנתיב הרצוי של "ריאליזם סוציאליסטי" (ראו להלן בפרק על "תאוריה תיאטרונית").

בעקבות עליית הנאצים לשלטון עזב ברכט את גרמניה. האופטמן עזבה את הקולקטיב ובמקומה באה מרגרטה שטפין, צעירה בת 23 שהפכה לעוזרת של ברכט משנת 1931 עד שנת 1941 (ברכט לא השלים כתיבת מחזה כלשהו אחרי מותה בטרם עת משחפת). חבורתו של ברכט התיישבה תחילה בדנמרק, שם יצר ברכט קשר רומנטי ויצירתי עם רות ברלאו, אחר כך עברה החבורה לפינלנד ומשם – רגעים לפני שהחל "מבצע ברברוסה" לכיבוש רוסיה – לקליפורניה שבארצות הברית. בתקופת הגלות הזו נכתבו מחזותיו החשובים והנודעים ביותר של ברכט, שהבולטים בהם הם "חיי גלילאו" (1938), "אמא קוראז' וילדיה" (1939), הנפש הטובה מסצ'ואן (1940), "אדון פונטילא ומאטי משרתו" (1941), "עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי" (1941) ו"מעגל הגיר הקווקזי" (1945).

אחרי תום מלחמת העולם השנייה נחקר ברכט על ידי "הוועדה לפעילות אנטי אמריקאית" (HUAC) בגלל עברו הקומוניסטי (ברכט היה נתון למעקב ה-FBI במהלך שנותיו בארצות הברית), מה שגרם לו להגר לשווייץ. בעקבות הזמנת ממשלת גרמניה המזרחית חזר ברכט בשנת 1949 לגרמניה המזרחית והפך למנהל ולבמאי הראשי של ה"ברלינר אנסמבל". ברכט ביים שורה של מחזות ששינו את פני התיאטרון של המאה העשרים, הבולטים בהם הם "אמא קוראז'" (עם הלנה וייגל בתפקיד הראשי, ב-1949) ו"מעגל הגיר הקווקזי" (ב-1950). בין 1953 ל-1963 יצירותיו של ברכט הוחרמו באוסטריה בשל רעיונתיו, חרם שהובל על ידי הסופר האוסטרי-היהודי פרידריך טורברג והעיתונאי הנס וייגל.

בעקבות הצלחת מחזותיו הפך ברכט לסמל בולט של גרמניה הקומוניסטית, לעיתים קרובות למורת רוחו. במערב זכו יצירותיו לתהילה אמנותית, אך גם לגינוי בשל תמיכתו במשטר הקומוניסטי ובשל המשקל האידאולוגיה והגישה הדידקטית בחלק ממחזותיו – במיוחד "האומר כן / האומר לא" ו"האמצעים שיש לנקוט".

ברכט נפטר ב-14 באוגוסט 1956 בעקבות התקף לב, ונקבר בבית הקברות דורותיאנשטאדט בברלין.

תאוריה תיאטרונית

ברכט נודע בזכות התאוריה התאטרונית המגולמת במושג "להרשטוקה" (בגרמנית: Lehrstücke) , שניתן לתרגמו כ"מחזות לימודיים". ברכט נחשב כבורא "התיאטרון האפי", יחד עם ארווין פיסקטור. לפי הגדרותיו, מחזה אינו צריך לעורר בצופים תגובה רגשית של הזדהות עם הפעולה אלא לעורר מחשבה והרהור רציונלי, ובחינה ביקורתית של האירועים המתרחשים על הבמה. לצורך כך ביקש ברכט ליצור "אפקט ניכור" (Verfremdungseffekt) בין הצופה למתרחש על הבמה, באמצעות אזכור חוזר ונשנה כי המחזה אינו ייצוג של המציאות ואינו המציאות עצמה (היעדר "קיר רביעי"). כך, לדוגמה, במחזותיו השחקנים אינם דבקים במשחק ריאליסטי אלא במחוות מוגזמות (משחק ברכטיאני), פונים אל הקהל ישירות, מחליפים תלבושות ואביזרים מול הקהל, התאורה אינה מציאותית והתפאורה סמלית ולעיתים מלאכותית במכוון.

בשנות האנסמבל הברלינאי שינה ברכט את טעמו במידת מה, במיוחד כאשר נוכח כי למרות הניסיון ליצור אפקט של ניכור, ישנה הזדהות עצומה של הקהל עם ההתרחשות על הבמה גם אם זו אינה ריאליסטית. ההזדהות עם אמא קוראז' ועם קתרין במחזה "אמא קוראז' וילדיה" או עם הדרמה העזה של "מעגל הגיר הקווקזי" אינם תוצאה של הרהור הגיוני. המחזות האופייניים שביים ברכט במסגרת האנסמבל גם אינם בנויים כתמונות נפרדות, מקוטעות ומלאכותיות והרצף הסיפורי מודגש בהם. במובן זה, אפשר לראות בבימוי וברעיונות הברכטיאניים המאוחרים מעין "תיאטרון סמלי", הקרוב ברוחו לתיאטרון השייקספירי יותר מאשר לתיאטרון המדגיש ניכור.

