ברכת משה היא הברכה שבירך משה את שבטי ישראל טרם מותו. הברכה מופיעה בספר דברים פרק לג, בתחילת פרשת וזאת הברכה, שהיא הפרשה המסיימת את התורה. לפי הפסוק הפותח את הפרק, ”וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” מפרשים אבן עזרא והכלי יקר שאין זו ברכתו האישית של משה, אלא ניתנה לו בנבואה.[1]

מרבית הברכות עוסקות בתיאור אופי השבט או אופי נחלתו.

"ברכת משה" - פרסקו בקפלה הסיסטינית, מעשה ידי לוקה סיניורלי

סדר הברכות

עריכה

אחרי מבוא כללי מברך משה את השבטים לפי הסדר הבא: ראובן, יהודה, לוי, בנימין, יוסף (עם התייחסות ספציפית למנשה ואפרים), זבולון, יששכר, גד, דן, נפתלי, אשר ולאחר מכן סיכום כללי. מרבית הברכות קצרות - פסוק או שניים. הברכות לשבט לוי ולשבט יוסף ארוכות יותר, ושבט שמעון כלל אינו זוכה לברכה. אבן עזרא נימק את סדר השבטים בברכה:

”הנה החל מהבכור, כי כן המשפט, ולא הזכיר שמעון בעבור בעל פעור כי העובדים היו שמעונים ומספרם לעד גם נשיאם נהרג. או הלך על דרך יעקב שלא ברך שמעון ולוי ובעבור כבוד אהרן נתלה השבט ממנו ולא היה בשבט שמעון גדול כמותו. ואם יטעון טוען למה בירך ראובן, התשובה כי יעקב ברכו והברכ' היא "אל תותר" שיהיה כאחד מאחיו. ואחר ראובן הזכיר יהוד' שהוא בעל דגל והוא עולה בתחלה למלחמה, ואחר כן לוי, ואחריו בנימין, בעבור היות הלוים דרים בירושלים שהייתה בין יהודה ובין בנימין כן כתוב. ואחר כן שבט יוסף שלא יאחרנו, וכבר הקדים אחיו הקטן, ואחר כן זבולון בעבור שהוא נלחם, ואחר כן יששכר. וכאשר תמו בני הגבירות החל מגד שהוא עם דגל בני הגבירו', ואחר כן דן שהוא בעל דגל, ואחר כן נפתלי כי הוא גדול מאשר.”[2]

הברכות

עריכה

פתיח

עריכה

”ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ, מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ, וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.”

ראובן

עריכה

”יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר.”

יהודה

עריכה

”וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר: שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ, יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה.”

”וּלְלֵוִי אָמַר: תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע, כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה, מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן.”

בנימין

עריכה

”לְבִנְיָמִן אָמַר: יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו, חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן.”

יוסף, אפרים ומנשה

עריכה

”וּלְיוֹסֵף אָמַר: מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים. וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם. וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה, תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ, וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה.”

זבולון וליששכר

עריכה

”וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק, כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל.”

הברכה מתייחסת, ככל הנראה, לפולחן בהר הכרמל, שם נעבד בעל הכנעני־פיניקי (עד לתקופה הרומית, אז כבר מוזג עם זאוס/יופיטר).[3]

”וּלְגָד אָמַר: בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד, כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן, וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל.”

”וּלְדָן אָמַר: דָּן גּוּר אַרְיֵה, יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן.”

נפתלי

עריכה

”וּלְנַפְתָּלִי אָמַר: נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה', יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה.”

”וּלְאָשֵׁר אָמַר: בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר, יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ. בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ.”

סיום

עריכה

”אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן, רֹכֵב שָׁמַיִם בְעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים. מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם, וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד. וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל. אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּ-ה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ ,וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ.”

ברכת יעקב וברכת משה

עריכה

לברכת משה לשבטים קדמה ברכת יעקב לבניו, אבותיהם של השבטים. בעוד שבברכת יעקב יהודה ויוסף זוכים לברכות ארוכות ומפורטות, בברכת משה לוי ויוסף זוכים לברכות מפורטות וברכתו של יהודה מתקצרת מאוד.

פרשני המקרא עסקו בהרחבה בזיקה שבין שתי ברכות מקבילות אלה. יאיר גנז מוצא בברכת משה מגמה של פיוס, המופנית אל שבטים שננזפו בברכתו של יעקב.[4]

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה