ג'דדיה סמית

ג'דֶדיה סטרונג סמית (באנגלית: Jedediah Strong Smith‏; 6 בינואר 1799 – 27 במאי 1831) היה פקיד, איש ספר, צייד, צייד פרוות, קרטוגרף ומגלה ארצות של הרי הרוקי, החוף המערבי של ארצות הברית ודרום-מערב ארצות הברית בתחילת המאה ה-19. רק 75 שנים אחרי מותו, שבהן היה אלמוני, התגלה סמית מחדש כאמריקני שמסעותיו הובילו לשימוש במעבר הדרומי, מעבר הרים ברוחב 30 קילומטרים שהיה נקודת המעבר העיקרית בחציית קו פרשת המים של אמריקה עבור מתיישבים בדרכם מערבה דרך שביל אורגון.

ג'דדיה סמית
Jedediah Smith

ג'דדיה סמית, פורטרט שצויר בתקופתו, ככל הנראה בידי חבר מזיכרון לאחר מותו של סמית ב-1831
ג'דדיה סמית, פורטרט שצויר בתקופתו, ככל הנראה בידי חבר מזיכרון לאחר מותו של סמית ב-1831
לידה	6 בינואר 1799 ג'ריקו, כיום חלק מביינברידג', במחוז טיוגה במדינת ניו יורק, ארצות הברית
נרצח	27 במאי 1831 (בגיל 32) צפון הטריטוריה של מקסיקו, דרומית לעיירה יוליסס של ימינו במחוז גרנט בקנזס, ארצות הברית
לאום	אמריקאי
תקופת הפעילות	? – 27 במאי 1831
אזורים שחקר	הרי הרוקי, החוף המערבי של ארצות הברית, דרום-מערב ארצות הברית, הראשון שחצה את מדבר האגן הגדול ממערב למזרח.

סמית נולד ב-1799 למשפחה ממעמד הביניים. בגיל 23, הוא עקר לסנט לואיס והצטרף לחברת סחר הפרוות של ויליאם אשלי (William H. Ashley‏; 1778–1838) ואנדרו הנרי (Andrew Henry‏; 1832–1775). סמית הוביל את משלחת המחקר הראשונה המתועדת מאזור הספר של ימת המלח הגדולה לנהר קולורדו. משם הייתה החבורה של סמית לאמריקנים הלבנים הראשונים שחצו את מדבר מוהאבי לתוך קליפורניה. בדרכם חזרה היו סמית ובני לווייתו לאזרחים הראשונים של ארצות הברית שחקרו וחצו ממערב למזרח את הרי סיירה נבדה ומדבר האגן הגדול. סמית ובני לווייתו היו האמריקנים הלבנים הראשונים שסיירו לאורך החוף של קליפורניה (ביבשה) והגיעו עד אדמת אורגון. במהלך מסעות אלו הוא שרד שלושה מעשי טבח שביצעו אינדיאנים ותקיפת דוב. מחקריו והתיעוד שכתב על מסעותיו שימשו אחר-כך כמידע חשוב בתהליך ההתפשטות האמריקנית מערבה.

במרץ 1831, בעודו בסנט לואיס, ביקש סמית מג'ון איטון (John H. Eaton‏; 1856–1790), שר המלחמה של ארצות הברית, מימון פדרלי למסע מחקר של המערב, אך נדחה. סמית הודיע לאיטון שהוא משלים מפה של המערב על בסיס מסעותיו. במאי של אותה שנה יצאו סמית ושותפיו למסע מסחר מתוכנן לסנטה פה. ב-27 במאי 1831, בזמן שהשיירה שהתה בדרום-מערב קנזס של ימינו, יצא סמית לבדו לחפש מים, ולא שב. כמה שבועות אחר-כך התברר כי נרצח בהיתקלות עם אינדיאנים משבט הקומאנצ'י. גופתו לא אותרה מעולם.

אחרי מותו נשכחו כמעט לגמרי זכרו והישגיו של סמית. בתחילת המאה ה-20 עשו חוקרים והיסטוריונים מאמצים להכיר בהישגיו ולחקור אותם. ב-1918 התפרסם ספרו של הריסון קליפורד דייל (Harrison Clifford Dale) שתיאר את מסעותיהם של אשלי וסמית למערב. ב-1935 נכללה ביוגרפיה קצרה של סמית במילון הביוגרפיות. הביוגרפיה המקיפה הראשונה על סמית הודפסה ב-1936. ביוגרפיה פופולרית שכתב דייל מורגן (Dale Morgan) התפרסמה ב-1953 וקיבעה את סמית כגיבור לאומי.

נעוריו ובגרותו

לואיס וקלארק

סמית נולד ב-6 בינואר 1799 בג'ריקו (Jericho) במחוז טיוגה, כיום חלק מהעיירה ביינברידג' (Bainbridge) במחוז צ'ננגו (Chenango) במדינת ניו יורק שבארצות הברית. הוא היה אחד מ-14 הילדים של ג'דדיה הראשון, יליד ניו המפשייר, וסאלי סטרונג (Sally Strong). הוריו היו צאצאים למשפחות שעקרו לניו אינגלנד בתקופת ההגירה של פוריטנים מאנגליה בין 1620 ל-1640. מקור השם ג'דדיה מהתנ"ך, והוא תעתיק לאנגלית של הכינוי יְדִידְיָה שהעניק נתן הנביא לשלמה. סמית קיבל חינוך בסיסי, למד מעט לטינית וכתיבה נאה. סביב שנת 1810, הסתבך אביו של סמית, שניהל חנות מכולת, בפרשיה משפטית הקשורה לכסף מזויף, שבעקבותיה החליט האב לעקור עם משפחתו מערבה למחוז אירי שבפנסילבניה.

כנער הצטרף סמית לכנסייה המתודיסטית, ובניגוד למרבית עמיתיו הוא תואר על ידי חבריו והביוגרפים שלו כנוצרי אדוק. בגיל 13 החל סמית הבן לעבוד כפקיד על סיפונה של ספינת משא בימת אירי, שם למד שיטות עסקים וככל הנראה פגש סוחרים שעבדו עבור חברות סחר פרוות צרפתיות שנהגו לנסוע בקביעות בין מטה החברות במונטריאול למחוזות האינדיאנים הרחק במערב. עבודה זו יצרה אצל סמית את השאיפה לעסוק במסחר שיש בו גם אלמנטים של הרפתקאות באזורי הפרא. לטענת ההיסטוריון דייל מורגן (Dale L. Morgan) הגיעה האהבה של סמית לטבע ולהרפתקאות ממדריכו הרוחני, ד"ר טייטוס סימונס (Dr. Titus G. V. Simons), רופא שהיה ביחסי ידידות עם משפחת סמית. סמית שמר על קשר עם ד"ר סימונס כל חייו, בייחוד לאחר שאחד מאחיו נישא לבתו של ד"ר סימונס. מורגן משער שסימונס נתן לסמית הצעיר עותק של יומנם של ויליאם קלארק ומריווד'ר לואיס מ-1814 שתיאר את מסעותיהם במסגרת משלחת לואיס וקלארק בשנים 1804–1806 לאוקיינוס השקט. על פי האגדה נשא עמו סמית את היומן בכל מסעותיו ברחבי מערב אמריקה הצפונית. שנים אחר-כך סיפק סמית לקלארק, שמונה ל"מפקח כללי על ענייני האינדיאנים", מידע רב על מסעותיו למערב. ב-1817 עקרה משפחת סמית שוב מערבה לאוהיו, והתיישבה בעיירה גרין (Green Township), כיום בתחומי מחוז אשלנד.

