ג'וזף גרינל

זואולוג ואורניתולוג אמריקאי שפעל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

ג'וזף גרינלאנגלית: Joseph Grinnell;‏ 27 בפברואר 187729 במאי 1939) היה ביולוג וזואולוג אמריקאי. הוא ערך מחקרים נרחבים על החי של קליפורניה, והמציא השיטה לרישום תצפיות שדה מדויקות המכונה שיטת גרינל. הוא שימש כמנהל הראשון של המוזיאון לזואולוגיה של החולייתנים (אנ') באוניברסיטת קליפורניה בברקלי מאז הקמת המוזיאון ב-1908 ועד מותו.[1]

ג'וזף גרינל
גרינל ב-1901
גרינל ב-1901
לידה 27 בפברואר 1877
פורט סיל, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 במאי 1939 (בגיל 62)
ברקלי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי ביולוגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Fernwood Cemetery עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מנחה לדוקטורט צ'ארלס הנרי גילברט עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
תלמידי דוקטורט Alden Holmes Miller, William H. Behle, Robert T. Orr, Ian McTaggart-Cowan עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Hilda Wood Grinnell עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הוא ערך את ה"קונדור (אנ')", כתב העת של מועדון האורניתולוגיה קופר (Cooper Ornithological Club), מ-1906 עד 1939, וחיבר מאמרים רבים עבור כתבי עת מדעיים ומגזינים אורניתולוגיים. הוא כתב מספר ספרים, ביניהם "תפוצת הציפורים של קליפורניה" ו"החי ביוסמיטי". הוא גם פיתח והפך לפופולרי את המושג גומחה אקולוגית.[2]

ראשית חייו עריכה

ג'וזף גרינל נולד ב-27 בפברואר 1877, הראשון מבין שלושת ילדיהם של פורדייס גרינל (Fordyce Grinnell) ושרה אליזבת פראט (Sarah Elizabeth Pratt). אביו של גרינל עבד כרופא בשמורת האינדיאנים של הקיווה, הקומנצ'י והוויצ'יטה ליד פורט סיל (אנ') באוקלהומה. בני דודיו הרחוקים כללו את הפוליטיקאי ממסצ'וסטס ג'וזף גרינל (1788–1885) ואת ג'ורג' בירד גרינל (אנ') (1849–1938) שייסד את אגודת אודובון (אנ'). בני הזוג גרינל עברו לשמורת האינדיאנים פיין רידג' ב-1880.

ב-1885 עברה משפחת גרינל לפסדינה, קליפורניה, אך ב-1888 אילץ המשבר הכלכלי של דרום קליפורניה את ד"ר גרינל לקבל תפקיד בבית הספר האינדיאני בקרלייל (אנ') בפנסילבניה. מנהל בית הספר האינדיאני בקרלייל היה קפטן ריצ'רד הנרי פראט, חברם של בני הזוג גרינל. ג'וזף גרינל עבד בבית דפוס בקרלייל ואסף את הדגימה הראשונה שלו, קרפדה, לפני שהמשפחה חזרה לפסדינה שנתיים לאחר מכן.

המסע הראשון לאלסקה עריכה

קפטן פראט ביקר את משפחת גרינל בפסדינה בשנת 1896 בעת משימה חדשה לבדוק בתי ספר אינדיאנים בחוף האוקיינוס השקט עד אלסקה. הקפטן השיג אישור מהמשפחה לקחת איתו את גרינל הצעיר. גרינל שלח הביתה דגימות ציפורים של אזור מפרץ סן פרנסיסקו, בדרך לאלסקה. קפטן פראט השלים את משימתו וחזר הביתה. גרינל נשאר באלסקה והמשיך באיסוף בסיוע מוזיאון שלדון ג'קסון בהיינס (אנ') באלסקה.

גרינל יצא לטיולי שטח ברחבי האזור, כולל האי סנט לזריה (אנ') המרוחק. לינת לילה לא מתוכננת באי אפשרה לו לחקור יסעורוניים, שדיווח עליהם הוא פרסם בגיליון מרץ 1897 של ה-Nidologist, כתב עת מוקדם של מועדון האורניתולוגיה של קופר.

האוסף המתרחב של גרינל משך מבקרים שהיו תיירים, תושבי קיץ וחוקרי טבע מבקרים, כולל ג'ון מיור, הנרי פיירפילד אוסבורן (אנ') והאורניתולוג ג'וזף מייליארד (Joseph Mailliard). גרינל חזר לפסדינה בסתיו 1897, שם המשיך בעבודת שטח בהרים ובקניונים הסמוכים.

המסע השני לאלסקה עריכה

 
עמוד השער של "ציד זהב באלסקה",
פורסם ב-1901

ביקורו השני של גרינל בצפון הרחוק החל בשנת 1898 על הסקונר "פנלופי". הוא שהה 18 חודשים באלסקה במהלך הבהלה לזהב בקלונדייק. גרינל התכתב בקביעות עם משפחתו, המכתבים קובצו ונערכו מאוחר יותר בספר "ציד זהב באלסקה", שיצא לאור על ידי הוצאת דייוויד ס. קוק ב-1901. גרינל הצטרף למשלחת של חברת הכרייה והמסחר של לונג ביץ' ושל אלסקה (Long Beach and Alaska Mining and Trading Company) למפרץ קוצביו (אנ') באלסקה. החבורה נחתה בכף בלוסום (Cape Blossom) במפרץ ביולי 1898. גרינל אסף וצפה בחיי העופות הנודדים בקיץ; בין היתר דרור לבן-כתר, סנונית הרפתות וגיבתון סוואנה. עד אוגוסט, גרינל שימר 75 דגימות ציפורים, כולל נחליאלי צהוב. הכורים בילו את החורף בפנים הארץ על נהר קובוק, ואז חזרו לחוף באותו אביב.

