ג'אמו וקשמיר (מדינה)

מדינה לשעבר בצפון הודו

ג'אמו וקשמיראורדו: جموں و کشمیر) הייתה מדינה שהתקיימה בצפון הודו, בהרי ההימלאיה מ-1952 עד 2019. היא גובלת בצפון ובמזרח בסין בחבלים שינג'יאנג וטיבט, במערב ובצפון-מערב בפקיסטן, ובדרום – במדינות הודו הימאצ'ל פרדש ופנג'אב. המדינה חולקה לשלושה חלקים עיקריים: ג'אמו, עמק קשמיר ולדאק.

ג'אמו וקשמיר (מדינה)
جموں و کشمیر, جوٚم تہٕ کٔشیٖر
סמל ג'אמו וקשמיר
סמל ג'אמו וקשמיר
סמל ג'אמו וקשמיר
מדינה הודוהודו הודו
מושל Mehbooba Mufti
רשות מחוקקת האספה המחוקקת של ג'אמו וקשמיר, המועצה המחוקקת של ג'אמו קשמיר
מחוזות במדינה 22
בירת המדינה ג'אמו (נובמבראפריל)
סרינגאר (מאי–אוקטובר)
שפה רשמית אורדו[1]
תאריך ייסוד 26 באוקטובר 1947 עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 222,236 קמ"ר
גובה 327 מטרים
 ‑ הנקודה הגבוהה 7,724
 ‑ הנקודה הנמוכה 247
תאריך נטישה 30 באוקטובר 2019 עריכת הנתון בוויקינתונים
סוג יישוב יורש טריטוריית איחוד
יישובים יורשים טריטוריית האיחוד ג'אמו וקשמיר, לדאק
אוכלוסייה
 ‑ במדינה 12,541,302 (2011)
 ‑ צפיפות 56 נפש לקמ"ר (2011)
קואורדינטות 34°00′N 76°30′E / 34°N 76.5°E / 34; 76.5 
אזור זמן UTC+5:30

לחצו כדי להקטין חזרה

דלהיגואהדאדרה ונאגר האוולי ודאמאן ודיודאדרה ונאגר הוואלי ודאמאן ודיופודוצ'ריפודוצ'ריפודוצ'ריפודוצ'ריצ'אנדיגארטמיל נאדוקרלהאנדרה פרדשארונאצ'ל פרדשאסאםביהרצ'האטיסגארגוג'ראטהריאנההימאצ'ל פרדשג'אמו וקשמיר (טריטוריית איחוד)לדאקג'הרקאנדקרנאטקהמאדהיה פרדשמהאראשטרהמניפורמגהלאיהמיזוראםנאגאלנדאודישהפנג'אבראג'סטאןסיקיםטלנגאנהטריפורהאוטראקהאנדאוטר פרדשמערב בנגלאיי אנדמן וניקוברלקשאדוויפאזור בשליטת הודו במדינת ארונאצ'ל פרדש, סין טוענת לבעלותאזור בשליטת הודו במדינת אוטראקהאנד, סין טוענת לבעלותבשליטת סין העממית, הודו טוענת לבעלותבשליטת סין העממית, הודו טוענת לבעלותבשליטת פקיסטן, הודו טוענת לבעלותבשליטת פקיסטן, הודו טוענת לבעלותקרחון סיאצ'ן - במחלוקת בין הודו ופקיסטןג'אמו וקשמיר - בשליטת הודו דה פקטו, פקיסטן טוענת לבעלותהאיים המלדיבייםסרי לנקהאינדונזיהאפגניסטןנפאלבהוטןבנגלדשפקיסטןהרפובליקה העממית של סיןמיאנמרתאילנדטג'יקיסטן


אזורי ג'אמו וקשמיר:

     ג'אמו      קשמיר      לדאק
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הדתות הנפוצות בה היו אסלאם, הינדואיזם, בודהיזם וסיקיזם. השפות הרשמיות המדוברות בה היו קשמירית ואורדו. בנוסף להן דיברו בדוגרי (אנ'), הינדי, לדאקי, פוריג, טיבטית ואנגלית.

בירת הקיץ של המדינה הייתה סרינגאר ובירת החורף הייתה ג'אמו. ב-31 באוקטובר 2019 פוצלה לשתי טריטוריות איחוד, ג'אמו וקשמיר ולדאק.