סמית מצטרף ל"מאה של אשלי"

האזורים של אגן הניקוז של הנהר מיזורי

מכיוון שגדל במשפחה שהכנסתה צנועה מאוד, החליט סמית לנסות להשתכר בעצמו מגיל צעיר. ייתכן שעזב את משפחתו בחיפוש אחר תעסוקה או מסחר שנה בטרם התיישבה המשפחה בעיירה גרין. ב-1822 התגורר סמית בסנט לואיס, אז העיר המערבית בארצות הברית שנחשבה לקצה ה"ציוויליזציה". בשנה זו ענה סמית למודעה בעיתון מיזורי גאזט (Missouri Gazette) שפרסם הגנרל ויליאם אשלי (William H. Ashley). גנרל אשלי וסוחר הפרוות מייג'ור אנדרו הנרי (Andrew Henry), יוצאי צבא ותיקי מלחמת 1812 הקימו שותפות לעסוק בסחר בפרוות וחיפשו "מאה" "צעירים בעלי יוזמה" לחקור ולהניח מלכודות בהרי הרוקי. ויליאם קלארק שהיה "המפקח הכללי על ענייני אינדיאנים" העניק לאשלי והנרי רישיון לסחור עם האינדיאנים במעלה נהר המיזורי, והוא עודד אותם להתחרות עם הבריטים בסחר הפרוות באזור צפון-מערב ארצות הברית של ימינו. ג'דדיה סמית, אז צעיר גבוה (מעל 180 סנטימטרים) כחול עיניים בן 23 בעל נוכחות כובשת, הרשים את גנרל אשלי ששכר אותו.

בשלהי אביב 1822 הפליג סמית במעלה נהר המיזורי בספינת הנהר "אנטרפרייז" (Enterprize). הספינה טבעה שלושה שבועות לאחר תחילת ההפלגה. סמית והאחרים בקבוצה המתינו באתר הספינה הטרופה לספינה חלופית כשהם צדים ותרים אחר מזון. אשלי הביא ספינה חדשה ובה 46 אנשים נוספים, וכבר בתחילת הפלגת ההמשך קיבל סמית לראשונה הצצה לעולם הספר המערבי, כשפגש בילידים בני שבטי הסו והאריקרה. ב-1 באוקטובר הגיעה הספינה ליעדה, מחנה פורט הנרי (Fort Henry) בשפך הנהר ילוסטון למיזורי. המחנה נבנה זמן קצר קודם לכן על ידי מייג'ור הנרי ואנשיו שהגיעו לאתר מוקדם יותר. סמית וחלק מהאנשים המשיכו במעלה המיזורי עד לשפך הנהר מסלשל (Musselshell River) במרכז מונטנה, שם בנו מחנה במטרה להניח מלכודות לבונים במהלך החורף.

טבח אריקרה

לוחם משבט אריקרה, ציור של קרל בודמר (1843-1840)

באביב של השנה הבאה (1823) הורה מייג'ור הנרי לסמית לחזור במורד המיזורי עד לנהר גרנד במטרה להעביר מסרים לאשלי לקנות סוסים מבני שבט האריקרה, שהיו עוינים ללבנים עקב התכתשות קודמת עם ציידים מחברת הפרוות של מיזורי (Missouri Fur Company). אשלי, שהביא אספקה כמו גם 70 אנשים נוספים במעלה הנהר בספינה, פגש את סמית בכפר של בני האריקרה ב-30 במאי. הם התמקחו על קניית כמה סוסים ו-20 גלימות ביזון ותכננו לעזוב מוקדם ככל האפשר על מנת להימנע מצרות, אבל מזג האוויר עיכב אותם. משום ששמעו על תקרית שבה הרגו בני חבורה אחרת של ציידי פרוות שני אינדיאנים משבט האריקרה נקטה חבורת אשלי באמצעי הגנה. הסירות עגנו באמצע הנהר ורק חלק מהאנשים לן על החוף עם הסוסים. אבל למרות זאת הופתעו 40 האנשים מחבורת אשלי שעה שבשחר של 3 ביוני, היום שבו התכוונו לעזוב, הם הותקפו על ידי לוחמי האריקרה. 13 נהרגו ו-10 נפצעו בטבח שהתרחש. ההתנהגות של ג'דדיה סמית בזמן ההתגוננות הייתה הבסיס למוניטין שלו: ”כאשר חבורתו הייתה בסכנה היה מר סמית תמיד בחזית לפגוש בה, והיה האחרון להימלט. אלו שראו אותו על החוף, בקרב ריקרי, ב-1823, יכול להעיד על האמת בהצהרה זו”.

סמית ואדם נוסף נבחרו על ידי אשלי לחזור ברגל לפורט הנרי לדווח למייג'ור הנרי על האסון. אשלי ושאר בני החבורה שנותרו בחיים רכבו חזרה במורד הנהר, ובסופו של דבר השיגו עזרה מקולונל הנרי לוונוורת (Henry Leavenworth) שהיה מפקד מבצר פורט אטקינסון (Fort Atkinson). באוגוסט שלח לוונוורת 250 חיילים יחד עם 80 מאנשי אשלי-הנרי, 60 אנשים מחברת הפרוות של מיזורי ולוחמי מבני הסו, שהיו אויביהם של האריקרה, במטרה להכניע את האריקרה. לאחר מערכה כושלת, שבה הצליחו בני האריקרה להתחמק מהצבא הגדול שנשלח נגדם, נחתם הסכם שלום עם בני האריקרה. סמית מונה למפקד של אחת משתי הפלוגות של אנשי אשלי-הנרי, ומכאן ואילך הוא כונה "קפטן סמית".

