פתיחת התפריט הראשי

בר אלישיב היא משפחה מכובדת ועשירה שידוע עליה מהדור הרביעי של תקופת האמוראים. מוזכרת בתלמוד כסמל לעשירות.

תוכן עניינים

בני המשפחהעריכה

אחד מבני המשפחה, הוא רבי יצחק בן אלישיב, היה אמורא והיה ידוע כמחולל ניסים. תנא אחר, בשם רבי אבא בר אלישע, מוזכר במדרש רבה[1] ולדעת בובר הוא רבי אבא בר אלישיב.[2]

חזקת קרקעותעריכה

במסכת בבא בתרא[3] מוזכרת המשפחה בקשר לדיני חזקת קרקעות. הגמרא דנה בטעם דין החזקה, האומר כי אדם שיש לו קרקע במשך שלוש שנים, הוא מוחזק בה, והמוציא ממנו עליו להביא ראיה, וגם אם אדם הביא ראיה שהוא היה בעליה של הקרקע לפני שלוש שנים, אם טוען השני כי הוא קנה ממנו את הקרקע בדמים, הוא נאמן כל עוד אין הוכחה נגדית.

אביי מנמק דין זה בכך שאף אדם לא יוותר במשך שלוש שנים לחבירו ויניחו לאכול את פירות שדהו. על כך השיב לו רבא, לפי דבריך, הדבר נתון לשיעורים וחילוקים ואינו שווה בכל אדם, שכן לפי טעם זה, כאשר אדם אוכל את פירות קרקעותיו של אדם שהוא ידוע כמקפיד על מי שאוכל על פירות שדהו, כמו משפחת בר אלישיב הידועה שגם אדם שעובר ליד שדותם הם מקפידים עליו, אדם כזה תהיה לו חזקה מיד כאשר יאכל את פירות השדה, שכן בכך שהוא אוכל את הפירות והם לא מוחים, ראיה היא כי הקרקע אכן שלו היא. מכח קושיא זו של רבא, הגמרא מסיקה כי טעם זה של אביי אינו הטעם הנכון, ומסיקה כי הטעם שונה, ונעוץ בתקנת חכמים.

אלמנה שמין מה שעליהעריכה

אחת ממחלוקותם של רב ושמואל בהלכות כתובה היא, האם שמין ומשערין את שווי הבגדים שעל האשה, כחלק מקבלת הכתובה, ומקזזין את דמי הבגדים מדמי הכתובה אותם היא זכאית לקבל. בעוד שרב סבור שאכן שמין את הבגדים שעליה, מכיוון שלדעתו הבעל לא הקנה את הבגדים לאשה אלא רק כאשר היא תחתיו ולא לאחר מיתתו, חלוק שמואל וסובר שאין לשום את מה שעליה כחלק מפירעון כתובתה.

בהקשר זה מספרת הגמרא כי כלת המשפחה שהייתה נשואה לאחד מהבנים שמת, באה לתבוע כתובתה מהיתומים, שהם היורשים ההלכתיים של המת. אמרו בני המשפחה, כי הם רוצים שהכלה תתלבש בכל הבגדים היקרים בה הייתה לבושה בחיי בעלה, ורק כך תבוא לבית הדין, וזאת מפני כבוד המשפחה. כאשר באה הכלה לבית דין, התעוררה השאלה האם לשום את הבגדים היקרים שעליה. רבינא ששימש כדיין בדין התורה, פסק כי ההלכה היא כרב, ששמין את הבגדים שעליה.[4]

מעמד שלשתןעריכה

במסכת גיטין[5] מוזכרת המשפחה בהקשר דומה. הגמרא דנה אודות מאמר של רב האומר כי יש דרך להקנות הלוואה לאדם אחר על ידי קניין הנקרא מעמד שלשתן, כאשר המלווה, הלווה והקונה נמצאים במקום אחד, והמלווה מקנה לקונה את ההלוואה בנוכחותו של הלווה.

רב אשי נימק את הקנין, שהלווה מסכים בשעת הקנין, להשתעבד לקונה במקום למלווה עצמו, מכיוון שבכך נעשית ההלוואה הלוואה מחודשת, ובעוד שקיימת אי נעימות מסוימת לדחות שוב ושוב את פירעון ההלוואה לאותו מלווה עצמו, נוח יותר לדחות את ההלוואה שוב כאשר המלווה הוא אדם אחר, ולכן הוא מסכים וגומר בדעתו להשתעבד לקונה ולשלם את החוב לקונה ההלוואה במקום למלווה. על כך הקשה האמורא הונא בנו של רב נחמיה, שלפי טעם זה, נמצא כי ההלכה של רב אינה שווה בכל אדם, ואם הקונה יהיה אדם קשוח כאנשי משפחת בר אלישיב, שדרכם הייתה לכפות את הלווה ולהכריחו לשלם בכוח, במקרה כזה לא יחול קנין מעמד שלשתן.

הערות שולייםעריכה