בשר בחלב

איסור תורה
(הופנה מהדף בשר וחלב)
Disambig RTL.svg המונח "גדי בחלב אמו" מפנה לכאן. לערך העוסק ביצירת אמנות, ראו גדי בחלב אמו (מיצב).

בשר בחלב הוא איסור מהתורה בהלכות כשרות ביהדות, על אכילת בשר וחלב שהתבשלו יחדיו. איסור זה כולל בנוסף לאיסור על האכילה גם איסור על הנאה מתערובת בשר וחלב מבושלת, ואף איסור ייחודי על עצם הבישול.

בשר בחלב
(מקורות עיקריים)
Kosher microwaves.jpg
מיקרוגל חלבי, מיקרוגל בשרי
מקרא שמות, כ"ג, י"ט; שמות, ל"ד, כ"ו; דברים, י"ד, כ"א
משנה מסכת חולין, פרק ח'
תלמוד בבלי מסכת חולין, פרק ח'
משנה תורה הלכות מאכלות אסורות, פרק ט'
שולחן ערוך יורה דעה, סימנים פ"ז-צ"ז
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו קפ"ו, לאו קפ"ז
ספר החינוך, מצווה צ"ב, מצווה קי"ג

האיסור העקרוני הוא מצווה מהתורה,[1] וכולל מיני בישול שונים, ובמהלך הדורות נוספו לו חלקים נוספים שתוקפם דרבנן ומנהג, כדוגמת איסור על אכילת בשר וחלב יחדיו גם כאשר לא התבשלו יחדיו, הוספת בשר חיה ובשר עוף לאיסור זה (מהתורה נאסר רק בשר בהמה), חובת הפרדה בין מוצרי חלב למוצרי בשר, וחובת המתנה בין אכילת מוצרי בשר למוצרי חלב.

מזון שאינו נחשב בשרי או חלבי ומותר לאכילה עם כל אחד מהם נקרא "פרווה". איסור בשר וחלב שונה מרוב האיסורים שבתורה בכך ששני מרכיביו (הבשר והחלב) הם מרכיבי היתר, ורק התערובת שלהם אסורה. בכך דומה איסור זה לאיסור שעטנז (תערובת צמר ופשתים) ולאיסור חרישה בשור וחמור יחדיו. מאפיין ייחודי נוסף הוא האיסור על פעולת הבישול מעבר לאיסור האכילה וההנאה. בספרות חז"ל,[2] נחשב איסור בשר בחלב כ"חידוש" שאין להסיק מדיניו לגבי תחומים הלכתיים אחרים.

האיסור במקראעריכה

 
נימוק האיסור על פי רוב הוא בהרחקה מאכזריות והכרה בחייה של הבהמה. על פי הרמב"ם מדובר בהרחקה ממעשה אלילי. הרשב"ם טוען שזו הרחקה מ"רעבתנות" מגונה. הכלי יקר נימק זאת בהפרדה בין אלמנטים מנוגדים וסותרים.

במקרא מופיע איסור זה 3 פעמים תחת הביטוי "לא תבשל גדי בחלב אימו":

רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ

ספר שמות כ"ג, י"ט; ובחזרה זהה גם בל"ד, כ"ו

לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַ-ה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

מהות האיסורעריכה

לשון הפסוק עצמה מדברת על איסור במעשה הבישול. עם זאת, לאור החזרה עליה שלוש פעמים, נכללת בה גם אכילת התבשיל או הנאה ממנו, למשל באופן של מכירתו לגוי.

שני האזכורים הראשונים במקרא הם בסמיכות לדיני בית המקדש, דבר המלמד כי האיסור כולל את הקרבת התבשיל לה'[3]. האזכור השלישי סמוך לדיני מאכלות אסורות, דבר המלמד כי האיסור כולל את אכילת התבשיל. על פי תורה שבעל פה התבשיל גם אסור בכל הנאה שהיא.[4]

משמעות המונח "גדי"עריכה

הגמרא מסבירה[5], שהביטוי "גדי" במקרא הוא כינוי לוולד רך, ולא מכוון בהכרח למין בהמה מסוים. כאשר המקרא מבקש לתאר את מין הבהמה, הוא כותב למשל "גדי עיזים". לפי דעות אחרות הגדי הוא דוגמה, למשל: "מפני מה דיבר הכתוב בגדי? מפני שהחלב מרובה באמו", או שהאזכור החוזר והמשולש על גדי בא לרבות בעלי חיים נוספים[6].

בנוסף, לפי התורה שבעל פה, כאשר הגדי גדל לא הופך בישולו בחלב אמו למותר, והתורה דיברה על 'גדי' בתור דוגמה, כמו מצוות רבות בפרשה (למשל לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ (שמות כ"ג, ו').

תרגום השבעים מתרגם "לא תבשל גדי בחלב אמו" כ"לא תבשל/תביא טלה בחלב אמו", לפי הפסוקים השונים.[7]

משמעות המונח "אם הגדי"עריכה

על פי התורה שבעל פה לשון הפסוק אינה מדברת על הגדי והאם המסוימים, אלא על כל 'אם', למשל גדי העזים אסור לבשלו בחלב כל עז שהיא, לא רק אמו מולידתו. חז"ל הרחיבו את האיסור גם למשמעות כללית יותר של כל גדי בכל חלב, למשל לבשל גדי עזים בחלב פרה.

איסורי חז"לעריכה

חז"ל הוסיפו מדרבנן איסור לאכול (להוציא בישול והנאה שמותר) גם בשר עוף בחלב, ובשר חיה טהורה בחלב, אך לא אסרו בשר דגים וחגבים בחלב. עוד הוסיפו לאסור אכילת בשר עם חלב אף בלא בישול, וגם הרחיקו הרחקות שונות שיפורטו למטה.

בקרב יהודי אתיופיה נשמר איסור בשר בחלב, אך בשר עוף לא נחשב לבשר לעניין זה.[8]

דעת הקראיםעריכה

הקראים מפרשים שהגדי הוא כל יונק המותר לאכילה מפריס פרסה ומעלה גירה. לדעתם אסור לקחת אותו תחת עטיני אימו ולבשלו בחלב שהיה מיועד להניק אותו, ואולם לאחר שהיונק ניגמל הם מתירים את בישול בשרו בחלב.[9]

הקשר בין האיסור לשלושת הרגליםעריכה

בשני המופעים הראשונים, הכתובים בספר שמות, נכתב האיסור בהקשר של שלושת הרגלים. ובמקור השלישי, בספר דברים, הוא נכתב יחד עם איסורים הנובעים מקדושתם של ישראל. הרמב"ם הבין מההקשר של שלושת הרגלים שהאיסור קשור לעבודה זרה.[10] הרשב"ם[11] מסביר כי ברגלים (כולם) "היו אוכלים בהמות הרבה" ועל כן הזהירה התורה בפרשת הרגלים שלא לבשל ולא לאכול גדי בחלב אמו. על פי דבריהם אין האיסור קשור לרגל מסוים.

אולם פרשנים מודרנים[12] עמדו על כך שמבנה הפסוקים רומז לכך שהאיסור מתייחס לחג הביכורים דווקא, המוזכר בתחילת הפסוק: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ - לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. (שמות כ"ג יט). ככלל, התורה אוסרת להקריב עם הקורבן חמץ, דבש ושׂאור (ויקרא ב' יא). חמץ, שׂאור ודבש הפירות הם הצורות העשירות, הבשלות והמושלמות של הלחם ושל הפירות. עבור הקורבנות מבקשת התורה דווקא את הפשוט והראשוני. לכן נאפים הלחמים המלווים את הקורבנות כמצות ולא כחמץ. אך לכלל הזה יש יוצא מן הכלל. בחג הביכורים מותר להביא שׂאור ודבש וגם חמץ (ויקרא ב' יב, ויקרא כ"ג יז). לכן, היה מקום לחשוב שכפי שמותר ואף רצוי להביא שׂאור ודבש בחג הביכורים, כך יהיה מותר ואולי אף רצוי להעשיר את קורבנות החג באמצעות בישולם בחלב ולא במים. שהרי גם הבישול בחלב, כמו השׂאור והדבש, מבטא את העושר ואת השפע אשר נתן לנו אלוהים. אלא שהתורה אסרה זאת מפאת האיסור המוסרי ומתוקף הקדושה שהצטוו בה ישראל.

בשר בחלב במקראעריכה

במקרא עצמו מופיעות עדויות לכך שבתקופה הקדומה היה מקובל מנהג של אכילת בשר עם חלב, גם אם לא כשהם מבושלים באופן האסור מהתורה.

דוגמה ידועה מופיעה במקרא בספר בראשית, שם מסופר על אברהם שהגיש למלאכים שבאו לבקרו חלב ובשר יחד.