המסע הראשון, תקיפת הגריזלי והמעבר הדרומי

איור מהמאה ה-19 של התקפה של דוב גריזלי

בסתיו 1823 לאחר סיום המערכה נגד האריקרה הפליגו סמית וכמה מהאנשים האחרים בצוות של אשלי במורד הנהר לפורט קיווה (Fort Kiowa). בספטמבר 1823 יצא סמית מערבה בראש קבוצה שהיו בה בין 10 ל-16 חברים, והחל בכך את המסע הראשון שלו למערב. הם עשו דרכם ביבשה אל הרי הרוקי. סמית וחבורתו היו הלבנים הראשונים שחקרו את דרום הגבעות השחורות בדקוטה הדרומית של ימינו ומזרח ויומינג. בעודו מחפש את בני שבט הקרואו על מנת לרכוש סוסים טריים ולקבל הוראות לגבי הדרך מערבה, תקף את ג'דדיה סמית דוב גריזלי שהפיל אותו לקרקע. צלעותיו של סמית נשברו וחברים בקבוצתו היו עדים ללחימתו בדוב, שקרע את עורו בצד עם טפריו, לכד את ראשו בין מלתעותיו, וקרקפתו ואוזנו כמעט שנתלשו. הדוב נסוג לפתע, והאנשים אצו לסייע לסמית. סמית הורה לחברו ג'יימס קליימן (James Clyman) לתפור את אוזנו בחזרה בצורה רופפת, והציידים קיבעו את צלעותיו השבורות, וניקו את פצעיו. לאחר שהחלים מפצעיו המדממים, גידל סמית את שערו על מנת שיסתיר את הצלקת הארוכה מגבותיו לאוזנו.

אינדיאנים בני שבט הקרואו, ציור של קרל בודמר (1843-1840)

החברה בילתה את יתרת 1823 כשהיא חורפת באגן וינד ריוור (Wind River Basin). ב-1824 שלח סמית משלחת חלוץ לאתר נתיב מתאים דרך הרי הרוקי. סמית הצליח להשיג מידע מילידים בני שבט הקרואו. בזמן שניסו לתקשר עם בני הקרואו, הכין אחד מאנשיו של סמית מפה מיוחדת (עור ביזון וחול), ובני הקרואו היו יכולים להראות לסמית ואנשיו את הכיוון למעבר הדרומי. ג'דדיה ואנשיו חצו דרך המעבר ממזרח למערב והגיעו לנהר גרין סמוך לשפך של הנהר ביג סנדי (Big Sandy River) באזור שכיום הוא בשטחה של מדינת ויומינג. החבורה התפצלה לשתי קבוצות, האחת בהנהגתו של סמית והשנייה בהנהגתו של תומאס פיצ'פטריק (Thomas Fitzpatrick), על מנת להניח מלכודות לבונים במעלה ובמורד הנהר גרין. שתי הקבוצות נפגשו ביולי והוחלט שפיצ'פטריק ושני אנשים ייקחו את הפרוות ואת החדשות על גילוי נתיב לחציית הרי הרוקי לאשלי בסנט לואיס. המעבר הדרומי נתגלה קודם לכן ב-1812 כאשר צייד הפרוות הקנדי רוברט סטיוארט (Robert Stuart) שהועסק בחברת הפרוות של ג'ון ג'ייקוב אסטור חזר דרכו מחוף האוקיינוס השקט, אבל מידע זה נשמר בסוד. סמית כתב אחר כך מכתב לשר המלחמה ג'ון איטון ב-1830 והפך את המידע על המעבר הדרומי לנחלת הכלל.

אחרי שפיצ'פטריק עזב חצו סמית ואנשיו שנית את המעבר הדרומי, אבל מסלולם המדויק אינו ידוע עד שהגיעו בנובמבר 1824 לתחנת המסחר בפרוות "פלטהד פוסט" (Flathead Post) במונטנה. מייג'ור הנרי חזר לסנט לואיס ב-30 באוגוסט ואשלי החל לתכנן תוכניות להוביל שיירה בחזרה להרי הרוקי על מנת להיפגש עם אנשיו מחדש. הנרי סירב לחזור עם אשלי ובחר במקום זאת לפרוש מהסחר בפרוות.

המפגש הראשון של 1825 ושותפות "סמית, ג'קסון וסבלט"

אשלי יצא מסנט לואיס בשלהי 1824, ולאחר מסע מחקר בוויומינג ויוטה הוא וסמית נפגשו מחדש ב-1 ביולי 1825 במה שלימים הפך לראשון מבין מפגשי הרי הרוקי (Rocky Mountain Rendezvous) השנתיים שהתנהלו עד 1840, שבהם מכרו הציידים פרוות ורכשו אספקה. במהלך המפגש הציע אשלי לסמית להיות שותף במקום הנרי. סמית חזר לסנט לואיס לזמן מה, וביקש שם מרוברט קמפבל (Robert Campbell), לעתיד איש עסקים מצליח, להצטרף לחברה כפקיד.

המפגש השני ב-1826

במהלך המפגש השני בקיץ 1826 החליט אשלי לצאת מתחום ציד הפרוות. הוא וסמית רכבו צפונה על מנת לפגוש את דייוויד ג'קסון (David Edward Jackson) ואת ויליאם סבלט (William Sublette), המכונה "קנטקי", באזור הנהר בר סמוך לעיירה סודה ספרינגס באיידהו של ימינו. אשלי מכר את חלקו בשותפות שלו ושל סמית לשותפות החדשה סמית, ג'קסון וסבלט (Smith, Jackson & Sublette), אבל הסכים להמשיך לשלוח אספקה למפגשים, ולתווך במכירת הפרוות שיובאו אליו לסנט לואיס.

השותפים החדשים פיצלו ביניהם את התפעול של השותפות. סבלט ניהל את המשרד בסנט לואיס והיה אחראי לארגון מפגשי הרי הרוקי, ג'קסון היה אחראי לציד בהרי הרוקי וסמית הופקד על איתור שדות ציד חדשים. במהרה התחוורה המציאות לשותפים החדשים, שהבונים נעלמו במהירות מהאזור ששתי החברות הקודמות נהגו לטמון בו מלכודות. אבל מפות מאותה תקופה נשאו בתוכן הבטחה לנהרות שטרם צדו בהם בונים במערב, בייחוד הנהר האגדי בואנוונטורה. האמונה הייתה שהנהר בואנוונטורה הוא גם נתיב מים שאפשר לשוט בו עד האוקיינוס השקט, ולכן ייתכן שגם יציע דרך חלופית לשינוע של הפרוות במקום כל הדרך חזרה לסנט לואיס. באביב הקודם חיפש סמית נהרות הזורמים לאוקיינוס השקט צפונית מערבית לימת המלח הגדולה. אף שהגיע עד מזרח נבדה, הוא החמיץ את הנהר הומבולדט, המקור ככל הנראה לאגדת הנהר בואנוונטורה. לאחר שהחליט שהנהר בואנוונטורה חייב להיות דרומה מאזור זה, הכין סמית תוכניות למשלחת מחקר שתחדור עמוק לתוך הטריטוריה המקסיקנית של אלטה קליפורניה.

המסע הראשון לקליפורניה, 1826–1827

"קבוצת ג'דדיה סמית חוצה את מדבר מוהאבי הלוהט במהלך המסע של 1826 לקליפורניה", ציור של פרדריק רמינגטון מ-1906

סמית וחבורתו שכללה 15 אנשים נוספים יצאה מהאתר בנהר בר ב-7 באוגוסט 1826, דרומה דרך יוטה ונבדה של ימינו לנהר הקולורדו, כשהתנאים הולכים ונעשים קשים יותר ויותר והמסע קשה במיוחד. הם מצאו מחסה בכפר של בני שבט המוהאבי הידידותיים בסמוך לעיירה נידלס של ימינו. האנשים והסוסים התאוששו, וסמית שכר שני עבדים שנמלטו מהמיסיונים הספרדיים בקליפורניה לשמש מורי דרך מערבה. לאחר שעזבו את הנהר הובילו אותם מורי הדרך דרך המדבר בשביל מוהאבי, שיהפוך לחלק המערבי של השביל הספרדי הישן (Old Spanish Trail). בהגיעם לעמק סן ברנרדינו של קליפורניה, לוו סמית ואברהם לאפלנט (Abraham LaPlant), שידע מעט ספרדית, סוסים מחוואי ורכבו למיסיון סן גבריאל ארכאנחל (Misión de San Gabriel Arcángel) ב-27 בנובמבר 1826, על מנת להציג את עצמם בפני אב המנזר, האב חוסה ברנרדו סנצ'ס (José Bernardo Sánchez), שקיבל אותם בחמימות.

למחרת הגיעו יתרת האנשים של סמית למיסיון, ובאותו ערב החרים מפקד הקסרקטין במיסיון את כל כלי הנשק שברשותם. ב-8 בדצמבר זומן סמית לסן דייגו לראיון אצל המושל חוסה מריה אצ'נדיה (José María Echeandía) בנוגע למעמד המשפטי של חבורתו במדינה. לאפלנט ליווה את סמית דרומה בעוד ששאר בני החבורה נשארו במיסיון. אצ'נדיה היה מופתע וחשד במטרה של סמית ואנשיו בכניסתם בלי אישור לקליפורניה. הוא הורה לכלוא את סמית באשמת ריגול. במשך שבועיים, ודרש שיעביר לידיו את יומניו ואת המפות שהכין. סמית ביקש רשות לנוע צפונה לנהר הקולומביה בדרך החוף, שמשם יש נתיבים ידועים שבהם יוכל לקחת את חבורתו בחזרה לטריטוריה של ארצות הברית. תודות להתערבות של רב חובל אמריקני בשם ו. ה. קנינגהם (W.H. Cunningham) מבוסטון על הספינה "קורייר" (Courier), שחרר אצ'נדיה את סמית להצטרף לאנשיו. אצ'נדיה הורה לסמית וחבורתו לעזוב את קליפורניה באותה דרך בה הגיעו, ואסר עליו לנוע במעלה החוף למפרץ בודגה (כ-60 קילומטרים צפונית לסן פרנסיסקו של ימינו), אבל נתן לו אישור לרכוש אספקה הנדרשת למסע היבשתי מזרחה. סמית עלה על סיפונה של הקורייר והפליג מסן דייגו לסן פדרו, על מנת להצטרף לאנשיו.

מיסיון סן גבריאל ארכאנחל

לאחר שהמתין כמעט חודש נוסף לאישור יציאה, ואז שבועיים נוספים שנועדו לאמן את הסוסים שרכשו עבור המסע חזרה, עזבה חבורתו של סמית את המיסיון באמצע פברואר 1827. החבורה פנתה בכיוון שממנו הגיעה, אבל מיד לאחר שעברו את אחרוני ההתיישבויות המקסיקניות, שכנע סמית את עצמו שהוא מציית להוראות של אצ'נדיה לחזור באותה דרך בה הגיעו, והחבורה סטתה צפונה אל העמק המרכזי של קליפורניה. החבורה הגיעה לנהר קינג ב-28 בפברואר ואנשיה החלו ללכוד בונים. החבורה המשיכה את דרכה צפונה, ונתקלו בבני שבט המאידו שהיו עוינים. בתחילת מאי 1827, רכבו אנשיו של סמית כ-560 קילומטרים צפונה כשהם מחפשים את הנהר בואנוונטורה, אבל לא גילו שום פרצה בחומת ההרים של רכס הסיירה נבדה שדרכו יכול הנהר המיתולוגי לזרום בדרכו מהרי הרוקי. כבר ב-16 בדצמבר 1826 כתב סמית מכתב לשגריר המוסמך של ארצות הברית במקסיקו על תוכניותיו "לעקוב אחרי הנהרות הגדולים ביותר הנשפכים למפרץ סן פרנסיסקו דרך ההרים עד מקורותיהם ומשם להמשיך לתחנה בימת המלח הגדולה", ונראה כי הגשים תוכנית זו. הם עלו במעלה נהר הקוסומנס (Cosumnes River), היובל הצפוני ביותר של הנהר סן חואקין, אבל סטו ממנו צפונה וחצו אל הנהר אמריקן, יובל של הנהר סקרמנטו שזרם אל המפרץ. הם ניסו לנוע במעלה הקניון של הערוץ הדרומי של האמריקן על מנת לחצות את הסיירה נבדה, אבל נאלצו לשוב משום שהשלג היה עמוק מדי. מכיוון שסמית לא מצא נתיב אפשרי לחציית הרכס עבור החבורה שהייתה עמוסה במטען פרוות גדול, והוא שהה באזור שבו היו ילידים עוינים, הוא היה חייב לקבל החלטה על המשך דרכו. מכיוון שכבר לא היה לו זמן לנוע צפונה לנהר הקולומביה על מנת להגיע בזמן למפגש הרי הרוקי של 1827, הוא החליט שחברי הקבוצה ישובו על עקבותיהם לנהר סטניסלאוס ויקימו מחדש מחנה שם. ג'דדיה ייקח שני אנשים וסוסים נוספים להגיע למפגש הרי הרוקי מהר ככל שיוכל, ויחזור לחבורתו עם אנשים נוספים מאוחר יותר באותה שנה והקבוצה תמשיך אל נהר הקולומביה.