החבורה הפליגה על הפנלופי לכף נום ביולי 1899. בכף נום, הייתה עבודתו של גרינל הפקת הזהב באמצעות כספית. הבהלה לזהב לאזור נום בשנים 1899–1900 הייתה הגדולה ביותר באלסקה הן בכמות הזהב שהופק והן בגידול האוכלוסייה. שדות הזהב הניבו יותר מ-57 מיליון דולר בשנים 1898 עד 1910. האתר הוא כיום נקודת ציון היסטורית לאומית, "אתרי התגליות של מחוז הכרייה של כף נום".[3] במכתביו של גרינל, הוא תיאר סצנה כאוטית כ"כל שמונת המיילים יש בקושי מאה רגל בלי אוהל אחד או יותר על עליו... שטחי הכרייה שנרשמו על שמנו מכוסים כעת בפולשי חוף ואנחנו לא יכולים לסלק אותם משם. חוקי האספסוף שולטים."

מועדון האורניתולוגיה של קופר פרסם את יומני השדה של גרינל בשנת 1900 בשם "הפאונה של העופות של חוף האוקיינוס השקט, מס. 1".

השכלה עריכה

גרינל סיים את לימודיו בבית הספר התיכון בפסדינה ב-1893 ונרשם בסתיו של אותה שנה למכון הפוליטכני תרופ (Throop Polytechnic Institute, כיום המכון הטכנולוגי של קליפורניה), ובו קיבל את התואר הראשון שלו ב-1897.

ב-1901 קיבל גרינל את התואר השני שלו מאוניברסיטת סטנפורד. בסטנפורד הוא פגש כמה אנשים רבי השפעה לעתיד, בהם אדמונד הלר (אנ'). מאוחר יותר יצטרף הלר למשלחת לפרו ב-1915 כדי לחקור חורבות שהתגלו לאחרונה של תרבות האינקה במאצ'ו פיצ'ו.

במהלך תקופתו בסטנפורד יצר גרינל את התוכנית לרישום העופות של קליפורניה. הוא עבד על המיזם הזה במשך 38 השנים הבאות. הוא סיים את החלק השלישי של "הביבליוגרפיה של האורניתולוגיה של קליפורניה" (Bibliography of California Ornithology) כאשר מת ב-1939.

גרינל פרנס את עצמו בזמן לימודיו בסטנפורד כמורה בבית הספר התיכון של פאלו אלטו ועבודה ב"מעבדה הימית על שם הופקינס" (Hopkins Seaside Laboratory) של סטנפורד. בהופקינס, גרינל לימד אמבריולוגיה בקיץ 1900 ואורניתולוגיה בקיצים של 1901 ו-1902.

ב-1903 הוא חלה בטיפוס הבטן, אירוע שקטע את מסלולו האקדמי של גרינל והוא חזר לפסדינה כדי להתאושש. גרינל קיבל הצעה לעבוד כמורה לביולוגיה במכון הפוליטכני תרופ במהלך תקופה זו. גרינל סיים את חובות הדוקטורט שלו בסטנפורד - בעיקר באמצעות דואר - עם הגשת התזה שלו "דו"ח על היונקים והציפורים של עמק קולורדו התחתון עם התייחסות מיוחדת לבעיות התפוצה שהוצגו" וקיבל את הדוקטורט שלו בזואולוגיה ב-19 במאי 1913.[4]

 
גרינל במדבר מוהאבי, 1914

תלמידי כיתת הביולוגיה של גרינל במכון הפוליטכני תרופ כללו את צ'ארלס לואיס קמפ (אנ') וג'וזף ס. דיקסון (Joseph S. Dixon). צ'ארלס קמפ עתיד להפוך למנהל מוזיאון הפלאונטולוגיה של אוניברסיטת קליפורניה (אנ'). ג'וזף דיקסון יצטרף למשלחת הממומנת של האורניתולוג האמריקרי ג'ון תאיר (אנ') ב-1913 לאלסקה. משלחת תאיר כמעט נספתה כאשר ספינתם נתקעה בקרח במרחק של 7 מייל ימי (13 קילומטרים) מהחוף, מזרחית לפוינט בארו (אנ') עד לקיץ 1914. דיקסון אסף דגימות במהלך תקופה זו, כולל תת-מין חדש של שחף איסלנדי (Larus glaucoides thayeri), אשר שמו המדעי מנציח את שם נותן החסות של המשלחת.

הילדה ווד גרינל עריכה

גרינל התחתן עם הילדה ווד (Hilda Wood) ב-22 ביוני 1906. ווד נולדה בטומבסטון באריזונה ב-29 במאי 1883. היא הייתה אחת מתלמידיו של גרינל במכון הפוליטכני תרופ ומאוחר יותר עוזרת ההוראה שלו בזואולוגיה. ווד קיבלה את התואר הראשון שלה מהמכון הפוליטכני תרופ בשנת 1906. בני הזוג גרינל עברו לברקלי בשנת 1908 ובשנת 1913, הילדה קיבלה את התואר השני שלה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. היא כתבה מאמרים לפרסומים בכתבי העת "קונדור" (Condor) וב"ז'ורנל הממלוגיה" (Journal of Mammalogy) והייתה חברה באיגוד האורניתולוגים האמריקאי ובאקדמיה למדעים של קליפורניה. הילדה גרינל כתבה ביוגרפיה בת 32 עמודים על בעלה בגיליון ינואר-פברואר 1940 של הקונדור.

הילדה המשיכה בעבודתו של גרינל על התפוצה של העופות של קליפורניה; תחזקה את מערכת הערכים הביבליוגרפיים של גרינל, התייעצה בקטלוגים לצורך דיוק, וקראה טיוטות והעתקים עם המחבר הצעיר של הספר, אלדן ה. מילר (אנ').[5]

מוזיאון החולייתנים עריכה

אנני מונטגיו אלכסנדר (אנ'), נדבנית, חוקרת טבע וחוקרת ארצות, ייסדה את המוזיאון לזואולוגיה של החולייתנים (אנ') באוניברסיטת קליפורניה (UC) בשנת 1908. אלכסנדר מינתה את גרינל כמנהל המוזיאון באותה שנה. היא האמינה שגרינל הייתה הבחירה הנכונה כמנהל עד כדי כך שהיא מוכנה לבטל את המענק אם הנהלת האוניברסיטה תתנגד לגרינל.