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם, וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ:

ספר בראשית, י"ח ח'

טעם האיסורעריכה

במקרא עצמו לא פורש טעם האיסור, וכך גם במשנת חז"ל לא נאמר כל הסבר לכך, וההתייחסות אליו הוא אל גזרת הכתוב. פרשני המקרא והמצוות החל מפילון האלכסנדרוני עבור בפרשני ימי הביניים ועד להוגי זמנינו ניסו למצוא טעם לאיסור זה.

קדושת האדם מתאוותיועריכה

פילון האלכסנדרוני, רשב"ם, רמב"ן ואחרים, נימקו איסור זה בהרחקה מהאכזריות הסמלית המתבטאת במעשה בישול הגדי דווקא בחלב אמו, כשעל בסיס טעם זה הסביר האבן עזרא גם הרחבת האיסור לבשר שאינו גדי ולכל חלב.[13]

הרשב"ם נימק איסור זה בהרחקה מ"רעבתנות" מגונה המתבטאת באכילת חלב האם עם הבנים.[14]

הראי"ה קוק הסביר שאיסור זה נועד לברר את האמיתה שכל החיים נועדו לחיות ולא למלא את תאוותו של האדם, שבכוחניות רוצה ליצור מאכל מעודן בבישול הגדי בחלב. על פי הראי"ה קוק,[15] האיסור מזכיר לאדם את הבעייתיות הקיימת בניצול בעלי החיים לצרכיו (הן באכילת בשר והן בשימוש בחלב), המונעת מבעלי החיים לחיות את חייהם הטבעיים:

"עפ"י ההשקפה השלמה, המלאה חסד ד' וטובו על כל יצוריו, יכיר האדם את יסוד מציאות החלב בשדי האם החיה, לא למען יוכל הוא בחזקתו לעשוק אותו לעצמו, כי אם למען תוכל להניק את ילדה הרך, את הגדי שלה האהוב לה מחלב שדיה. הגדי הזה ראוי הוא שיתענג גם הוא, על אהבת שדי אמו לפי תכונתו וטבעו, ואבירות לב האדם היוצאת מחולשתו החמרית והמוסרית, שנתה ועוותה את ההשקפות הישרות הללו... אבל, בן אדם! אזניך תשמענה דבר מאחריך קול אלהים בכח הקורא לך: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג). לא! תעודת הגדי איננה דוקא להיות לברות לשיניך החדות, שהוחדו אמנם גם מורטו, לרגלי השפלתך וזוללותך באכילת בשר, והחלב ממילא לא נועד להיות לתבלין לך, למלאות את תאותך השפלה. בידעך כי הבשר והחלב ביחש תיקון המאכל הם כ"כ רחוקים, כ"כ מתועבים, עד כדי איסור הנאה בישול ואכילה, תכיר בבא מועד כי חיי החי לא נוצרו בעבור קיבתך התאונית, והחלב עקרו נועד להיות למזון למי שעבורו בא הטבע למלא את תפקידו, כמו שחלב שדי אמך היה לך למבטח בימי הנקתך."

בישול גדי בחלב אמו כפולחן אליליעריכה

הסבר נוסף שזכה לתשומת לב רבה בחקר המקרא המודרני, הוא ההצעה לפרש את האיסור כהתרחקות מפולחן קדום משוער, בו היה נהוג לטבוח גדי בחלב אמו. אסורים רבים שנאמרו בתורה מפורש טעמם במקרא עצמו כהרחקה מהפולחן האלילי ששרר באותה תקופה במרחב ארץ ישראל. דוגמה לכך היא ההרחקה מפולחן האשרה. הצעה זו מובאת בכתבי מפרשי המקרא בימי הביניים ואילך, רשב"א, אבן עזרא, רמב"ם, אבן כמונה, אהרן בן אליהו,[16] ספורנו ואברבנאל.[21]

אשר לאיסור בשר בחלב, עם שהוא מזון גס מאוד בלי ספק וגורם להתמלאות רבה, לא בלתי-סביר בעיני שהיה לעבודה זרה צד בזאת. אולי היו אוכלים כך בפולחן מפולחניה או בחג מחגיהם. מה שמחזק זאת, לדעתי, הוא שאיסור בשר בחלב הוזכר פעמיים בתחילת הציווי עליו במקום בו הזכיר את מצוות העלייה-לרגל: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה' (שמות כג, יז). הרי הוא כאומר: "בשעה שאתם עולים לרגל ונכנסים אל בית ה' אלהיך, אל תבשל שם את מה שאתה מבשל בצורה זאת כמו שהם היו עושׂים". זה הטעם הסביר ביותר בעיני לאיסורו, אולם לא מצאתי זאת כתוב בספרי הצאביה (=כת אלילית) שקראתי.