טענות על העתקה

במהלך השנים שבו ועלו טענות כי ברכט נעזר במידה זו או אחרת במחזותיו בטקסטים שכתבו אחרים. הטענות נחלקות בדרך כלל לשני סוגים עיקריים: טענות שברכט "שאל" למחזותיו קטעים שנכתבו על ידי סופרים ומשוררים אחרים; וטענות שברכט אימץ כשלו יצירות של יוצרים אחרים (שלא פורסמו).

הטענות מן הסוג הראשון קלות יחסית להוכחה. ידוע כי ברכט שילב במחזותיו השונים קטעים מפול ורלן וארתור רמבו (ב"ג'ונגל הערים"), רודיארד קיפלינג (במיוחד ב"אופרה בגרוש"), פרנסואה ויון ואחרים; וכן כי הציג מספר פעמים עבודות עיבוד שעשה על פי תרגומים אחרים לגרמנית כאילו היו תרגומיו שלו. כך, לדוגמה, "יוהנה הקדושה של המכלאות" גונבת רעיונות וקטעים שלמים מ"ז'אן דארק" ו"מייג'ור ברברה" של ג'ורג' ברנרד שו, "אופרה בגרוש" כוללת שירים מתורגמים של קיפלינג, "האומר הן" משתמש בקטעים שלמים מתרגומו של ויילי למחזה הסיני "ההשלכה לעמק" (או "טאניקו"), ו"מעגל הגיר הקווקזי" כולל שירים של גריגול רובכידזה, המשורר הגאורגי הגולה.

הטענות מן הסוג השני חמורות הרבה יותר באופיין וקשות להוכחה. בספרו השערורייתי "חייו ושקריו של ברטולד ברכט" טוען ג'ון פיוג'י – מייסד ועורך "שנתון ברכט" המכובד – כי כמעט כל מחזותיו ויצירותיו של ברכט הם, למעשה, פרי יצירתן של אליזבת האופטמן ומרגרטה שטפין, ובמידה פחותה של רות ברלאו. אף שגישתו של פיוג'י לברכט עוינת בעליל ולעיתים גובלת בהטיית עובדות, ולמרות הסתייגויות חריפות של מספר חוקרים, ביניהם כאלו המצוטטים בספרו, הטענות עודן מקובלות בקרב חוקרים רבים^{[דרוש מקור]}.

פיוג'י, מגובה בחוקרים אחרים, מצביע על כך שחלקים מסוימים של "אופרה בגרוש", עיקרו של המחזה "סופטוב", רוב הסיפורים הברלינאים של ברכט, כמה מהשירים ב"ספר התפילות", חלקים נכבדים מ"האומר הן", "אדם הוא אדם" ו"יוהנה הקדושה של המכלאות" וחלקים מ"מהגוני" נכתבו למעשה על ידי האופטמן. במקרים בהם היה מדובר בתרגום (ולעיתים קרובות, בתרגום ללא קרדיט) הכרחי לשער שהכתיבה בוצעה על ידי האופטמן, כיוון שברכט שלט בגרמנית בלבד. פיוג'י מביא קטעים מתרגומים של האופטמן מוויילי ששולבו ב"האומר הן" המועתקים מילה במילה על ידי ברכט ומוצגים כשלו.

עדות משמעותית אחרת, המעוגנת בחוזים של חלוקת הכנסות מהצגה, היא שהמחזה "האדון פונטילה ומשרתו מאטי" מבוסס למעשה על מחזה קיים של ואוליוקי הפינית, עמו ערכו ברכט ופמלייתו הכרות בשנת 1941. וכן שרות ברלאו הייתה שותפה לכתיבת "חזיונות סימון משאר" (יחד עם ליון פויכטוונגר).

בעייתיות הרבה יותר הן טענותיו של פיוג'י ביחס לחלקה של מרגרטה שטפין בכתיבת מחזותיו של ברכט. שטפין נפטרה ברוסיה, זמן קצר לפני הגירתו של ברכט לארצות הברית, כאשר רוב המחזות שלכתיבתם תרמה היו עדיין בשלב של כתבי יד ורק חלק קטן מהם הושלם. כאן, כמו במקומות אחרים, מסתמך פיוג'י על עדויות נסיבתיות, כמו השתנות פתאומית במבנה היצירות הברכטיאניות, שימוש במקורות שלא היו נגישים לברכט (במיוחד בגלל מחסומי שפה), יצירות אוטוביוגרפיות למחצה של שטפין, המעלות נושאים שונים המרמזים לניצול מצד ברכט, וכן הלאה.