פגישה היסטורית עריכה

אלכסנדר פגשה את גרינל בינואר 1907 בזמן שהתכוננה למשלחתה לאלסקה; היא הגיעה למחלקה לביולוגיה של המכון הפוליטכני תרופ כדי למצוא את ג'וזף דיקסון, תלמידו של גרינל. דיקסון הומלץ לאלכסנדר על ידי חוקר הטבע פרנק סטיבנס (Frank Stephens), מחבר הספר "היונקים של קליפורניה" (California Mammals). גרינל תמך בדיקסון כחבר במשלחת של אלכסנדר, בזמן שהם דנו באלסקה. גרינל הזמין את אלכסנדר לביתו כדי לראות את האוספים שלו, מה שעשתה לפני שחזרה לאוקלנד. השם אנני מ. אלכסנדר נראה מוכר וגרינל מצא בין המסמכים שלו תדפיסים של מכתבים מהפלאונטולוג ג'ון מריאם (אנ') לאלכסנדר, שהודה לה על עבודתה ותמיכתה הכספית. כשהוא מרוצה ממחויבותה למחקר, הוא שלח לה מכתב המפרט נקודות ספציפיות על עבודת שטח שיביאו למקסימום את התוצאות המדעיות מהמשלחת בת שבעת החברים.

אלכסנדר חזרה לקליפורניה בקיץ 1907. היא הזמינה את גרינל לצפות בדגימות מאלסקה. במהלך חג ההודיה הוא נפגש עם אלכסנדר בביתה. השניים החליפו רעיונות למוזיאון בחוף המערבי שיהיה שווה למוסדות במזרח ארצות הברית, כמו מוסד הסמית'סוניאן. אלכסנדר וגרינל האמינו שבעלי החיים והצומח של הטריטוריה המערבית נעלמים במהירות כתוצאה מהשפעה אנושית, ולכן תיעוד מפורט היה חיוני הן לדורות הבאים והן לידע. ראיית הנולד הזו התגלתה כשימושית כמעט מאה שנה מאוחר יותר, כאשר חוקרים במוזיאון לזואולוגיה של החולייתנים השתמשו ברשימות השדה של גרינל כדי להשוות שינויים בבעלי החיים בקליפורניה.

גרינל ואלכסנדר היו חלוקים ביניהם לגבי היכן צריך להיות ממוקם המוזיאון. גרינל דגל באוניברסיטת סטנפורד בעוד שאלכסנדר, שהתרשמה מהרצאות בנושא הפלאונטולוגיה של אוניברסיטת קליפורניה (UC) שבה השתתפה, קבעה שהמוזיאון יהיה ב-UC.

אלכסנדר הרחיבה על דרישות התפקיד במכתב לגרינל מספטמבר 1907 לאחר שחזרה מאלסקה: "הייתי רוצה לראות אוסף מפותח (בייחוד של בעלי החיים בקליפורניה) ואשמח לתת את התמיכה שאוכל אם אצליח יכול למצוא את האיש הנכון לנהל; מישהו שמעוניין לא רק בהבאת אוסף, אלא גם עם מבט על הנושא הגדול יותר, כלומר איסוף נתונים בקשר לעבודה שתהיה לה השפעה ישירה על הנושאים הביולוגיים החשובים של ימינו. עבודה שיטתית הנעשית בתבונה היא העבודה הנחשבת."

אלכסנדר מינתה את גרינל למנהל לשנה אחת, אם כי בסופו של דבר הוא מילא את התפקיד הזה למשך שארית חייו. הוא נתן את למוזיאון את שמו ובשנת 1909 תרם את אוסף היונקים שלו, וגם את המאמרים הכרוכים שלו בכתבי העת השונים. הוא תרם את כל אוסף דגימות הציפורים שלו למוזיאון בשנת 1920. אוסף הציפורים מנה יותר מ-8,000 פריטים.

מערכת היחסים בין מנהל המוזיאון לנדבנית הייתה יוצא דופן. גרינל דחה את בקשותיה של אלכסנדר כמעט בכל היבט של עסקי המוזיאון. אלכסנדר, בתורה, ציפתה שגרינל יקדיש את כל זמנו ומרצו למפעל, להמשיך במחקר ובפרסום, בנוסף לחובתו כמנהל.

בשנת 1908, אלכסנדר כתבה לגרינל וביקשה המלצה על מישהו מתאים למשלחת הקרובה של 1908. תשובתו עוררה תגובה חריפה מאלכסנדר: "הוקל לי למדי שלא יכולת להמליץ על אישה למסע שלנו, אם כי אני מצרה על הבוז הברור שלך כלפי נשים כחוקרות טבע...". אלכסנדר מצאה את לואיז קלוג (Louise Kellogg) כדי להצטרף למסע באלסקה. מכתב שלאחר מכן מגרינל היה גלוי לב עוד יותר, "אני מקווה שהגילוי שלך [של בת לוויה] יוכח כחשילה וחרוצה. מבחן אחד טוב יכול להיות שהיא תתייג מחרוזות [תוויות דגימות] במשך חמש שעות ברציפות!".

אלכסנדר תמכה במוזיאון כלכלית; במהלך 46 השנים שלאחר מכן, היא תרמה יותר מ-1.5 מיליון דולר.

עורך הקונדור עריכה

הקונדור היה אחד משלושה כתבי עת של מועדון האורניתולוגיה (או החברה) של קופר, אחד מהארגונים הגדולים בעולם לאורניתולוגיה ללא מטרות רווח, על שמו של ג'יימס ג. קופר (James G. Cooper), חוקר טבע מקליפורניה.[6]

העורך הראשון של המגזין היה צ'סטר בארלו (Chester Barlo), חבר מייסד של המועדון ועורך עד מותו ב-1902 בגיל 28 משחפת.[7][8] ג'וזף גרינל היה רשום כעורך החל בגיליון ינואר 1906, כשהחליף את וולטר ק. פישר (Walter K. Fisher). המשרד הראשי של כתב העת עבר לפסדינה מסנטה קלרה כאשר גרינל, שעדיין גר בפסדינה, הפך לעורך.[8]

 
פרסומת מ-1906

הקונדור פרסם מודעות מסווגות שבהן מופיעים פריטים לקנייה, מכירה או סחר עבור דגימות, אוספים, אקדחים, מצלמות או פרסומים אחרים. המינים והביצים שלהם למכירה או להחלפה כללו ציפורים נדירות כמו קונדור קליפורני ועיטם לבן-ראש.

