פתיחת התפריט הראשי

ג'ון הנרי אייליף (John Henry ‘Harry’ Iliffe;‏ 1903–1960) היה ארכאולוג בריטי. בשנים 1931–1948 שימש כאוצר הראשי של המוזיאון הארכאולוגי של ארץ-ישראל בירושלים (מוזיאון רוקפלר).

תוכן עניינים

קורות חייו ופועלועריכה

ג'ון אייליף השתלם בלימודים קלאסיים באוניברסיטת קיימברידג' והחל את דרכו כארכאולוג בחפירות שנוהלו ביוון מטעם בית הספר הבריטי באתונה (אנ'). אייליף היה מרצה ללימודים קלאסיים באוניברסיטת בַּנגוֹר (אנ') בצפון ויילס, ואת פועלו כאוצר החל בטיפול באוסף הארכאולוגי של המוזיאון המלכותי של אונטריו בטורונטו (אונטריו, קנדה) בשנים 1927–1931.

 
אולם התצוגה הדרומי במוזיאון רוקפלר כמות שהועמד בתכנון ג'ון אייליף בשנות ה-30

ב-1931 הוזמן אייליף לשמש כאוצר האוספים של המוזיאון הארכאולוגי של ארץ-ישראל, שהלך ונבנה בירושלים ונודע בכינויו "מוזיאון רוקפלר" על שם הנדבן, ג'ון רוקפלר (הבן), שאיפשר את הקמתו. בתפקידו זה נמנה אייליף עם סגל מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי. הוא סייע לאדריכל אוסטן הריסון בתכנון המבנה, והוא שהיה האחראי לתצוגה המתמדת של המוזיאון.[1] השקפתו של אייליף, שגרס כי המוזיאון אמור להציג גם נושאים אתנולוגיים, לא זכתה לתמיכה, בין היתר משום התנאים שהעמיד ג'ון רוקפלר (הבן), לפיהם ישמש המוזיאון לארכאולוגיה בלבד. התצוגה במוזיאון שיקפה את הממצאים המייצגים שעלו בחפירות החשובות באותם זמנים, והיא אורגנה לפי סדר כרונולוגי, החל בתרבויות האדם הקדמון יוצר הכלים וכלה בשנת 1700, בהתאם להגדרת "עתיקה" בפקודת העתיקות המנדטורית. לקראת פתיחת המוזיאון הוכנו רק התצוגות של התקופות הפרהיסטוריות ותקופת הברונזה באולם "היציע הדרומית",[2] בעוד יתר האולמות אוכלסו מאוחר יותר. תוכניתו של אייליף להציג דיאגרמה שתתאר שלבים באבולוציה של האדם נתקלה בהתנגדותו של ארנסט ריצ'מונד, מנהל מחלקת העתיקות דאז, מחשש להפרת תנאי התרומה לפיהם המוזיאון לא ישמש כמוזיאון של טבע. דרישה זו פורשה כשלילת האפשרות להפוך את התצוגה לבמה להשערות שנויות במחלוקת על התהוות האדם. במחלוקת זו שותפו גם אנשי המוזיאון הבריטי באנגליה, ובסופו של דבר נאלץ אייליף לוותר על הרעיון.[3] במסגרת תפקידו הרבה אייליף לבקר באתרי חפירות ארכאולוגיות משני עברי הירדן ולברור בממצאים שעלו את המתאימים לאצירה במוזיאון. התצוגה בכללותה משקפת את הכרעותיו.

אייליף חיבר מדריכים לתצוגות[4] וכמו כן הרבה לפרסם מאמרים בכתב העת של מחלקת העתיקות (QDAP). עם זאת לא הניח ידו ממחקר, וב-1936 ראה אור חיבורו על נשוא מחקריו – טביעות חותם של קדרים על כלי טרה סיגילטה.[5]

אייליף עמד על משמרתו גם בזמנים הקשים של הפגזות ומצור במערכה על ירושלים במלחמת העצמאות.[6] מוזיאון רוקפלר נסגר ב-10 במאי 1948. בחודשים שקדמו לתום שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל שקד אייליף על הקמת חבר נאמנים בינלאומי לניהול המוזיאון. בפקודה שהוציא לשם כך הנציב העליון ב-22 באפריל 1948[7] נקבע כי אוצר המוזיאון ימשיך בתפקידו עד שחבר הנאמנים יבחר באחר. אייליף המשיך בניהול המוזיאון, בצד הירדני, חודשים אחדים אחרי מאי 1948, עד שנמסר להשגחתו של ג'רלד לנקסטר הרדינג, הממונה על עתיקות ירדן.[8]

אייליף היה פעיל בחברה המזרחנית הארץ-ישראלית, שימש שנים רבות כחבר הנהלתה[9] ובשנים 1941–1948 כיהן כנשיאהּ האחרון.

ב-10 ביוני 1948 הוענק לאייליף תואר כבוד של קצין במסדר האימפריה הבריטית (OBE) על פועלו במוזיאון הארכאולוגי של ארץ ישראל בירושלים.

אחרי שובו לארצו, ובמשך השנים 1948–1958, ניהל אייליף את המוזיאון של ליברפול (אנ'), שבנייניו ניזוקו במהלך הפצצות העיר במלחמת העולם השנייה, ובתוך כך שיקם את האוספים הארכאולוגיים שם.[10] בד בבד עם עבודתו כמנהל המוזיאון של ליברפול חבר בשנים 1950–1955 לארכאולוג טֶרֶנס מיטפורד (אנ') מאוניברסיטת סנט אנדרוז במיזם החפירות של מתחמי פולחן אפרודיטה בקוּקליָה (פאפוס העתיקה) שבמערב קפריסין.[11] אייליף לא זכה להיות נוכח בפתיחתו המחודשת של המוזיאון בליברפול בינואר 1956 בשל ההידרדרות בבריאותו. ב-1958 פרש כליל מתפקידיו ומקץ שנתיים נפטר.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • C.N.J. (Cedric N.Johns) "J.J.Illife" (Obituary), PEQ (Palestine Exploration Quarterly) 93, 1961, pp.77-78
  • Ronny Reich, "The Rockefeller Museum in Jerusalem and the 'Monkey War' ", Journal of the Israel Prehistoric Society 31 (2001), pp. 219-226

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יובל ברוך, מוזיאון רוקפלר - התצוגה, אתר רשות העתיקות
  2. ^ כך אוית וכך נותר חרות
  3. ^ רוני רייך על "מוזיאון רוקפלר ו'משפט הקופים' ", 2001 (באנגלית) Ronny Reich, The Rockefeller Museum in Jerusalem and the "Monkey War", Mitekufat Haeven –Israel Journal of Prehistoric Society 31, (2001), pp. 219-226
  4. ^ לקראת חנוכת המוזיאון פרסם אייליף "מדריך לתצוגת תקופות האבן והברונזה בארץ ישראל", שרובו הוקדש לתיאור המוזיאון, ספרייתו, חדרי הקריאה ואולם ההרצאות: J.H. Iliffe, A Short Guide to the Exhibition Illustrating the Stone and Bronze Ages in Palestine, Jerusalem : Govt. of Palestine, Dept. of Antiquities 1937 (1949)
  5. ^ Sigillata Wares in the Near East: a List of Potters' Stamps
  6. ^ תשע שנים קודם לכן, באפריל 1939, נורה אייליף סמוך למוזיאון מידי מפגֵע ערבי, ואחרי שהחלים מפציעתו הקשה חזר לתפקידו; מלבד הידיעות בעיתונות מצוי תיאור האירוע ביומנו של שכנו וידידו של אייליף, נלסון גליק מבית הספר האמריקאי לחקר המזרח, שחש לעזרתו
  7. ^ The Palestine Official Gazette No 1663, Supplement No.2, 22 April, 1948, pp. 615-618
  8. ^ Raz Kletter, Just Past?, 2006, pp.180-181
  9. ^ בשנים 1934–1936 ו-1939–1940; יהושע בן אריה, ‏המוסדות הזרים לארכיאולוגיה ולחקירת ארץ-ישראל בתקופת המנדט, חלק ב, קתדרה 93, ספטמבר 1999, עמ' 141-137
  10. ^ מאה וחמישים השנים הראשונות של מוזיאון ליברפול, 2010, עמ' 66–76 (באנגלית)
  11. ^ יומני העבודה של אייליף, תצלומים וחפצים מן החפירות בקפריסין מצאו את דרכם למוזיאון העתיקות באוניברסיטת קווינסלנד, אוסטרליה; ב-2015 הועמדה תערוכה של אוספו שם