הרמב"ם בספרו מורה נבוכים, חלק ג', פרק מ"ח
 
"טב[ח•גד]•בחלב•אננ[?]ח•בחמאת" "בשלו גדי בחלב, אננח (=שם נרדף לגדי) בחמאה" (כתב אוגריתית, משמאל לימין)
 
האתר באוגרית בו נמצאו הלוחות

על פי חוקר המקרא והשירה האוגריתית, פרופ' משה דוד קאסוטו, גילויים של לוחות אוגרית הכתובים בכתב היתדות האוגריתי אישש את ההשערה של הרמב"ם על קיומו של מנהג אלילי הכורך בישול בשר בחלב. באחד הלוחות הקרוי "לוח לידת האלים", ובו שירה הפותחת במילים: "אֵלִם נֵעִמִם וְיסמם (יפים)" (המקור בלא הניקוד), נאמר על פי אחת ההצעות לקריאת הטקסט שבו, "טבח' [גד] בחלב אננח בח'מאת",[22] שפירושו הוא "בשל[ו גדי] בחלב, אננח (שם נרדף לגדי) בחמאה". ניתן לראות בפסוק שירי זה תקבולת המציינת נוהג של "טביחת=בישול" בשר גדי בחלב ובחמאה[23]:

המדובר הוא כנראה בטקס פולחני שהיה מכוון למשוך את ברכת הפריון לאדמה, ומתוך כך מתברר גם הקשר שבכתובים המקראיים בין הבאת הביכורים ובין האיסור הנ"ל: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ" [להביע לו את תודתך על תבואת האדמה אשר הוא נותן לך, אבל הישמר לך פן תעשה כמעשה ארץ כנען, ולפיכך] "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ"

קאסוטו, "האלה ענת", מבוא: פרק שני, ח, 4. עמ' 40

יש המפקפקים בהשערתו של קאסוטו, מכיוון שהמונח "טביחה" במשמעותו הקדומה, אינו מציין בישול כי אם שחיטה. מנחם הרן מפקפק בהשערה זו ובהצעתה להשלמת הטקסט שבאותו פסוק שירי אוגריתי.[24] הוא סבור שהמונח "אננח" אינו מתפרש כשם נרדף לגדי, אלא הוא מכוון למין כלשהו מן הצומח. ועל כן לא ניתן לתלות בהקשר אליו את הפועל "טביחה". כך גם אין כל סיבה לקבל את ההשלמה "גד" שהיא השערה בלבד. משום כך הוא מציע דרך שונה לגמרי לקריאת פסוק שירי זה, שלא בהקשר פולחן של גדי בחלב כלשהו.

כח שלילי במעשהעריכה

הסברים נוספים שהוצעו על דרך הקבלה בזוהר ובכלי יקר גורסים כי ערבוב ומיזוג בין שני כוחות מנוגדים הוא בעייתי ודומה לאיסור כלאיים.[25]

המקובל רבי אביעד שר שלום באזילה (1680-1743) שילב בין הטעמים לאיסור בשר וחלב, והסביר שהפעולה עצמה רעה ולכן עשוה לעבודת אלילים. "והוא שהדברים ההם מולידים הטומאה הרוחנית בנפש האדם ומטמאים אותו… ולכן אסרה אותם התורה. ועובדי עבודה זרה היו עושים אותם בדווקא כדי להביא עליהם רוח הטומאה, שהרי לסטרא דמסאבא [=צד הטומאה] הם עובדים. וכן בלעם…". ("אמונת חכמים" ל)

לפי פרשנותו של שלום רוזנברג לדברים אלה של באזילה, התורה אוסרת על מעשים של סדיזם ופסגות של רוע אנושי, שהיו נפוצים בעבודת אלילים שונים[26]

הרבה ממנהגי האלילות אינם תוצאה של קביעה מלאכותית, והם נובעים מרבדים עמוקים של הנפש. לא תמיד רבדים אלה טהורים הם. הם יכולים לבטא שחיתות, אלימות ובייחוד סדיזם. סדיזם זה מנוגד לכמה ממצוות התורה שלא קשורות ישירות עם עבודה זרה, כמו (ויקרא כב, כח) "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד". איסור זה מהווה מעין הקדמה ל"לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ", פעולה שבה הסדיזם מגיע לשיא. חלב האם, הברכה הא-להית הנותנת חיים לצאצא, הופכת להיות אחד הכלים הגורמים למותו. הרחמים הופכים אמצעי לאכזריות, כאילו מאחורי האלילות הזאת עומד אל מסואב אשר לפעמים שוכן במעמקי הנפש האנושית, אל שערכיו מנוגדים לטוב ולישר, לחסד ולרחמים.