מסעותיו של ג'דדיה סמית למערב

לאחר חצייה קשה של הסיירה נבדה בסמוך למעבר אבטס (Ebbets Pass), עברו סמית ושני אנשיו סביב לקצה הדרומי של אגם ווקר (Walker Lake בנבדה של ימינו) שם פגשו את האינדיאנים האחרונים שרכבו על סוסים עד שהגיעו לעמק ימת המלח, הם המשיכו מזרחה לרוחב מרכז נבדה, ישר לתוך מדבר האגן הגדול בדיוק שחום הקיץ הגיעו למלוא עוזו. לא היה להם מספיק מזון לסוסים ולפרדות, וכשהסוסים התמוטטו, הם נשחטו כדי לשמש מזון לאנשים. אחרי יומיים בלי מים, אחד מהאנשים, רוברט אוונס, התמוטט בסמוך לגבול נבדה-יוטה ולא היה יכול להמשיך, אבל כמה אינדיאנים שסמית פגש נתנו להם מעט מזון והדריכו אותם היכן ניתן למצוא מים, שהם לקחו איתם ואוששו בעזרתם את אוונס. כשהשלושה התקרבו לימת המלח הגדולה, הם שוב לא הצליחו למצוא מים ואוונס התמוטט שוב. סמית והאדם השני, סילאס גובל (Silas Gobel), מצאו מעיין ושוב לקחו מים להביא לאוונס. בסופו של דבר הגיעו השלושה לרכס שממנו יכלו לצפות בימת המלח הגדולה מצפון. "מראה מאושר" עבור סמית. בנקודת זמן זו נותרו להם סוס אחד ופרד אחד. הם הגיעו לנהר ג'ורדן וחצו אותו ושם פגשו אינדיאנים סיפרו להם שלבנים התקבצו צפונה ב"אגם הקטן" (אגם בר בגבול בין יוטה לאיידהו של ימינו). סמית לווה מהם סוס טרי ורכב לפני שני אנשיו והגיע לנקודת המפגש ב-3 ביולי. אנשי ההרים חגגו את הגעתו של סמית בירי בתותח, כיוון שהם כבר איבדו תקווה לפגוש אותו ואת אנשי חבורתו בחיים.

המפגש השלישי של 1827 והמסע השני לקליפורניה, 1827–1828

חזרתו של ג'דדיה סמית לקליפורניה איימה על הסמכות המקסיקנית במיסיון סן חוסה

כמוסכם, שלח אשלי אספקה למפגש, ואנשיו נטלו עימם 3,400 קילוגרם פרוות של חברת סמית, ג'קסון וסבלט ומכתב מסמית לוויליאם קלארק, אז בתפקיד הממונה על ענייני האינדיאנים על האזור מערבית לנהר המיסיסיפי, שבו תיאר מה ראה בשנה הקודמת. סמית עזב לקליפורניה מיד לאחר שהמפגש הסתיים. התלוו אליו 18 גברים ושתי נשים קנדיות-צרפתיות, כשהוא חוזר פחות או יותר על אותו נתיב מהשנה הקודמת. עם זאת, במהלך השנה הקודמת, הפכו בני המוהאבי שלאורך נהר הקולורדו, שהיו כה ידידותיים בשנה הקודמת לעוינים עקב התנגשות עם ציידי פרוות שהגיעו מטאוס והחליטו להתנקם בלבנים. בזמן חציית הנהר הותקפה החבורה של סמית. עשרה אנשים, כלול סילאס גובל, נהרגו ושתי הנשים נשבו. ג'דדיה ושמונה האנשים שנותרו, אחד מהם פצוע קשה מהקרב, התכוננו לקרב אחרון על הגדה המערבית של הנהר ויצרו חומה מעצים וחניתות בכך שהצמידו סכיני מטבח למוטות. עדיין היו לאנשים חמישה רובים, וכשהמוהאבי התקרבו, הורה ג'דדיה סמית לירות על אלו שהיו בטווח. שניים מבני המוהאבי נהרגו, אחד נפצע והיתר נמלטו. בטרם התארגנו המוהאבי מחדש נסוגו סמית והאנשים שנשארו רגלית לרוחב מדבר מוהאבי על שביל מוהאבי לעמק סן ברנרדינו.

סנטרל ואלי בקליפורניה. סמית ואנשיו סיירו בדרום עמק סן חואקין ב-1826–1827, ובצפון עמק סקרמנטו ב-1828

סמית והשורדים האחרים התקבלו שוב היטב במיסיון בן גבריאל. החבורה נעה צפונה על מנת לפגוש את הקבוצה שסמית עזב בעמק סן חואקין והוא התאחד איתם מחדש ב-19 בספטמבר 1827. שלא כמו במיסיון סן גבריאל הם התקבלו בקרירות על ידי הכמרים במיסיון סן חוזה, שכבר קיבלו התרעה על נוכחותו המחודשת של סמית באזור. החבורה של סמית ביקרה גם ביישובים במונטריי ובירבה בואנה (סן פרנסיסקו).

המושל אצ'נדיה, ששהה באותו זמן במונטריי (בירת אלטה קליפורניה), אסר את סמית שוב, והפעם גם את אנשיו. עם זאת, למרות הפרת האמונים הוא שחרר שוב את סמית לאחר שתושבים מקומיים דוברי אנגלית ערבו לו. לאחר שהשאיר איגרת חוב בסך 30,000 דולרים, קיבל סמית בחזרה את דרכונו, על בסיס אותה התחייבות – לעזוב את הפרובינציה ולא לשוב אליה. כמו בפעם הקודמת, סמית וחבורתו נשארו בקליפורניה כשהם צדים בעמק סקרמנטו במשך כמה חודשים. כשהגיעה החבורה לקצה הצפוני של העמק, היא בדקה את הנתיב לצפון-מזרח דרך הנהר פיט, אבל החליטה שהוא בלתי עביר, ולכן סטתה לצפון-מערב כלפי האוקיינוס השקט על מנת להגיע לנהר קולומביה ולחזור דרכו לאזור הרי הרוקי. בדרכם צפונה הגיעו חבורת הציידים לאזור הפארק הלאומי הגעשי לאסן של ימינו וסמית כינה את הר לאסן בשם "הר ג'וזף" (Mount Joseph), שהיה שמו של ההר במשך כמה עשרות שנים. סמית היה לחוקר הארצות הראשון שהגיע לאדמת אורגון ביבשה כשהוא נע במעלה החוף של קליפורניה.