גרינל גם פרסם במטרה לסחור בדגימות בכתב העת; גיליון נובמבר 1906 הכיל את המודעה: "מבוקש - אשלם מזומן או חליפין טוב בעורות יונקים או ציפורים".[9] באותו גיליון משנת 1906, גרינל התייחס למאמרו של תומס הריסון מונטגומרי (אנ') המטיל ספק בתועלת המדעית של איסוף ביצים (אואולוגיה (אנ')) בכתב העת "Bird-Lore" של אגודת אודובון. גרינל מגן על איסוף וחקר ביצי ציפורים במאמר המערכת שלו "האם איסוף ביצים מוצדק?" וכולל פעילות נופש כאחד הערכים המושגים מאיסוף ביצי ציפורים. "ואז ישנו שלב הנופש שאין לזלזל בו; וההנאה שיש להפיק מהמרדף הזה. עלינו להודות שקיבלנו סיפוק מלא יותר, במילים אחרות "אושר", מטיול חופשה אחד אל ההרים אחרי ציפורים וביצים נדירות מאשר מתוך שנתיים של עבודתנו באוניברסיטה באמבריולוגיה!".[10]

גרינל ערך את "הקונדור" במשך 33 שנים. הוא היה אחד המשפיעים ביותר ושירת במהלך שנות הפיתוח הראשונות של המגזין. כעורך, הוא היה דמוקרטי במובנים מסוימים, וביקש מחברים להצביע על שינויים אפשריים, כמו שימוש ביחידות מדידה מטריות (הצבעת הרוב הייתה לדחות הצעה זו). הוא יישם "איות מפושט" שהשתמש בפונטיקה, ושניתן לראות אותו בביטויים במהדורות מוקדמת. המגזין תחת כהונתו של גרינל התרחב מ-175 ל-223 עמודים בפורמט נוכחי, ונכון לשנת 1993, בכ-1,100 עמודים בשנה, והוא כתב העת הגדול ביותר באורניתולוגיה.[8]

שיטת גרינל לרישום הערות עריכה

 
ג'וזף גרינל ב-1904

אף על פי שג'וזף גרינל התקשה בכתיבה, הוא השקיע מאמץ רב לייצר כתיבה עובדתית ומדויקת. הסופר ויליאם ליאון דוסון (William Leon Dawson), כתב על גרינל, "שכמה מהסקיצות הביוגרפיות שלו מעידות על חדות תובנה, ומביאות לידי ביטוי שפע של מידע ממקור ראשון המסמן אותו כבעל פוטנציאל הביוגרף המוביל של עופות מערביים".[11]

גרינל פיתח והטמיע פרוטוקול מפורט לרישום תצפיות בשטח. יחד עם קטלוג של דגימות שנתפסו, נשמר יומן, נרשמו חשבונות מפורטים של התנהגויות של מינים בודדים, מפות טופוגרפיות צוינו כדי להציג יישובים ספציפיים, ולעיתים קרובות צולמו תמונות של אתרי איסוף ובעלי חיים שנלכדו. חומרים אלה תיעדו גם תנאי מזג אוויר, סוגי צמחייה, קולות ועדויות אחרות לנוכחות בעלי חיים במקום מסוים. השיטה כוללת ארבעה מרכיבים:

  • יומן שטח לתיעוד ישיר של תצפיות בזמן שהן מתרחשות.
  • יומן שטח של ערכים כתובים במלואם על תצפיות ומידע, שתומללו מההערות.
  • תיאור מינים של התצפיות המפורטות על המינים הנבחרים.
  • קטלוג של תיעוד היכן ומתי נאספו דגימות.

תשומת הלב של גרינל לפרטים כללה את סוג הנייר לכתיבה. "הדיו והנייר מהודו באיכות קבועה יגרום לכך שהרשימות שלנו תהיינה נגישות בעוד 200 שנה מהיום". הוא הוסיף, "אנחנו נמצאים בחלק החדש ביותר של העולם החדש שבו האוכלוסייה תהיה עצומה בעוד חמישים שנה לכל היותר".

שיטת גרינל (גם מערכת גרינל) היא ההליך המשמש לרוב על ידי ביולוגים מקצועיים וחוקרי טבע.[12]

סקר הפאונה של קליפורניה עריכה

 
גרינל בשטח, 1914

המטרה של גרינל עבור המוזיאון הייתה לבנות אוסף בעיקר של מינים מקליפורניה, עם דוגמאות השוואתיות מחוץ למדינה. אזורי מדגם מייצגים של קליפורניה נסקרו בהרחבה, ואז בפירוט. משלחת השדה הראשונה למוזיאון החדש הייתה למדבר קולורדו (אנ') באפריל 1908. המשלחת של שנת 1910 שהתה שלושה חודשים בשטח לאורך נהר הקולורדו כדי לחקור את השפעת הנהר כמחסום בתפוצת יונקי המדבר. אזור הר ויטני נחקר ב-1911, הרי סן חסינטו (אנ') ב-1913 ובין 1914 ל-1920, נסקר חתך של הרי סיירה נבדה, כולל יוסמיטי. אזור פסגת לאסן נחקר על ידי גרינל, ג'וזף ס. דיקסון וג'ין מ. לינסדייל (Jean M. Linsdale) מ-1924 עד 1929.

סקרי השטח סיפקו גם חומר מקור לספרים "ציפורי הציד של קליפורניה" (Game Birds of California‏, 1918) ו"יונקים בעלי פרווה של קליפורניה" (Fur-bearing Mammals of California‏, 1937).