האיסור במניין המצוותעריכה

איסור בשר וחלב נמנה בתרי"ג המצוות. היות שהאיסור מובא במקרא 3 פעמים, מרבית מוני המצוות מונים איסור זה פעמיים או שלוש, כאשר חלקים שונים מהאיסור הם מצוות נפרדות.

הרמב"ם וההולכים בעקבותיו מונים את איסור בשר בחלב כשני איסורים מתוך תרי"ג המצוות: איסור בישול ואיסור אכילה.[27] לדעתם, איסור הנאה אינו נמנה בפני עצמו והוא חלק מאיסור אכילה. בעל הלכות גדולות[28] ורבי סעדיה גאון[29] מנו את כל איסורי בשר בחלב כמצווה אחת. אולם רבי שמעון בן צמח דוראן[30] מנה את המצווה כשלושה איסורים שונים: אכילה, הנאה ובישול.

הלכות איסור בשר וחלבעריכה

איסור בישול בשר וחלבעריכה

האיסור מן התורה הוא על אכילה וגם על עצם הבישול של בשר בחלב. בנוסף, ישנה מחלוקת בתלמוד אם בשר וחלב שנתבשלו יחד נאסרים בעקבות כך באיסור הנאה,[31] ולהלכה נפסק שהתערובת אסורה בהנאה. כאשר התערובת נאסרת, צריך לקבור אותה, לשרוף או להשליך, ולרוב הדעות אף האפר של שריפת האיסור אסור בהנאה[32].

מיני בעלי החיים שבשרם וחלבם אסורעריכה

על פי חז"ל, האיסור מן התורה כולל את כל סוגי בשר הבהמות הכשרות ואת כל סוגי חלב הבהמות הכשרות.[33] האיסור אינו חל על בשר בהמות טמאות ולא על חלב בהמות טמאות, לכן אף שמחמת איסורי מאכלות המאכל אסור באכילה, מותר לבשלו ומותר להנות ממנו.

האיסור אינו כולל בשר דגים וחגבים אף לא מדרבנן, וכן אינו חל על חלב אם, אך מחשש של מראית העין נפסק לא לבשל בכל חלב.[34]

עופות וחיה שאינה בהמהעריכה

התנאים נחלקו בנוגע לבשר וחלב של חיה טהורה ועוף. דעת ר' עקיבא שחיה ועוף מותרים מן התורה, אך אסורים מדברי סופרים, ולדעת ר' יוסי הגלילי חיה אסורה מן התורה, ועוף מותר אף מדברי סופרים.[35] בתלמוד מסופר שאנשי עירו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים עוף בחלב, בהתאם לדעתו.[36]

להלכה, כתב הרמב"ם כי איסור בשר עוף בחלב חל רק מדברי חכמים.[37] כתוצאה מכך, על פי שיטה זו אסור לאכול עוף בחלב, אך בישולו והנאה ממנו מותרים (חז"ל גזרו רק לגבי האכילה), וכך פסק גם השולחן ערוך.[38] דעת התוספות היא כי בשר עוף אסור מהתורה,[39] ובשיטה זו הלכו גם הב"ח והמהרש"ל.[40] על פי שיטה זו בשר עוף בחלב אסור גם בבישול ובהנאה.

לגבי בשר חיה ישנה סתירה לכאורה בדברי הרמב"ם: בעוד בהלכות ממרים כתב הרמב"ם כי איסור בשר חיה בחלב הוא מן התורה,[37] בהלכות מאכלות אסורות כתב הרמב"ם שאיסור זה הוא מדברי חכמים.[41]. לדעת הכסף משנה, הרמב"ם בהלכות ממרים רק משתמש בהדגמה (שמקורה בתלמוד) עבור הלכות "לא תוסיף ולא תגרע", ואין ללמוד ממנה שדעתו לפסוק שלא כדעת רבי עקיבא, כפי שאכן פסק בהלכות מאכלות אסורות. יש המפסקים את דבריו שם באופן שונה, כך שישנה אפשרות לפרש שגם שם הוא אוסר בשר חיה מן התורה.[42] בשולחן ערוך נפסק כי בשר חיה אסור מדרבנן.[43]

הגדרת בישולעריכה

 
מכשירי מיקרוגל נפרדים לבשר וחלב לשימוש הסטודנטים באוניברסיטת חיפה

מלבד איסור האכילה, באיסור בשר בחלב ישנו חלק ייחודי של איסור על עצם הבישול, אף ללא אכילה.