מסע לאדמת אורגון

פורט ונקובר ב-1845

כשהגיעה לאדמת אורגון מנתה החבורה של סמית 19 אנשים ומעל ל-250 סוסים, ויצרה קשר עם הילידים בני שבט האומפקווה. השבטים לאורך החוף עקבו אחר התקדמות החבורה, והעבירו מידע על התכתשויות בין החבורה לילידים, והאומפקווה היו חשדניים. אחד מהם גנב גרזן, ובני החבורה של סמית הכו כמה מבני האומפקווה במטרה לאלץ את הגנב להחזיר את הגרזן. ב-14 ביולי 1828, בשעה שסמית, ושניים מאנשיו, ג'ון טרנר (John Turner) וריצ'רד לילאנד (Richard Leland), סיירו לחפש נתיב צפונה, הותקפה החבורה שלו במחנה על נהר האומפקווה. ב-8 באוגוסט 1828 בשעה שמונה בערב הגיע ארתור בלק (Arthur Black), האדם היחיד מבין אלו ששהו במחנה ששרד את הטבח, לשערים של התחנה של חברת מפרץ הדסון במבצר פורט ונקובר, פצוע קשה, וכמעט עירום לגמרי. הוא האמין כי הוא הניצול היחיד מהאנשים ששהו במחנה, אבל לא ידע מה עלה בגורלם של סמית ושני האחרים שהיו עמו. המנהל הראשי בתחנה, ג'ון מקלפלין , שלח מסר לשבטים המקומיים שהם יקבלו תגמול אם יביאו את סמית ואנשיו שלמים ובריאים, והחל לארגן משלחת חיפוש אחריהם, אבל סמית ושני האחרים, שקיבלו אזהרה על ההתקפה, ובמקום לחזור למחנה טיפסו על גבעה מעל המחנה והיו עדים לטבח, הגיעו למבצר יומיים אחר-כך. מקלפלין שלח את סוחר הפרוות אלכסנדר מקלאוד דרומה יחד עם סמית, בלק, טרנר ולילנד וכמה מאנשי חברת מפרץ הדסון לנסות להציל אנשים אחרים שהיו במחנה שייתכן וניצלו, והסחורות שהיו עימם. לאחר שמצאו כמה סוסים במצב קשה, נשארו בלק ולילנד עם כמה מאנשי חברת מפרץ הדסון לטפל בהם ובסוסים של חברת מפרץ הדסון, וסמית, טרנר ו-18 מאנשי חברת מפרץ הדסון המשיכו לאתר הטבח. ב-28 באוקטובר הם הגיעו לשם ומצאו 11 גוויות במצב ריקבון, שאותן קברו. הם קבעו לבסוף שכל 15 האנשים החסרים נהרגו, וחילצו 700 עורות בונים ו-39 סוסים, וכן את היומנים של הריסון רוג'רס, הפקיד של סמית. ג'ורג' סימפסון , המנהל של חברת מפרץ הדסון שילם לסמית 2,600 דולרים תמורת הסוסים והפרוות, ובתמורה הבטיח סמית שחברת הפרוות האמריקנית שבבעלותו תגביל את פעולותיה לאזור מזרחית לקו פרשת המים של אמריקה. סמית נשאר בפורט ונקובר עד אביב 1829, ואז הוא וארתור בלק רכבו בחזרה מזרחה לפגוש את שותפיו.

לוחם אינדיאני בן אומת הבלאקפוט, איור של קרל בודמר

משלחת בלאקפוט, 1829–1830

ב-1829, ארגן קפטן סמית משלחת סחר פרוות לתוך הטריטוריה של אומת הבלאקפוט. סמית היה מסוגל לאגור כמות פרוות בונים גדולה בטרם נאלץ לסגת בגלל עוינות של האינדיאנים בני הבלאקפוט. ג'ים ברידג'ר שימש כנווט של הסירה בנהר פאודר (Powder River) במהלך משלחת מוצלחת זו, בארבע שנים של צייד פרוות במערב הצליחו סמית, ג'קסון וסבלט להרוויח יפה, ובמפגש הרי הרוקי של 1830 בנהר וינד (Wind River) מכרו את חברתם לקבוצה שכללה את ג'ים ברידג'ר ותומאס פיצ'פטריק ששינתה את שם החברה ל"חברת הפרוות של הרי הרוקי" (Rocky Mountain Fur Company).

השיבה לסנט לואיס

שר המלחמה
ג'ון איטון

לאחר שסמית שב לסנט לואיס ב-1830, הוא ושותפיו כתבו מכתב ב-29 באוקטובר לשר המלחמה ג'ון איטון, שבאותה עת היה מסובך בשערורייה בממשלה שהייתה קרויה פרשיית התחתונית (Petticoat Affair). ודיווח לאיטון על "ההשלכות הצבאיות" שהבריטים מסיתים את האוכלוסייה האינדיאנית כלפי ציידי הפרוות האמריקנים באזור הפסיפיק נורת' וסט. לדברי הביוגרף, דייל מורגן היה המכתב של סמית "הצהרה צלולת רואי של האינטרס הלאומי". המכתב כלל תיאור של פורט ונקובר ותיאר כיצד הבריטים היו בתהליך הקמת מבצר חדש בזמן שסמית ביקר במקום ב-1829. סמית האמין שהבריטים מנסים לקבוע אחיזה קבועה באדמת אורגון.

סמית לא שכח את הקשיים הכלכליים של משפחתו באוהיו. אחרי שקצר רווחים נאים ממכירת פרוות, מעל ל-17,000 דולרים (שווי ערך ל-4 מיליון במונחי 2011), שלח סמית 1,500 דולרים למשפחתו שהתגוררה אז בעיירה גרין. אחיו, רלף, השתמש בכסף ורכש חווה. סמית גם רכש בית בשדרה הראשונה בסנט לואיס שנועד לחלוק עם אחיו. סמית קנה שני עבדים שחורים שנועד לטפל ברכוש בסנט לואיס.

הפעילות של השותפים לשעבר כללה גם הכנת מפה קרטוגרפית בעזרת סמיואל פרקמן (Samuel Parkman) של תגליותיהם במערב, כשסמית תרם את התרומה העיקרית. ב-2 במרץ 1831 כתב סמית מכתב נוסף לאיטון, שאז היה במרחק חודשים ספורים לפני התפטרותו בשל פרשיית התחתונית, כשהוא מתייחס למפה וביקש לארגן משלחת מחקר פדרלית דומה למשלחת לואיס וקלרק. סמית דרש שהוא ורובן הולמס (Reuben Holmes), בוגר וסט פוינט וקצין צבאי, יובילו את המשלחת.

סמית החל גם להתכונן להצטרף למסחר המכונה "מסחר הערבה" (commerce of the prairies). בתחילה התכוון לממן את שני אחיו כדרך להכשירם למסחר, אבל לבסוף החליט לצרף למיזם את שני ידידיו הוותיקים, דייוויד ג'קסון וויליאם סבלט, שותפיו לשעבר לחברת הפרוות שנמכרה שנה קודם לכן. לבקשתו של ויליאם אשלי קיבלה חברת "סמית, ג'קסון וסבלט" החדשה פספורט מהסנטור תומאס הרט בנטון (Thomas Hart Benton‏; 1858-1782) ב-3 במרץ 1831, ביום אחרי שסמית כתב את המכתב שלו לאיטון והם החלו לארגן חבורה של 74 אנשים, 22 קרונות, ותותח 6 ליטראות לשם הגנה.

מותו

קומאנצ'ים כפי שאוירו בשנות ה-30 של המאה ה-19

שביל סנטה פה

לאחר שלא קיבל תשובה מאיטון הצטרף סמית לשותפיו ועזב את סנט לואיס ב-10 באפריל 1831 על מנת לסחור בסנטה פה. סמית הוביל את השיירה בשביל סנטה פה עד 27 במאי 1831, כאשר עזב את הקבוצה במטרה לחפש מים בסמוך למעיין המכונה "וגון בד" (Wagon Bed Spring) שעל נהר הסימארון (Cimarron) בדרום-מערב קנזס של ימינו, ולא שב. החבורה המשיכה לסנטה פה בלעדיו בתקווה שסמית יצטרף אליהם, אבל זה לא קרה. הם הגיעו לסנטה פה ב-4 ביולי 1831, וזמן קצר אחר-כך גילו חברים בקבוצה קומאנצ'רו שברשותו חלק מחפציו האישיים של סמית. הוא סיפר שסמית פגש ושוחח עם קבוצה של קומאנצ'רוס, זמן קצר לפני שניגש לקבוצה של קומאנצ'י. סמית ניסה לשאת ולתת עם הקומאנצ'י, אבל הם הקיפו אותו ותקפו אותו.

מקום מותו של ג'דדיה סמית היה באזור שהיה אז בצפון הטריטוריה של מקסיקו, דרומית לעיירה יוליסס במחוז גרנט בקנזס של ימינו. לטענת עזרא דלוס סמית (Ezra Delos Smith), נכד אחיו של ג'דדיה סמית, היו בקבוצה 20 קומאנצ'ים. סמית ניסה לפייס אותם, עד שהקומאנצ'ים ירו חץ בכתפו השמאלית. סמית נלחם בחזרה, והרג את מנהיג הקבוצה. גם בגרסה שכתב אוסטין סמית במכתב לאחיו אירה ארבעה חודשים אחרי מות ג'דדיה סמית הוא כתב שג'דדיה הרג את המנהיג. אוסטין סמית, אחיו של ג'דדיה, שיחד עם אח נוסף, פיטר, היה בשיירה לסנטה פה, הצליח להשיב את הרובה והאקדחים של סמית שהאינדיאנים לקחו ומכרו לקומאנצ'רוס. גופתו של ג'דדיה סמית לא נמצאה מעולם.

אופיו ואמונתו הדתית

ג'דדיה סמית לא היה "איש הרים רגיל". הוא ניחן בחוש הומור יבש, לא וולגרי, ולא ידוע שנהג לנבל את פיו כפי שנהגו אנשי הרים אחרים. בני משפחתו הקרובים של סמית היו נוצרים אדוקים; אחיו הצעיר בנג'מין נקרא על שם מטיף מתודיסטי נודד ומכתביו של סמית מצביעים על אמונתו הנוצרית. אבל אף על פי שאחרי מותו הופצה אגדה על היותו מטיף ומיסיונר, בכל הדיווחים שמקורם בו או בידידיו אין בסיס לטענות כי הוא נשא עמו ספר תנ"ך באזורי הספר. התיעוד היחיד של הפגנה פומבית של אמונתו היה תפילה שאמר על קברו של אחד מקורבנות טבח אריקרה. עם זאת, גם דיווחים אלו לא מתארים כי הגזים בשתיית אלכוהול או כי שכב עם בנות הילידים; מה שמעיד על כך שהייתה לו משמעת פנימית הקשורה לעיתים קרובות לקוד מוסרי נוקשה. ידוע כי היו לו לפחות שני עבדים, מה שעומד בסתירה לחינוך המתודיסטי הצפוני שקיבל, והתנהגותו לא תמיד הייתה מכובדת כשהתנהל מול אלו שראה כיריביו. הוא היה ידוע כאדם חזק פיזית, קר רוח תחת לחץ, מיומן מאוד בהישרדות בטבע וניחן בכישורי מנהיגות יוצאי דופן. אופיו האמיתי של סמית הוא חידה שעדיין פתוחה לפרשנות.

דעותיו על הילידים

בעת שעבר ברחבי מערב אמריקה הצפונית הייתה המדיניות של ג'דדיה סמית לשמור על יחסים ידידותיים עם האינדיאנים בעזרת חלוקת מתנות וסחר חילופין, ולנסות ללמוד מהתרבויות שלהם. הוא ניסה תחילה ליישם מדיניות זו גם כאשר עבר דרך צפון קליפורניה, אז חלק של הטריטוריה המקסיקנית "אלטה קליפורניה", אך המצב הידרדר במהירות. בני שבט המאידו היו מאוד מפוחדים ומתגוננים, ואנשיו של סמית הרגו לפחות שבעה מהם על פי פקודותיו כשסירבו לפניות אליהם בדרכי שלום, והפגינו התנהגויות תוקפניות. מאוחר יותר כתב סמית עליהם כי הם "חוליה בדרגה הנמוכה ביותר בשלב הביניים שבין האדם לבין החיה". מאוחר יותר, במהלך מסעו על פני האגן הגדול, הוא אמר כי האינדיאנים שחיו במדבר בהם הוא נתקל הם "ילדים של הטבע [...] סוג של יצורים לא אינטליגנטיים [...] הם מהווים חוליה בין החיה ליצור התבוני..." גם לאחר שסבל מהטבח של מוהאבי כאשר הוא חזר לקליפורניה המקסיקנית, הוא המשיך לשמור על יחסים טובים, והעניש שניים מאנשיו, אם כי עונש קל, על שגרמו למותו של אחד הילידים ופצעו אחר. אך ככל שהחבורה המשיכה צפונה, המשיכו הילידים בתגובות התוקפניות, ואנשי סמית הרגו שלושה ילידים ופצעו לפחות שניים נוספים. כשהחבורה הגיעה לאזור שבט האומפקווה, בחבל הארץ אורגון בשליטה משותפת בריטית-אמריקאית, הייתה סובלנותם בשפל, והובילה לתקרית הגרזן שתוצאותיה היו הרסניות.

בסוף 1829 כתב סמית בשם חברת סמית ג'קסון וסבלט מכתב נוסף לוויליאם קלארק. המכתב תיאר את ההתנגשויות של החברה עם השבטים האינדיאנים השונים, והמליץ על נוכחות צבאית והתערבות על מנת להכניע את הילידים.

מוניטין היסטורי

מפת ג'דדיה סמית כפי שהעתיק ג'ורג' גיבס

במשך 75 שנים לאחר מותו נשכח סמית בקרב בני עמו. טבח אומפקווה הוזכר בספר שכתב סוחר הפרוות פיטר אוגדן (Peter Skene Ogden) ב-1853, וסוחרי פרווה אחרים הזכירו אותו בזיכרונותיהם, אבל רק ב-1908 החלו היסטוריונים לקונן על האנונימיות הבלתי ראויה של סמית. מאז יצאו ספרים רבים על חייו ומסעותיו, כשהספר הראשון יצא ב-1918: "משלחות אשלי-סמית וגילוי הנתיב המרכזי לחוף האוקיינוס השקט" (The Ashley-Smith Explorations and the Discovery of a Central Route to the Pacific, 1822–1829: With the Original Journals) מאת הריסון קליפורד דייל (Harrison Clifford Dale).

לטענת העיתונאי מוריס סאליבן (Maurice S. Sullivan‏; 1935-1893) היה סמית "האדם הראשון שחצה את מדינת נבדה לעתיד, הראשון שחצה את הרי הסיירה נבדה של קליפורניה, והראשון שחקר את כל המורדות של האוקיינוס השקט מקליפורניה התחתית ועד לגדות נהר הקולומביה".

סמית נודע בתצפיותיו השיטתיות המתועדות על הטבע והטופוגרפיה. מסעותיו גם עוררו ספקות לגבי קיומו של הנהר בואנוונטורה האגדי. מחקריו של ג'דדיה סמית היו הבסיס העיקרי להכנת מפות מדויקות של אזור המערב וחוף האוקיינוס השקט. סמית ושותפיו, ג'קסון וסבלט הכינו מפה, שבהספד לסמית שפורסם בכתב עת באילינוי ביוני 1832 טען הכותב האלמוני "המפה הזו היא כנראה הטובה ביותר כיום, של הרי הרוקי, ושל הארץ משני הצדדים, מן המדינות אל האוקיינוס השקט". מפה זו נקראה "ציון דרך במיפוי המערב האמריקאי". המפה המקורית אבדה, אבל היא הועתקה על ידי ג'ורג' גיבס על גבי מפה בסיסית שהכין ג'ון פרימונט ב-1845 ונתגלתה ב-1954 באוניברסיטת ויסקונסין-מילווקי. המשלחת היבשתית במימון הפדרלי למערב שאותה הציע סמית ב-1831 התקיימה לבסוף החל משנת 1842 בפיקודו של לוטננט ג'ון פרימונט. השלטון המשותף, השנוי במחלוקת, בין בריטניה לארצות הברית של ארץ אורגון, שבה שהה סמית בפורט ונקובר, הסתיימה באמנת אורגון ב-1846. בשנת 1848 מסרה מקסיקו את קליפורניה, שבה נכלא סמית פעמיים על ידי המושל אצ'נדיה, לארצות הברית על פי הסכם גואדלופה אידלגו שסיים את מלחמת ארצות הברית–מקסיקו.

מחוות

אתרים גאוגרפיים

• נהרות – הנהר סמית בקליפורניה, והנהר סמית באורגון, והיובלים סמית (Smith's Fork) של הנהרות בר בדרום-מערב ויומינג ושל הנהר בלקס פורק (Blacks Fork), יובל של הנהר גרין
• הפארק המדינתי רדוודס ג'דדיה סמית (Jedediah Smith Redwoods State Park) – פארק על גדות הנהר סמית בקליפורניה, חלק ממערכת הפארקים רדווד.
• אזור הטבע הבראשיתי ג'דדיה סמית (Jedediah Smith Wilderness) – אזור טבע בראשיתי בוויומינג
• שביל הנצחת ג'דדיה סמית (Jedediah Smith Memorial Trail) – דרך אספלט המיועדת לאופניים סמוך לעיר סקרמנטו בקליפורניה

אזכורים בתרבות

• בסדרת סרטי "לילה מוטרף במוזיאון" משחק אוון וילסון בוקר בשם ג'דדיה.
• הדמות ג'בדיה ספרינגפילד (Jebediah Springfield) המופיעה בסדרת המצוירת "משפחת סימפסון" מבוססת לדברי "לוס אנג'לס טיימס" על ג'דדיה סמית.
• ב-2005 הפיק סטיבן ספילברג מיני-סדרה בשם "אל תוך המערב" (Into the West) שבה שיחק ג'וש ברולין את ג'דדיה סמית.
• ב-2005 הופק הסרט הדוקומנטרי "אילוף המערב הפרוע: אגדת ג'דדיה סמית" (Taming the Wild West: The Legend of Jedediah Smith). שון גלושקה (Sean Galuszka) שיחק את תפקיד ג'דדיה סמית.

לקריאה נוספת

• Allen, John Logan, Jedediah Smith and the Mountain Men of the American West, Chelsea House Publishers, 1991, ISBN 9780791013199
• Barbour, Barton H. (2011). Jedediah Smith: No Ordinary Mountain Man. Norman: University of Oklahoma Press. ISBN 978-0-8061-4196-1.
• Blevins, Winfred (2005) [1973]. Give Your Heart to the Hawks: A Tribute to the Mountain Men. Macmillan. ISBN 978-0-7653-1435-2.
• Buckley, Jay H. (2008). William Clark: Indian Diplomat. Norman: University of Oklahoma Press. ISBN 0-8061-3911-0.
• Camp, Charles L. (2013) [1973]. Joe J. Molter (ed.). "Jedediah Smith's First Far-Western Expedition" (PDF). Castor Canadensis (PDF). University of the Pacific, Stockton, California: Jedediah Smith Society.
• Latham, Frank, Jed Smith: Trail Blazer of the West, Christian Liberty Press, 2003, ISBN 9781930367869
• Maynard, Charles W., Jedediah Smith: Mountain Man of the American West, The Rosen Publishing Group, 2003, ISBN 9780823962877
• Morgan, Dale L. (1964) [1953]. Jedediah Smith and the Opening of the American West. Bison Book. Lincoln, London: University of Nebraska Books. ISBN 0-8032-5138-6.
• Neihardt, John Gneisenau (1941). The Song of Jed Smith. New York: MacMillan.
• Schafer, Joseph (1935). Dumas Malone (ed.). Dictionary of American Biography Smith, Jedidiah Strong. New York: Charles Scribner's Sons. pp. 290–291.
• Smith, Jedediah Strong; Rogers, Harrison G.; Ashley, William Henry (1992) [1918]. Clifford Dale (ed.). The Ashley-Smith Explorations and the Discovery of a Central Route to the Pacific, 1822-1829: with the original journals (PDF ed.). leveland, Ohio: Arthur H. Clark Co.
• Smith, Jedediah S.; McLeod, Alexander R. (1992) [1934]. Maurice S. Sullivan (ed.). The Travels of Jedediah Smith; A Documentary Outline, Including his Journal. Lincoln and London: University of Nebraska Press. ISBN 0-8032-9206-6.
• Weber, David J. (1982). The Mexican Frontier, 1821-1846: The American Southwest Under Mexico. University of New Mexico Press. ISBN 0-8263-0602-0.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'דדיה סמית בוויקישיתוף

• biography/Jedediah-Smith ג'דדיה סמית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• "JSS HISTORY - History of the Society". Jedediah Smith Society.

Eddins, O. Ned (2002). "William Ashley Mountain Man Rendezvous System". Mountain Man - Indian - Canadian Fur Trade. Afton, Wyoming: O. Ned Eddins. אורכב מ-המקור ב-2015-05-06. נבדק ב-2016-05-22.

• Stephen W. Sears, Trail Blazer Of The Far West

הערות שוליים

ערך מומלץ