רשימת יצירות ותרגומיהן לעברית

ערך מורחב – כתבי ברטולט ברכט

• השיר עץ השזיפים בארבעה תרגומים של בנימין הרשב, שמעון זנדבנק, עמוס נוי ורונן סוניס, באתר הארץ, 11 ביולי 2023

לקריאה נוספת

• חנה ארנדט, על ברטולט ברכט, ת"א: רסלינג, בחר וערך יצחק לאור, מגרמנית: נועה קול, 2015. (הספר בקטלוג ULI)
• יעקב מלכין, מבוא לצ’פלין וברכט: ההנאה כקנה מידה להערכת אמנות, פאן, 1966. (הספר בקטלוג ULI)
• ג'ון פיוג'י, חייו ושקריו של ברטולד ברכט, הוצאת דביר, תרגם: מרדכי ברקאי, 2001. (הספר בקטלוג ULI)
• איליין פיינסטיין, לאהוב את ברכט, הוצאת הד ארצי, מאנגלית: ורדה ירושלמי, 1999. (הספר בקטלוג ULI)
• ז'אק-פייר אמט, המאהבת של ברכט, הוצאת עם עובד, מצרפתית: תהילה מישור, 2008. (הספר בקטלוג ULI)
• שלמה יניב, הבלדה העברית בת זמננו – מסורת וחידוש, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 1999, הפרק "ברכט יוצר הנוסח של הבלדה החדישה: תבניות ותשתיות בשירתו ובמחזותיו", עמ' 157–184. (הספר בקטלוג ULI)

• Ronald Hayman, Brecht: A Biography, Weidenfeld & Nicolson, 1983. (הספר בקטלוג ULI)
• John Willett (ed.), Hugh Rorrison (translator), Bertolt Brecht Journals, 1934-55, Bloomsbury Methuen Drama, 1973. (הספר בקטלוג ULI)
• Margaret Eddershaw, Performing Brecht: Forty Years of British Performances, Routledge, 1996. (הספר בקטלוג ULI)
• Stephen Unwin, A Guide to the Plays of Bertolt Brecht, Methuen, 2005. (הספר בקטלוג ULI)
• Laura Bradley, Brecht and Political Theatre: the Mother on Stage, Clarendon, 2006. (הספר בקטלוג ULI)
• J. Chris Westgate (ed.), Brecht, Broadway and the United States Theatre, Cambridge Scholars Publications, 2007. (הספר בקטלוג ULI)
• Tom Kuhn (et al, ed.), Brecht on Performance: Messingkauf and Modelbooks, Bloomsbury Academic, 2019. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• ברטולט ברכט, ברשת החברתית Goodreads
• ברטולט ברכט, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• ברטולט ברכט, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• ברטולט ברכט, באתר AllMovie (באנגלית)
• ברטולט ברכט, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• ברטולט ברכט, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
• ברטולט ברכט, באתר AllMusic (באנגלית)
• ברטולט ברכט, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• ברטולט ברכט, באתר Discogs (באנגלית)
• ברטולט ברכט, באתר Songkick (באנגלית)
• ברטולט ברכט, דף שער בספרייה הלאומית
• ברטולט ברכט, באתר DNCI, הדיסקוגרפיה הלאומית של שירים איטלקיים
• ברטולט ברכט, בארכיון הבימה
• יצחק לאור (עורך), ספר ברכט, מטעם 27, ספטמבר 2011.
• עופר אדרת, מה יש לנו לבקש, אנחנו המסכנים?, באתר הארץ, 12 בפברואר 2008
• אריאנה מלמד, מנוול, פחדן, שקרן, גנב – אבל ברכט, באתר ynet, 28 באוגוסט 2001
• אלישע פורת, ברטולד ברכט גנב גם ממשה ליפשיץ, באתר News1 מחלקה ראשונה, 28 ביוני 2012
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על ברטולט ברכט – תוכנית ראשונה‏, 14 באוגוסט 2011
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על ברטולט ברכט – תוכנית שנייה‏, 14 באוגוסט 2012
• ברטולט ברכט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• חומר מוקדש לברכט באתר אוניברסיטת לידס (באנגלית)
• יוסף לפיד, ברכט הוא ברכט, מעריב, 10 בספטמבר 1965
• שושנה אביגל, המטאטא העצוב של התיאטרון המודרני, מעריב, 20 במרץ 1970
• יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב, ברטולד ברכט | אבי התיאטרון האכזרי והמהפנט, פודקאסט של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" של "כאן"
• ברטולט ברכט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

משיריו:

• שירי ברכט בתרגום בנימין הרשב: "הכל משתנה", "על האלימות", "מכל יצירות האדם", "כשהרֶשע בא כמו גשם נופל", "על הולדת הבן", "מתוך מדריך מלחמה גרמני", "שאלות של פועל שקורא"(הקישור אינו פעיל).
• ברטולט ברכט, "שאלותיו של פועל תוך כדי קריאה". שיר בתרגום מרדכי אבי-שאול
• ברטולט ברכט, 1940 VI, באתר הארץ, 23 ביולי 2010
• ברטולט ברכט (תירגם מגרמנית יצחק לאור), אין פשע גדול כַּעזיבה, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2014
• ברטולט ברכט (תירגם מגרמנית יצחק לאור), סרט של הקומיקאי צ'פלין, באתר הארץ, 20 בפברואר 2015
• ברטולט ברכט, הָעֵצִים הִשְׁתַּחֲווּ, הַיָּרֵחַ זָרַח וְכֻלָּם צָעֲקוּ: הֵידָד!, באתר הארץ, 18 בפברואר 2025