ישנה מחלוקת בשאלה איזה שלב בישול יש לעבור על מנת להתחייב באיסור זה של בישול, וכן שהמאכל המבושל יחשב כתערובת בשר וחלב. מרבית הדעות סוברות כי שלב הבישול הקובע הוא 'מאכל בן דרוסאי' (נקודת השליש או החצי של הבישול),[44] אולם יש דעות הסוברות שאפילו בישול מינימלי אסור.[45]

בהלכה נפסק שגם זיעת אוכלין נכנס לאיסור בשר וחלב. כלומר אדים היוצאים ממאכל או משקה בזמן שמתחממים (הזיעה של האוכל), נחשבים כאוכל עצמו, ולכן אידי חלב שנבלעו בבשר דינם כחלב שנבלע בבשר.[46]

בהלכה נפסק שרק כאשר טעם הבשר והחלב מתערב זה בזה, הדבר נחשב מבושל, 'שאין לך בישול שלא יתן טעם'. למרות המחלוקת,[47] נפסק שכאשר התערובת היא בשיעור כזית, קיים איסור מהתורה[48];

קיים דיון בהלכה לגבי סוגים שונים של בישול, כגון: צלייה, טיגון, אפייה, בישול בחמה ועישון, האם נחשבים כבישול או לא.[49]

הפרדה בין כלי בשר לכלי חלבעריכה

 
כלים חלביים: על כלי המתכת חרותה המילה "חלב". גרמניה, המאה ה-19. המוזיאון היהודי בברלין
 
כלים בשריים: על כלי המתכת חרותה המילה "בשר", ועל כלי החרסינה מופיע כיתוב אדום. גרמניה, המאה ה-18 וראשית המאה ה-20. המוזיאון היהודי בברלין.

מאחר שבבישול מאכל נבלע מעט ממנו בכלי, כלי שבושל בו חלב בולע מעט חלב ולכן אין לבשל בו בשר אם לא יוגעל קודם (וכן להפך). לכן במסגרת ההפרדה בין חלב לבשר יש לייחד כלי אוכל נפרדים למאכלי חלב ולמאכלי בשר.

איסור זה נובע ישירות מאיסור התורה, לכן בשר שבושל בכלי שלפני כן בושל בו חלב נאסר בהנאה.

במטבח הפרטי די בשתי מערכות שונות זו מזו, שבני הבית המשתמשים בהן יודעים לזהות איזה נועדה לבשר ואיזה לחלב.

יש נוהגים, בעיקר במערכות עם כלים זהים, להעדיף את סימון הכלים החלביים. המקור הוא מכך שבעבר היו מסמנים דווקא את כלי החלב בשלשה חריצים, כרמז ללשון המקראית "חריצי חלב" (שם מקראי לגבינה).[50] עדות היסטורית גם מספרת על נכרים שרצו להשתמש במנהג והשתמשו בסכין חרוצה לצורך עלילת דם, אבל היו בה ארבעה חריצים, וכך התגלתה העלילה.[51]

בחדרי אוכל ציבוריים נהוגה הבחנה ברורה יותר. למשל בחדרי אוכל בצה"ל נהוגות צלחות כחולות לארוחות חלביות, וצלחות כתומות לארוחות בשריות, ועל סירי מתכת נכתב בפירוש "חלבי" או "בשרי", או שנצבע פס כחול לזיהוי חלב ופס אדום לזיהוי בשרי. כמו כן הסכו"ם החלבי מחורר, בניגוד לסכו"ם הבשרי שאינו מחורר.

