ג'וליאן איימרי

פוליטיקאי בריטי

ג'וליאן איימריאנגלית: Julian Amery; ‏27 במרץ 19193 בספטמבר 1996) היה פוליטיקאי בריטי אשר בעת מלחמת העולם השנייה שירת כאיש המודיעין הבריטי במזרח התיכון ונטל חלק בשיתוף הפלמ"ח במערכה לכיבוש סוריה ולבנון מידי כוחות וישי.

איימרי, 1965

ראשית דרכועריכה

ג'וליאן איימרי נולד באנגליה בשנת 1919, בן למדינאי הבריטי ליאופולד איימרי, שהיה ממנסחי הצהרת בלפור. זכה לחינוך הניתן לבני המעמדות הגבוהים בבריטניה באיטון ובאוניברסיטת אוקספורד. בשנות העשרים לחייו שימש ככתב צבאי במלחמת האזרחים הספרדית ולאחר מכן כנספח בשגרירות בריטניה בבלגרד.

במלחמת העולם השנייהעריכה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס איימרי לחיל האוויר המלכותי ולאחר מכן עבר לשרת בחיל היבשה הבריטי והגיע לדרגת סרן. ברוב שנות המלחמה שירת בארצות הים התיכון - מלטה, יוגוסלביה והמזרח התיכון.

בשנת 1941 היה איימרי בארץ ישראל כאיש ה-SOE מנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית, שהייתה אחראית לחבלה ולפעולות מיוחדות מעבר לקווי האויב. ימים ספורים לפני תחילת המבצע לכיבוש סוריה ולבנון מידי כוחות ווישי, קרא לו מנהל המחלקה הערבית במנהלת השירותים המיוחדים ואמר לו כי הוא מודאג מאוד; לקראת המבצע הוא הכין קבוצה של חבלנים ערבים, שאותם התכוון לשלוח לביצוע פעולות חבלה בדרכי התחבורה של כוחות וישי והם נתקפו פחד וברחו.[1] המנהל שאל לעצתו של איימרי מה עליו לעשות. איימרי השיב לו כי הוא סועד באותו יום בחברתו של משה שרתוק (לימים שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ויבדוק עמו האם יש בחורים יהודים דוברי ערבית שיתנדבו להשתתף במבצע כסיירים וכמורי דרך לכוחות הבריטים, ושרתוק השיב לו כי זהו רעיון הראוי לבדיקה ואכן הביא אליו מספר בחורים יהודים שאושרו מיידית על ידי מנהל המחלקההערבית במנהלת ה-SOE.[1] לאחר מכן יצא איימרי במסגרת תפקידו לאחת מבירות המזרח התיכון ולא זכר כלל את העניין. בפועל הניעה הצעתו של איימרי את התהליך שבו שולבו לוחמי הפלמ"ח במסגרת המבצע שהחל ב-8 ביוני 1941. הפלמ"ח הוקם זמן קצר לפני כן, ב-15 במאי 1941 והשתתפותו במבצע הייתה טבילת האש הראשונה שלו. בין לוחמי הפלמ"ח שהשתתפו במבצע היו משה דיין ויגאל אלון לימים מפקדים בכירים בצה"ל ושרים בממשלות ישראל. משה דיין איבד במבצע את עינו השמאלית, ומאז ענד את הרטייה שהייתה סימן ההיכר שלו.

בשנת 1950 ביקר ג'וליאן איימרי עם אביו ליאופולד איימרי במדינת ישראל. בקבלת פנים אצל נשיא המדינה חיים ויצמן, ניגש אליו אלוף בצה"ל העונד רטייה על עינו ואמר לו "זו אשמתך".[1] איימרי הנדהם שאל במה אשמתו והאלוף, משה דיין, סיפר לו את סיפור המבצע ופציעתו. דיין הוסיף כי לאחר שנפצע בפעולה, סיפר לו משה שרתוק כי האיש ששלח אותו לפעולה היה בנו של ליאופולד איימרי, ממנסחי הצהרת בלפור.

בשנת 1944 שירת ג'וליאן איימרי כקצין קישור למחתרת האלבנית. בשנת 1945 נשלח איימרי לסין לשרת בנציגות הצבאית הבריטית במטהו של הגנרליסימו צ'יאנג קאי שק.

טרגדיה משפחתיתעריכה

בימי מלחמת העולם השנייה, בעת שג'וליאן איימרי מילא חובתו לארצו ובעת שאביו ליאופולד איימרי היה האיש שהטיח בפרלמנט הבריטי ב-7 במאי 1940 כלפי נוויל צ'מברלין את המלים הבלתי נשכחות: "ישבת זמן רב מדי על כסאך בהתחשב בתועלת שהבאת. הסתלק אני אומר והנח לנו לסיים עמך. למען השם, לך!", ובעת שבהמשך המלחמה כיהן אביו של ג'וליאן איימרי כשר לענייני הודו, בה בעת ביצע אחיו הבכור של ג'וליאן איימרי, ג'ון איימרי בגידה במולדתו. האח, שהיה פשיסט ואנטישמי מוצהר, אשר לחם במלחמת האזרחים הספרדית בשורות כוחותיו של הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו, הגיע לברלין בשנת 1942 והחל לשדר שידורי תעמולה נאציים באנגלית. בשנת 1943 הקים האח, בחסות הנאצים יחידה צבאית שאליה גויסו שבויי מלחמה בריטים, שמטרתה המוצהרת הייתה להילחם בברית המועצות, אך הסיבה הממשית להקמתה הייתה כי תשמש כלי תעמולה בידי הנאצים. היחידה, המורכבת מבוגדים בריטים, שולבה בהמשך בוואפן אס אס תחת השם החיל הבריטי החופשי. בחודשי המלחמה האחרונים עבר ג'ון איימרי לאיטליה, וממנה שידר שידורי תעמולה ברדיו. בימי המלחמה האחרונים נלכד ג'ון איימרי בידי פרטיזנים איטלקים והוסגר לידי הבריטים. בנובמבר 1945 הוא הועמד לדין בבריטניה באשמת בגידה, נידון למוות ובסוף שנת 1945 הוצא להורג בתלייה.