יוסמיטי עריכה

 
שרטוט של מיני ינשופים מתוך "החי ביוסמיטי"

אזור הסקר של יוסמיטי משנת 1914 כלל 4,010 קילומטרים רבועים במלבן צר ממזרח עמק סן חואקין (אנ'), על פני רכס סיירה נבדה ועד לקצה המערבי של האגן הגדול, כולל אגם מונו (אנ'). היו 40 תחנות איסוף, עם בין אחד לחמישה אנשים בתחנה. צוות הסקר אסף דגימות של בעלי חיים על ידי ירי והצבת מלכודות. נרשמו תצפיות על התנהגות בעלי חיים, כולל המבנים שהם מייצרים כלומר קנים או מחילות. צוות הסקר של שמונה חוקרים, כולל גרינל וג'וזף דיקסון, הפיק 2,001 עמודים של רשימות שטח ו-700 תצלומים. המחקר פורסם בשנת 1924 בשם "החי ביוסמיטי" (Animal Life in the Yosemite).

אזור פסגת לאסן עריכה

נסקרו 50 אתרים ברחבי אזור לאסן שבצפון קליפורניה אשר תיעדו את התפוצה של יותר מ-350 מינים של עופות, יונקים, זוחלים ודו-חיים, ונאספו יותר מ-4,500 דגימות. התוצאות פורסמו במונוגרפיה משנת 1930: "ההיסטוריה של טבע של חולייתנים של חלק מצפון קליפורניה דרך אזור פסגת לאסן" (Vertebrate Natural History of a Section of Northern California through the Lassen Peak Region). יותר מסתם רשימת מינים, כרך זה בן 600 עמודים כולל תצפיות התנהגותיות ותצלומים היסטוריים. עבור מקומות רבים באזור, נותר סקר לאסן מצאי החולייתנים המקיף ביותר שנערך עד היום.

הסקר של החי בקליפורניה היה מבחן לתאוריה של גרינל לפיה ההבדלים בין המינים מונעים על ידי מחסומים אקולוגיים וגאוגרפיים, רעיון חדש במדע הביולוגיה של שנות ה-40. "הוא הסתכל על שונות גאוגרפית ושינוי של דמויות במרחב ובזמן. הוא רצה להבין את סוגי הגורמים שעשויים להשפיע על הסתגלות מקומית ו... שונות בין פרטים ובתוך אוכלוסיות. רעיונות אלה היו ייחודיים באותה תקופה מכיוון שהם העמידו בספק את התפיסה המקובלת לפיה מינים הם סטטיים ובלתי משתנים", ציין ג'ים פאטן (Jim Patten), פרופסור אמריטוס, בכתב העת "סקירת המדע של ברקלי" (Berkeley Science Review).[13]

מיזם החזרה על סקר גרינל עריכה

המוזיאון לזואולוגיה של החולייתנים החל ב"מיזם החזרה על סקר גרינל" (Grinnell Resurvey Project) בשנת 2002 תוך שימוש בסקר המקורי של גרינל על החי בקליפורניה לשם השוואה. צוות הסקר נתקל בקשיים, שכן הדו"ח על יוסמיטי מ-2007 ציין "לא ניתן להשוות ישירות את הנתונים מהסקרים המקוריים והנוכחיים בגלל הבדלים במאמץ של הצופה."[14]

חוקרי המיזם עבדו בפארק הלאומי יוסמיטי משנת 2003 עד 2006. באמצעות מפות מוערות צבעוניות המתוארכות לסוף המאה ה-18, הביולוגים ביקרו מחדש בכ-40 אתרים. לא ניתן היה לסקור מחדש אתרים מסוימים מכיוון שהם אינם נגישים עוד; דוגמה אחת היא אגם מקלור (אנ'), מאגר שנבנה ב-1926. הפארק הלאומי לאסן נסקר מחדש ב-2006, והרי וורנר (אנ') בצפון-מזרח קליפורניה ודרומה עד להרים הלבנים ב-2007.

 
Peromyscus truei

הסעיף של דו"ח הסקר החוזר על עופות ציין בעיות בהשוואת מפקדי האוכלוסין: "בסקר המקורי היה הבדל גדול בכמות העופות שנצפו ליחידת זמן בין ג'. גרינל וטי. סטורר, כאשר לגרינל יש ערכים גבוהים בהרבה מסטורר עבור העופות באותו אזור. בספירות של גרינל ושל סטורר הייתה שונות גדולה יותר בין מפקדי האוכלוסין שלהם עצמם עבור אתר בודד מאשר במהלך הסקר שלנו".[14]

הסקר של יוסמיטי תיעד שינויים בתחומים הגאוגרפיים של כמה יונקים. רוב השינוי הוא בגובה רב יותר ביחס של 2.5 ל-1.[14] שינוי בולט בתחום מיוצג על ידי האוגר היערוני מהמין Peromyscus truei (אנ') (באנגלית pinyon mouse, כלומר עכבר הצנוברים), כאשר גם גבול התחום העליון וגם גבול התחום התחתון נעו כלפי מעלה בגובה. הביולוגים של הסקר תיעדו מין זה בהר לייל (אנ') בגובה 3,200 מטרים.[14] בספר "החי ביוסמיטי" של גרינל מתואר Peromyscus truei (או עכבר לבן-רגליים עם אוזניים גדולות) כשוכן באזור הסונורה העליון (Upper Sonoran Zone) במדרונות המערביים של הרי סיירה נבדה.

 
תרשים של שינוי גובה של Peromyscus truei

אזור הסונורה העליון הוא אזור חיים (אנ') בין 300 ל-1,000 מטרים מעל גובה פני הים.

החוקרים גם צפו בשינויים פיזיים וגנטיים מונעי ברירה טבעית באוכלוסיות של טמיאס אלפיני (אנ'), שהושפעו מהתכווצות תחום הגובה שלהם. בעוד שרוב חלקי הגנום של הטמיאס לא השתנו, היו שינויים בגרסאות של גן הקשורים לוויסות יכולתם של בעלי החיים לשרוד בסביבות דלת חמצן (ALOX15 (אנ')).[15]

באזור היוסמיטי לא נמצא שינוי משמעותי בשפע מיני העופות. גרינל תיעד 133 מינים וצוות הסקר החוזר דיווח על 140 מיני עופות.[14]

חלק הדו"ח על דו-חיים וזוחלים ציין אוכלוסיות בריאות של צפרדע הררית צהובת-רגליים (אנ') (Rana muscosa) באגם דורותי של יוסמיטי ואוכלוסיות ליד אגם אוולין.[14] מין זה רשום כשרוי בסכנת הכחדה על ידי שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית.