איסור אכילת בשר עם חלבעריכה

בעוד אכילת בשר וחלב שלא התבשלו יחדיו (ואינם חמים כדי שיחשבו כמבשלים זה את זה כעת) - מותרת[52], מדרבנן נאסרה אכילת בשר וחלב יחדיו גם כאשר לא התבשלו יחדיו. לכן אסורה גם השריית בשר בתוך חלב ואכילתו, וכן אכילת בשר עם חלב כשהם קרים.[53]

הרחקה בין אוכלי בשר לאוכלי חלבעריכה

 
מגבת מטבח אדומה לכלי בשר ומגבת כחולה לכלי חלב

מדרבנן נקבעו הרחקות שונות על מנת למנוע אכילת תערובת בשר וחלב, לדוגמה: נאסר לאכול בשר על אותו שולחן עם אדם האוכל חלב, כאשר אין סימן המבדיל ביניהם (מפות נפרדות, הפסק ביניהם באמצעות לחם וכדומה), שמא יאכלו אחד מהשני. היות שטעם דין זה הוא שמא יאכלו איש ממאכל רעהו, איסור זה חל רק על מכרים, ולא על זרים שאינם מכירים זה את זה.[54]

המתנה בין בשר לחלבעריכה

  ערך מורחב – המתנה בין בשר לחלב

מלבד איסור אכילת בשר עם חלב, בגמרא מובאות סוגיות המוסיפות גם דרישה של ניקוי הפה והידים משאריות המאכל הקודם, או המתנה של זמן מסוים.

למעשה, נפסק שבאכילת חלב ולאחריה אכילת בשר אין צורך להמתין כלל, אלא די לנקות היטב את הפה (ואת הידיים אם צריך), וזהו המנהג הנפוץ. בנוסף יש דעה המחמירה באכילת בשר אחרי אכילת גבינה קשה[55], ולפיה יש הנוהגים להמתין ביניהם חצי שעה, שעה, ויש שממתינים 6 שעות.

באכילת בשר ולאחריה אכילת חלב נפסק שיש להמתין 'מסעודה לסעודה', כאשר נחלקו הפוסקים כמה זמן זה בדיוק. למעשה המנהג הנפוץ הוא להמתין 6 שעות, ויש מנהגים נוספים של 5 וחצי שעות, 5 וקצת, 4 שעות, 3 שעות (יוצאי יהדות גרמניה ואוסטריה וצ'כסלובקיה), שעתיים, ושעה אחת (יוצאי יהדות הולנד).