פרשת בגידתו והוצאתו להורג של אחיו הייתה לא רק בגדר טרגדיה אישית לג'וליאן איימרי, אלא היה לה גם פן של תעתוע גורל יהודי. ג'וליאן איימרי ואחיו ג'ון איימרי לא ידעו כי אביהם ליאופולד איימרי הוא בנה של אם יהודיה, ועל פי ההלכה היה האב יהודי. ליאופולד איימרי נולד בהודו לאב אנגלי צ'ארלס פרדריק איימרי ולאם יהודייה בשם אליזבט לייטנר, בת לגולים יהודים מהונגריה. ליאופולד איימרי הסתיר כל ימיו את דבר מוצאו היהודי שהיה עלול לפגוע במעמדו כמדינאי בריטי שמרני, בעיני עמיתיו מן הממסד הבריטי. הוא הסתיר עובדה זו גם מפני ילדיו, כדי שלא יהיו חשופים לאנטישמיות. באוטוביוגרפיה שלו, שיצאה לאור זמן קצר לפני מותו בשנת 1955, כתב ליאופולד איימרי כי אמו הייתה בת לגולים הונגריים.

ג'ון איימרי עלה לגרדום כבוגד, פשיסט ואנטישמי, ככל הנראה מבלי לדעת את עובדת מוצאו היהודי. רק בשנת 1999 התפרסם מחקר של ההיסטוריון ויליאם רובינשטיין מאוניברסיטת ויילס, ובו נחשפה עובדת מוצאו היהודי של ליאופולד איימרי.

בפרלמנט הבריטיעריכה

בשנת 1945 ניסה ג'וליאן איימרי להיבחר לבית הנבחרים הבריטי במחוז הבחירה פרסטון ונכשל. את חייו הפוליטיים הפעילים החל בשנת 1950. בראשית אותה שנה נשא לאשה את בתו של הרולד מקמילן, מי שיהיה לימים, לאחר כישלון מבצע סואץ לראש ממשלת בריטניה. באותה שנה נלווה ג'וליאן איימרי לאביו ליאופולד איימרי בביקור במדינת ישראל, שבו נפגש האב עם ידידו הוותיק, עוד מימי הצהרת בלפור, נשיא המדינה חיים ויצמן. במהלך אותה שנה נבחר ג'ון איימרי לראשונה לפרלמנט הבריטי כחבר הפרלמנט מטעם המפלגה השמרנית הבריטית במחוז הבחירה צפון פרסטון והמשיך לייצגו בפרלמנט במשך 16 שנה עד 1966. במקביל לחברותו בפרלמנט כיהן במספר משרות ממשלתיות. בשנים 19571958 שימש כסגן שר הביטחון, בשנים 1958–1960 כסגן שר המושבות, בשנים 1960–1962 כמזכיר המדינה לענייני תעופה. בשנת 1962 קודם למשרת חבר הממשלה וכיהן כשר התעופה עד 1964.

איימרי נמנה עם ידידי ישראל בהנהגה הבריטית. הוא שימש כמתווך בין ישראל ובין ירדן לפני ובזמן השיחות החשאיות שקיימו משה דיין והמלך חוסיין, בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים,[2] התקיימו בביתו של איימרי בלונדון.

בבחירות הכלליות שנערכו בשנת 1966 איבד איימרי את מושבו בצפון פרסטון, אך שב ונבחר לפרלמנט בבחירות הביניים במרץ 1969 במחוז ברייטון פביליון, והמשיך לייצג אותו ברציפות 23 שנים עד לשנת 1992. במקביל כיהן במשרות ממשלתיות, כשר לענייני עבודות ציבוריות בשנת 1970, כשר השיכון והבינוי בשנים 1970–1972, וכשר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים בשנים 1972–1974. בשנת 1992 פרש ג'וליאן איימרי מבית הנבחרים והוענק לו תואר אצולה של ברון. כאביו לפניו היה ג'וליאן איימרי חבר במועצת המלכותית.

ג'וליאן איימרי הלך לעולמו בשנת 1996 והוא בן 87 שנים.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ג'וליאן איימרי בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 יוסף פינקלסטון, בין ה"ס.או.אי" ל"הגנה", מעריב, 26 באפריל 1974
  2. ^ מיכאל בר-זוהר, "צפנת פענח" חייו ומותו של נסיך יהודי, ד"ר יעקב הרצוג - הביוגרפיה", משכל, 2003