בשנת 2013 סיים צוות חוקרים מהמוזיאון לתולדות הטבע של סן דייגו (אנ') סקר בן חמש שנים של אזור חתך הרוחב של גרינל (Grinnell Transect), המחקר של גרינל משנת 1908 על החי והצומח של הר סן חסינטו. ב-60 סקרים על פני 20 אתרים, הם מצאו שהיער צפוף הרבה יותר מאשר בתקופתו של גרינל, עם אובדן של שלושה מינים כולל סנאי מעופף, ועלייה בעופות שאוהבות צמחיית שיחים עבותה כמו קיכלי חלוד-זנב (אנ'), Certhia americana (אנ'). ו-Myadestes townsendi (אנ'). המחסור היחסי של פסולת עלים וקרקע המכוסה בקרב עלים בתקופתו של גרינל נחשבו ככאלה שהופכים את התרחשותן של שרפות חמות ומתמשכות ביער לבלתי אפשרית. עם כיסוי קרקע עבה הרבה יותר בשנת 2013, נאלץ צוות החוקרים לפנות את המחנה שלהם בשל השרפה המכונה "Mountain Fire".

שימור עריכה

גרינל עבד על נושאי שימור באחרית חייו. הוא כתב מספר מאמרים: "חיי עופות כנכס קהילתי" (Bird Life as a Community Asset‏, 1914), "אמונת שימור באשר לניהול חיי פרא" (A Conservationist's Creed as to Wild-Life Administration‏, 1925), "חיי בעלי חיים כנכס של פארקים לאומיים" (Animal Life as an Asset of National Parks‏, 1916), ו"עטלפים כאזרחים נחשקים" (Bats As Disirable Citizens‏, 1916). הוא ניסה לשנות את מדיניות שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית בנושא הדברת טורפים וניהול יערות. בנוסף, הוא קידם את הרעיון של ביולוג או חוקר טבע מיומן בפארקים הלאומיים כדי לנהל תוכניות חינוך ציבוריות למבקרים. הוא חקר ופרסם על אזור פוינט לובוס (Point Lobos) על חוף קליפורניה, ובמהלך השנתיים האחרונות לחייו, חקר חיי בעלי חיים בשמורת הייסטינגס (Hastings Reserve) ברכס סנטה לוסיה (אנ') שבכרמל ואלי (אנ').

פארקים לאומיים עריכה

סקר יוסמיטי של המוזיאון לזואולוגיה של החולייתנים בשנים 1914–1924 תיעד את חיות הבר של האזור. מטרה שנייה של הסקר הייתה חינוך הציבור כאמצעי להגן על הפארק. יוסמיטי הוקם בשנת 1890. שטח הקרקע הכולל (למעט העמק, שהיה בבעלות המדינה) היה יותר מ-3,900 קילומטרים רבועים. הקונגרס הפחית את גבולות הפארק בשליש בשנת 1905 בתגובה ללחץ של חברות הכרייה, המרעה וכריתת העצים. "בסופו של דבר, גרינל הבין, בין אם ביוסמיטי, ובין אם ברחבי המדינה, התקפות נוספות על בית הגידול של חיות בר ייבלמו רק על ידי הציבור המעורב ובעל הידע". כתב ההיסטוריון אלפרד רנטה (Alfred Runte).

מאמרם של גרינל וטרייסי סטורר (Tracy Storer) "חיי בעלי חיים כנכס לפארקים לאומיים" פורסם ב-Science ב-15 בספטמבר 1916 והציג שתי נקודות עיקריות. ראשית, פארקים לאומיים יכולים להיות דוגמה לטבע בתולי והם בעלי ערך למדע ולציבור. שנית, פארקים יכולים להוות כיתות בטבע עבור חוקר טבע מיומן כדי להציע שיעורי היסטוריה של הטבע, לערוך טיולים ולהעניק פעילויות חינוכיות אחרות למבקרים בפארק.

לשירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית החדש שנוצר, במחלקת הפנים, לא היו תוכניות חינוך ציבוריות ב-1916, אף על פי שהמנהל המיועד סטיבן מאתר (אנ') קרא את המאמר של גרינל ב-Science. גרינל לא היה התומך היחיד לחינוך בפארקים הלאומיים. מכתב של מזכיר הפנים פרנקלין ליין למנהל מאתר במאי 1918, היווה את הצהרת המדיניות המנהלית הראשונה של השירות על תפיסת הפארקים כמדיה חינוכית: "יש לעודד את השימוש החינוכי, כמו גם את הנופש, בפארקים הלאומיים. בכל דרך אפשרית". למרות הבעת התמיכה בדרגה גבוהה זו, הרעיון ששירות הפארקים יעסוק בחינוך - מעבר לחלוקת מידע תיירותי בסיסי - לא התקבל באופן נרחב.

התוכנית הרשמית הראשונה להיסטוריה של הטבע ביוסמיטי החלה ב-1920 עם הרולד סי בראיינט (Harold C. Bryant) ולוי מילר (אנ') בתור חוקרי טבע המועסקים בפארק. בראיינט ראה בגרינל מנטור והמשיך לעזור בעיצוב תוכנית החינוך. הוא זכה במדליית קורנליוס ארמורי פוגסלי בשנת 1954 על תרומתו לפארקים ולשימור.[16]

הדברת הטורפים עריכה

גרינל טען ב"חיי בעלי חיים כנכס לפארקים לאומיים" נגד כמה מהמדיניויות של ניהול שירותי פארק; אחת מהן הייתה תוכנית הדברת הטורפים.[17] הקונגרס העביר חקיקה שנה קודם לכן שהנחה את הלשכה לסקר ביולוגי (כיום שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית) להשמיד טורפים ש"מזיקים לחקלאות ולגידול חיות משק ביערות הלאומיים וברשות הרבים..." הסוכנות החדשה של שירות הפארקים הלאומיים השתמשה בסוכנים של הלשכה כדי ללכוד זאבים, זאבי ערבות ופומות הרים בתוך גבולות הפארקים. המנהל הראשון של הסוכנות, סטיבן מאתר, ראה שאחריותו העיקרית לרעיון החדש של הפארקים הלאומיים היא של בניית תמיכה בפארקים, וחשש שאם אוכלוסיות הטורפים לא יודברו בתוך גבולות הפארק, הן ישוטטו לאדמות פרטיות סמוכות ויהרגו חיות משק. מאתר לא רצה שחוואים זועמים יתלוננו בפני נציגיהם בקונגרס שהפארקים הלאומיים מזיקים לעסקי החוות.

גרינל, תלמידו הביולוג ג'ורג' מלנדז רייט (George Melendez Wright) ואחרים התנגדו למדיניות הדברת הטורפים. גרינל טען כי, "ככלל, יש להשאיר חיות טורפות ללא הפרעה ולאפשר להן לשמור על היחס הפרימיטיבי שלהן לשאר בעלי החיים... מכיוון שמספרן כבר נשמר בגבולות הראויים על ידי אספקת המזון הזמינה, דבר לא יושג על ידי עוד יותר צמצום". אבל לכידת בעלי חיים נדירים למחקר מדעי הייתה יוצאת מהכלל, הוא הוסיף "ניתן לעשות חריג מוצדק כאשר דגימות נדרשות למטרות מדעיות על ידי נציגים מורשים של מוסדות ציבור, ויש להעיר בהקשר זה שללא חקירה מדעית של חיי בעלי חיים בפארקים, ואוסף נרחב של דגימות, לא תיתכן הבנה מעמיקה של התנאים או הבעיות המעשיות שהם כרוכים בהם".[17]

 
גרגרן

ביולי 1915, במהלך סקר יוסמיטי, לכד צ'ארלס לואיס קמפ שני גרגרנים, זכר ונקבה. תוצאות הסקר פורסמו ב"החי ביוסמיטי" עם ערך על הגרגרן (Gulo gulo): "הגרגרן הוא בעל חיים נדיר בכל מקום בסיירה נבדה. הכללתו כאן מבוססת על לכידתם של שני פרטים בתחילת קניון לייל."

הגרגרן האחרון המתועד בקליפורניה נהרג שבע שנים מאוחר יותר על ידי הציד והכורה המקומי אלברט גרדיסקי במחוז מונו ליד אגם סדלבג ב-22 בפברואר 1922. דגימה שלמה זו ממוקמת באוסף היונקים במוזיאון לזואולוגיה של החולייתנים. מאחר שציד ולכידת חיות טרם הוצאו מחוץ לחוק בפארקים הלאומיים, גרינל, מנהל המוזיאון, ניצל תחילה את המצב, ורכש עורות, שלדים ופגרים עבור המוזיאון.

לכידת בעלי חיים נאסרה בפארק הלאומי יוסמיטי ב-1925, ובכל הפארקים הלאומיים עד 1931.

גרינל היה מודע להכחדה אפשרית של הגרגרן בקליפורניה ב-1937, אם לא קודם לכן, שכן הוא כתב סיכום של כל התיעוד, התצפיות, הלכידות והסיפורים על הגרגרן ב"יונקים בעלי פרווה של קליפורניה", כאשר התצפית האחרונה הידועה תוארכה ל-1924. גרינל העריך "בזמן הנוכחי (1933) לא נותרו במדינה יותר מ-15 זוגות של גרגרנים לכל היותר". הוא הזהיר כי יש "הכרח להפסיק את ציד הגרגרנים כדי להימלט מגורלו של דוב הגריזלי".

השמורה המדינתית פוינט לובוס עריכה

מחקר שנמשך שנה של ג'וזף גרינל והמוזיאון החל בשנת 1934 בשמורה המדינתית פוינט לובוס (אנ') במחוז מונטריי לאיסוף "מידע שיראה את סוגי החולייתנים היבשתיים הנמצאים בשמורה, תדירות הופעתם והשפע היחסי שלהם, בית גידול, הקשר שלהם עם הסביבה הפיזית, והמחזור השנתי של פעילותם". המחקר פורסם בשנת 1935 בשם "חולייתנים בשמורת פוינט לובוס" (Vertebrate Animals of Point Lobos Reserve).

פוינט לובוס כמעט הפך לשכונת מגורים לפני 1900. איש השימור אלכסנדר מקמילן אלן, קבוצת שימור הסביבה "הליגה להצלת הסקוויה הנאה" (Save the Redwoods League) ואחרים החלו לקנות בחזרה את מגרשי המגורים בשנת 1898. ב-1933 הוא התווסף למערכת החדשה של הפארקים המדינתיים. בשנת 1960, נוספו 3,000 דונם תת-ימיים שיצרו את השמורה התת-ימית הראשונה במדינה. מקור שמה של השמורה הוא מהסלעים מול החוף שנתנו למקום את שמו בספרדית: "Punta de los Lobos Marinos", כלומר "נקודת זאבי הים".

שמורת הייסטינגס עריכה

ראסל פ. הייסטינגס (Russell P. Hastings) הציע את חוות הבקר של הייסטינגס בשטח של 8,000 דונם לאוניברסיטת קליפורניה למחקרים על בעלי חיים, לאחר ששמע על המחקר בפוינט לובוס. גרינל החל בסקרי בעלי חיים ארוכי טווח בחוות הייסטינגס בעמק הכרמל העליון, מחוז מונטריי מסוף 1936 עד 1939.