טעם ההמתנהעריכה

הרמב"ם כותב שהטעם הוא מפני הבשר שבין השינים שאינו סר בקינוח. לעומתו הטור כתב שהבשר מוציא שומן ומשאיר טעם בפה. הטור כתב שיש להחמיר כשני הפירושים, היינו, שגם אם רק לעס בשר לילד קטן ולא בלע, צריך להמתין, ושגם אחרי שש שעות אם יש שאריות בשר בין השינים, יש להסירן, וכן פסק השולחן ערוך.[56]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראו בהמשך לגבי מספר המצוות באיסור זה
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ח, עמוד א'
  3. ^ רמב"ם מורה נבוכים ג' מ"ח
  4. ^ לפי תרגום אונקלוס האיסור בתורה הוא על האכילה של בשר בחלב - "לא תיכלון בשר בחלב" (שמות כג יט), ולפי תרגום יונתן האיסור הוא הן על בישול והן על אכילה של בשר בחלב - "עמי בית ישראל, לית אתון רשאין, לא למבשלא ולא למיכול, בשר וחלב מערבין כחדא" (שם) בגמרא (חולין קטו ע"ב) מובאות דעות נוספות, הלומדות את איסור האכילה וההנאה מפסוקים אחרים.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"ג, עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"ג, עמוד ב'
  6. ^ מכילתא סוף משפטים
  7. ^ "לא תביא טלה בחלב אמו", מ- προσφερω. אבל בשמות כג, יט ובדברים: לא תבשל, εψησεις.
  8. ^ הרב אליהו בירנבוים, ‏אתיופיה (2), באתר "דעת"
  9. ^ פרופ' יורם ארדר, דרכים בהלכה הקראית הקדומה, הקיבוץ המאוחד
  10. ^ רמב"ם, מורה נבוכים חלק ג פרק מח
  11. ^ שמות כ"ג יט
  12. ^ אריאל סטולמן, "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ", בספר "בעקבות הפשט האבוד" עמ' 242-233
  13. ^ האבן עזרא בפירושו
  14. ^ הרשב"ם שמות כג יט
  15. ^ הרב קוק בספרו חזון הצמחונות והשלום עמוד ל.
  16. ^ יורם ארדר, דרכים בהלכה הקראית הקדומה
  17. ^ בשבילי התנ"ך, www.daat.ac.il
  18. ^ בשבילי התנ"ך, www.daat.ac.il
  19. ^ בשבילי התנ"ך, www.daat.ac.il
  20. ^ Mlbim-jm-23, tora.us.fm
  21. ^ הספורנו בפירושו למקרא[17][18][19] הסבר זה נשנה אף בפרשנים מאוחרים יותר, כמו שד"ל בפירושו למקרא והמלבי"ם בפירוש למכילתא.[20] שמות כג
  22. ^ לוח SS (וירולו), 62 (גורדון). שורה 14, מילים 5-9
  23. ^ בספרו "האלה ענת" עמ' 40. בפירושו לספר שמות עמ' 212–213 (במהדורה האנגלית - עמ' 305). ובדבריו בערך "גדי בחלב אמו" באנציקלופדיה מקראית (כרך ב' טורים 435–437). קאסוטו מסתמך אף על דבריו של ח. א. גינזברג בספרו "כתבי אוגרית" (עמ' 78)
  24. ^ "גדי בחלב אמו", ארץ ישראל, י"ד (ספר ח"א גינזבורג), תשל"ח. עמ' 12–18. פורסם גם בתוך: "מקרא ועולמו", עמ' 433-444.
  25. ^ על פי ספר הזוהר החלב (הלבן) מסמל מידת הרחמים, ואילו הבשר (האדום) מסמל את מידת הדין ואסור לערבבם. בדומה הכלי יקר מפרש כי איסור זה דומה לכלאיים, מיזוג של כוחות מנוגדים.(שמות כג יט)
  26. ^ שלום רוזנברג, היסטוריה כאן ועכשיו, אתר מקור ראשון
  27. ^ ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא-תעשה, קפו-קפז, ספר מצוות גדול לאוין, קמ-קמא ספר החינוך צב, קיג. הרמב"ם מנמק את דבריו ב"נקודה הנפלאה" המפורסמת.
  28. ^ מנין המלקות סימן נח
  29. ^ ספר המצוות, לא-תעשה סט
  30. ^ זוהר הרקיע, מנין הלאוין, קצה, קצו, קצז
  31. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קט"ז, עמוד א'
  32. ^ משנה ותלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף ל"ג, עמוד ב' - לד ע"א; משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט', הלכה א'
  33. ^ חולין קד ע"א, קיג ע"א
  34. ^ שולחן ערוך יורה דעה פז, ד
  35. ^ משנה חולין ח, ד
  36. ^ בבלי חולין קטז, א
  37. ^ 1 2 הלכות ממרים ב, ט.
  38. ^ יורה דעה פז, ג
  39. ^ חולין קיג, א ד"ה בשר בהמה. מנגד, הרמב"ם בהלכות ממרים כותב שמי שאומר שבשר עוף אסור מהתורה עובר על איסור בל תוסיף
  40. ^ ים של שלמה חולין פרק ח, סימן ק
  41. ^ הלכות מאכלות אסורות (ט, ד)
  42. ^ ראו לדוגמה http://www.mechon-mamre.org/i/5209.htm
  43. ^ שולחן ערוך יורה דעה סימן פז, סעיף ג.
  44. ^ ראשונים לבבלי חולין קח ע"ב
  45. ^ פלתי, יו"ד, סימן צב ס"ק ג
  46. ^ שולחן ערוך יורה דעה סימן צב' סעיף ח
  47. ^ בבלי, חולין קח ע"ב
  48. ^ רמב"ם, מאכלות אסורות, ט, א
  49. ^ פתחי תשובה יורה דעה סימן צ"ז
  50. ^ ספר ה"לבוש" סימן פ"ט
  51. ^ ספר "טעמי המנהגים ומקורי הדינים", עמ' תקנ"א
  52. ^ היתר אכילת בשר וחלב קרים שלא בושלו יחדיו מהתורה נלמד מכך שאיסור זה במקרא נאמר בלשון 'בישול' ולא בלשון 'אכילה', טור יורה דעה סימן פ"ז
  53. ^ מובאת בגמרא דעת רבי יוסי הגלילי שסובר שאין לאסור מדרבנן אכילת בשר עוף עם חלב, וכן נהגו במקום מגוריו (חולין קטז א). למעשה אין לא נפסקה הלכה כדעתו.
  54. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ג עמוד ב'
  55. ^ רמ"א יורה דעה פט, ב
  56. ^ יורה דעה פט, א


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.