היסטוריה עריכה

הסכסוך בקשמיר עריכה

  ערך מורחב – הסכסוך על חבל קשמיר

ג'אמו וקשמיר הייתה החלק בשליטה הודית בחבל קשמיר, שמחלוקת הודו בשנת 1947 עומד בסכסוך טריטוריאלי מתמשך בין הודו לבין פקיסטן.

קשמיר עמדה במרכזן של שלוש מלחמות בין המדינות: מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה ב-1947, בה פלשו כוחות לא-רשמיים בתמיכת פקיסטן לקשמיר, אחרי שהמדינה סופחה להודו על ידי המהראג'ה שלה, הארי סינג, אף על פי שהיה בה רוב מוסלמי. האו"ם הצליח להשיג הפסקת אש כשהמדינה מחולקת דה-פקטו בין פקיסטן (כשליש משטח קשמיר) והודו (כשני שלישים, כולל עמק קשמיר העשיר והפורה יותר). בינואר 1957 סיפחה הודו את חלקה בחבל למדינת ג'אמו וקשמיר שנוסדה בעקבות סיפוח זה[2].

המלחמה השנייה על החבל הייתה מלחמת הודו–פקיסטן השנייה ב-1965, בה פלשו כוחות גרילה בתמיכת פקיסטן לקשמיר ההודית. אחרי חמישה שבועות של קרבות הושגה הפסקת אש בעזרת האו"ם. מקובל כיום לראות במלחמה זו ניצחון הודי, כיוון שפקיסטן נכשלה במטרתה לכבוש את קשמיר.

בחורף 1999, התרחשה מלחמת קרגיל, במסגרתה פלשו חיילים פקיסטניים לעיר קרגיל שבקשמיר, בתקופה שבה עמדות הצבא בהרים אינן מאוישות. הודו כבשה בחזרה את כל השטח שתפסה פקיסטן. במקביל פתחו הודו ופקיסטן במרוץ חימוש שבסופו פיתחו שתי המדינות נשק גרעיני. שרידי העימות ניכרים גם בימים אלה, בפיגועי טרור תכופים המתרחשים במדינה, וכן בעימותי גבול מוגבלים בין צבאות הודו ופקיסטן.

פוליטיקה וממשל עריכה

ג'אמו וקשמיר הייתה המדינה היחידה בהודו שנהנתה מאוטונומיה לפי סעיף 370 בחוקת הודו, ובעקבות כך היו לג'אמו וקשמיר דגל וחוקה.

שיטת השלטון במדינת ג'אמו וקשמיר הייתה דמוקרטיה פרלמנטרית וייצוגית. הפרלמנט שלה היה דו-ביתי כאשר האספה המחוקקת של ג'אמו וקשמיר הייתה הבית התחתון בן 87 נציגים (באופן רשמי 111, אך 24 נשמרו לג'אמו וקשמיר שבשליטת פקיסטן) ו-36 במועצה המחוקקת של ג'אמו וקשמיר, הבית העליון. למושל המדינה הייתה את הסמכות להציב שתי מועמדות נשים מטעמו, אם הוא סבור שלנשים אין ייצוג מספק. הפרלמנט במדינה היה היחיד בהודו שתקופת כהונתו היא 6 שנים, זאת בניגוד למקובל בשאר מדינות הודו בהן מקובלת תקופת כהונה 5 שנים.

בשנת 1990 התקבל חוק המעניק סמכויות מיוחדות לכוחות הביטחון המזוינים. חוק זה נתקל בהתנגדות עזה מצד הארגונים Human Rights Watch ואמנסטי אינטרנשיונל. דו"ח חירות בעולם העניק לג'אמו וקשמיר דירוג של "חופשי באופן חלקי".

באוגוסט 2019 אישר פרלמנט ההודי את החלטת ממשלת הודו לבטל את סעיף 370 בחוקה המעניק מעמד אוטונומי ייחודי למדינה זו. ההחלטה מפצלת את מדינת ג'אמו וקשמיר לשתי טריטוריית איחוד: לדאק וג'אמו וקשמיר שתהיינה כפופות ישירות לממשל הפדרלי[3][4]. הארגון מחדש יצא לפועל ב-31 באוקטובר 2019 ובאותה עת חדלה המדינה להתקיים[5].