החווה הפכה לתחנת מחקרי שדה ב-1937, והיא היחידה הוותיקה והפרודוקטיבית ביותר במה שהיא כיום מערכת שמורות הקרקע והמים הטבעיות של האוניברסיטה (University's Natural Land and Water Reserves System), מערכת של 27 אזורים טבעיים ותחנות שדה ביולוגיות. מאז הקמתה מנוהלת הייסטינגס על ידי המוזיאון לזואולוגיה של החולייתנים. שמורת הייסטינגס היא אחת משלוש שמורות בלבד המוגנות לחלוטין ברכסי החוף של קליפורניה.[18]

מוות עריכה

מסע המחקר האחרון של גרינל היה במאי 1938 להרי פרובידנס (אנ') במחוז סן ברנרדינו, בדרום קליפורניה. הדגימה האחרונה של גרינל הייתה מין הדרור Spizella atrogularis (אנ'). בסתיו של אותה שנה, הוא לקח חופשה מהאוניברסיטה במהלכה לקה באוטם שריר הלב. במהלך החלמתו, אירע אוטם שריר הלב פעם נוספת. גרינל מת ב-29 במאי 1939 בברקלי בגיל 62.

הסטודנטים והצוות במוזיאון לזואולוגיה של החולייתנים הקימו את "אגודת חוקרי הטבע על שם גרינל (Grinnell Naturalists Society) בשנת 1940 כדי להנציח ולהמשיך את עבודתו של ג'וזף גרינל. האגודה הייתה פעילה משנת 1940 עד 1952. ספריית בנקרופט (Bancroft Library) שומרת את רישומי הארגון והאוסף זמין למטרות מחקר. האוסף כולל פרוטוקולים של פגישות, התכתבויות, קובץ ידיעונים, תשובות לשאלונים ורישומי דוחות.[19][20]

פרסומים נבחרים עריכה

 
ג'וזף גרינל, "ציפורים מבעד לעלים"

ספרים עריכה

מאמרים בכתבי עת עריכה

  • "The Catalina Island Quail" The Auk July 23, 1906
  • "Wild Animal Life as a Product and as a Necessity of National Forests" The Journal of Forestry,

XXII, December 1924

  • "Why We Need Wild Birds and Mammals" Scientific Monthly December 16, 1935

אחרים עריכה

  • History of Pasadena by Hiram A. Reid 1895. Chapter titled "Our Native Birds".
  • Travelers' Handbook to Southern California by George Wharton James, 1904. Chapter 20: "The Ornithologist in Southern California".

מחוות וכיבודים עריכה

שני חרקים, ארבעה יונקים, תשעה עופות ולטאה אחת נקראו על שם ג'וזף גרינל. Regulus calendula grinnelli, תת-מין של מלכילון, היה המין הראשון שנקרא על שם גרינל על ידי האורניתולוג ויליאם פאלמר בשנת 1897. (פאלמר היה גם מפחלץ והכין את שרידי היונה הנודדת האחרונה "מרתה" כאשר מתה בשנת 1914 בגנים הזואולוגיים של סינסינטי אוהיו).

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא ג'וזף גרינל בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ "Museum of Vertebrate Zoology, "Joseph Grinnell (1877–1939) – MVZ's First Director"". Mvz.berkeley.edu. 1992-03-04.
  2. ^ Joseph Grinnell (1917). "The niche-relationships of the California Thrasher" (PDF). The Auk. 34 (4): 427–433. doi:10.2307/4072271. JSTOR 4072271. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2016-03-10.
  3. ^ Cape Nome Mining District Discovery Sites National Historic Landmark
  4. ^ An Account Of The Mammals And Birds Of The Lower Colorado Valley, With Special Reference To The Distributional Problems Presented
  5. ^ The Distribution of the Birds of California
  6. ^ "Cooper Ornithological Society". Cooper.org. אורכב מ-המקור ב-2013-04-10.
  7. ^ Taylor, Henry Reed (1903). "In Memoriam: Chester Barlow" (PDF). The Condor. 5 (1): 3–7. doi:10.2307/1361420. JSTOR 1361420.
  8. ^ 1 2 3 Walsberg, Glenn E. (1993). "History of The Condor" (PDF). The Condor. 95 (3): 748–757. doi:10.2307/1369626. JSTOR 1369626.
  9. ^ "front matter" (PDF). The Condor. 8 (6). 1906. doi:10.2307/1361307. JSTOR 1361307.
  10. ^ Grinnell, Joseph (1906). "Is Egg-collectiong Justifiable?" (PDF). The Condor. 8 (6): 155–156. doi:10.2307/1361317. JSTOR 1361317.
  11. ^ Linsdale, Jean (1942). "In Memoriam: Joseph Grinnell" (PDF). The Auk. 59 (2): 269–285. doi:10.2307/4079557. JSTOR 4079557.
  12. ^ Lehner, Philip Handbook of Ethological Methods Cambridge University Press, 1998, p. 61, ISBN 0521637503
  13. ^ Erica Spotswood, Getting Back To Nature
  14. ^ 1 2 3 4 5 6 Moritz, Craig Final Report: A Re-survey of the Historic Grinnell-Storer Vertebrate Transect in Yosemite National Park, California Sierra Nevada Network Inventory and Monitoring Program – Sequoia, Kings Canyon National Parks June 2007.
  15. ^ Brown, Eryn (27 באפריל 2022). "Mining museums' genomic treasures". Knowable Magazine (באנגלית). Annual Reviews. doi:10.1146/knowable-042522-2. {{cite journal}}: (עזרה)
  16. ^ Harold C. Bryant Cornelius Amory Pugsley National Medal Award, 1954
  17. ^ 1 2 Grinnell, Joseph; Storer, Tracy Irwin (1916). "Animal Life as an Asset to National Parks". Science. 44 (1133): 375–80. Bibcode:1916Sci....44..375G. doi:10.1126/science.44.1133.375. hdl:2027/hvd.32044106290034. PMID 17838357.
  18. ^ "Hasting Brochure 1985" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2013-10-07.
  19. ^ "Berkeley Daily Gazette April 10, 1940 "Naturalists Form Society at U.C."". 1940-04-10.
  20. ^ "Online Archive of California, "Guide to the Grinnell Naturalists Society Records, 1940-1952"". Oac.cdlib.org.