מחוזות עריכה

מדינת ג'אמו וקשמיר הייתה מחולקת ל-22 מחוזות:

אזור שם שטח (קמ"ר) אוכלוסייה (2011)
ג'אמו אודאמפור 4,550 555,357
ג'אמו 3,097 1,526,406
דודה 11,691 409,576
סמבה 904 318,611
פונץ' 1,674 476,820
קתוע 2651 615,711
קישטוואר 1,644 231,037
ראג'ורי 2,630 619,266
ראסי 1,719 314,714
רמבאן 1,329 283,313
קשמיר באראמולה 4,588 1,015,503
בדגאם 1,371 755,331
בנדיפורה 398 385,099
גנדרבאל 259 297,003
סרינגאר 2,228 1,250,173
פולוואמה 1,398 570,060
ענאנטנג 3,984 1,069,749
קולגאם 1,067 423,181
קופווארה 2,379 875,564
שופיאן 612.87 265,960
לדאק לה 45,110 147,104
קרגיל 14,036 143,388
סך הכל 101,387 12,548,925

דמוגרפיה עריכה

 

הדתות הנפוצות במדינת ג'אמו וקשמיר (נכון ל-2011)

  אסלאם (68.31%)
  הינדואיזם (28.43%)
  סיקיזם (1.87%)
  בודהיזם (0.89%)
  נצרות (0.28%)
  ג'יניזם (0.01%)
  אחר (0.21%)
 

השפות הנפוצות במדינת ג'אמו וקשמיר (נכון ל-2011)

  קשמירית (53.27%)
  הינדית (20.83%)
  פאהארי (דוגרי) (20.04%)
  פנג'אבי (1.75%)
  אחר (4.11%)

האוכלוסייה במדינה הייתה מגוונת מאוד, בקשמיר ובחלק המערבי של לדאק יש בעיקר מוסלמים, בג'אמו יש בעיקר הינדואים, ובלדאק ובזנסקאר בעיקר בודהיסטים.

בשנים 19891990 אולצו כ-350 אלף פנדיטים הינדואים לעזוב את קשמיר בעקבות פרעות מצד קיצונים מוסלמיים, ובכך היטו את הכף לשליטה דמוגרפית מלאה של המוסלמים בקשמיר.

מבין השפות הדומיננטיות במדינה ניתן למנות את האורדו, הינדית, פנג'אבי, פאהארי, דוגרי (אנ') ופשטו. האורדו נחשבת לשפה הדומיננטית ביותר במרחב הציבורי, ונחשבת לשפה "נייטרלית" במרחב המגוון מבחינה אתנית.

חלוקת האוכלוסייה על פי דת במדינת ג'אמו וקשמיר
חלוקת האוכלוסייה על פי דת בעמק קשמיר
אסלאם 95%
הינדואיזם, אחרים 4%
חלוקת האוכלוסייה על פי דת בג'אמו
אסלאם 28%
הינדואיזם 66%
סיקיות, אחרים 4%
חלוקת האוכלוסייה על פי דת בלדאק
אסלאם 44%
בודהיזם 50%
הינדואיזם, אחרים 5%


אקלים עריכה

אקלים בקשמיר
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 5 7 14 19 24 29 31 31 28 22 16 9
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) -2 -1 3 7 11 14 18 18 12 5 -1 -2
אקלים בלדאק
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) -1 1 7 13 16 20 25 24 21 15 8 2
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) -13 -12 -6 -1 1 7 10 10 6 -1 -7 -11

כלכלה עריכה

הכלכלה המקומית התבססה בעיקר על חקלאות. הזעפרן המקומי נמכר בכמויות גדולות ברחבי העולם ומביא למדינה מטבע חוץ אשר תורם רבות לצמיחה הארצית. היצוא החקלאי של ג'אמו וקשמיר כלל תפוחים, שעורה, דובדבנים, תירס, דוחן, תפוזים, אורז, אפרסקים, אגסים, זעפרן, דורה, ירקות וחיטה. זאת בעוד שהייצוא התעשייתי כלל עבודות יד ושטיחים. התעשייה הארצית סבלה מקשיים הכוללים שטח מאוד הררי ומחסור בחשמל.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא ג'אמו וקשמיר בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה