ג'ון, מלך אנגליה

ג'ון, מלך אנגליה
	ג'ון, מלך אנגליה
לידה	24 בדצמבר 1166; אוקספורד, ממלכת אנגליה
פטירה	19 באוקטובר 1216 (בגיל 49); ניוארק על הטרנט (אנ'), ממלכת אנגליה
מדינה	ממלכת אנגליה
מקום קבורה	קתדרלת ווסטר (אנ')
דת	נצרות קתולית
בת זוג	איזבל, רוזנת גלוסטר (אנ'); איזבל, רוזנת אנגולם (אנ')
שושלת בית פלנטג'נט
אב	הנרי השני, מלך אנגליה
אם	אלינור, דוכסית אקוויטניה
צאצאים	הנרי השלישי, מלך אנגליה; ריצ'רד, רוזן קורנוול; ג'ואן מאנגליה, המלכה הרעיה של סקוטלנד; איזבל מאנגליה, קיסרית האימפריה הרומית הקדושה; אלינור מאנגליה, רוזנת פמברוק ולסטר (אנ')
יורש העצר	הנרי השלישי, מלך אנגליה
	6 באפריל 1199 – 19 באוקטובר 1216; (17 שנים)
	→ ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה הנרי השלישי, מלך אנגליה ←
	מאי 1177 – 19 באוקטובר 1216; (כ־39 שנים)
מונרך בתקופה	הנרי השני, מלך אנגליה; ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה
	הנרי השלישי, מלך אנגליה ←

המונח "המלך ג'ון" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו המלך ג'ון (פירושונים).

ג'ון (באנגלית: "John "Lackland;‏ 24 בדצמבר 1166/67 – 19 באוקטובר 1216) היה מלך אנגליה ושליט האימפריה האנגווינית מ-1199 עד 1216. הוא הוכתר משום שהיה אחיו הצעיר של ריצ'רד הראשון (הידוע כ"ריצ'רד לב הארי"). ג'ון זכה לכינוי "ג'ון בלי ארץ" (בצרפתית, sans terre) ו"חרב רכה". ידוע בעיקר בשל כך שאולץ לחתום על המגנה כרטה, שהייתה אבן דרך בהתפתחות הדמוקרטיה באירופה.

ביוגרפיה עריכה

לפני מלכותו עריכה

ילדותו עריכה

הוא נולד באוקספורד, בנם החמישי של המלך הנרי השני ואלינור מאקוויטניה, והיה תמיד בנו המועדף של הנרי השני, אף על פי שבשל היותו בן הזקונים הוא לא יכול לצפות לירושה (ומכאן הכינוי "בלי ארץ").

נישואים עריכה

ב-1189 הוא נישא לאביסה, בתו של רוזן גלוסטר (היא כונתה בכמה שמות אחרים במהלך ההיסטוריה, כולל יוויסה, ג'ואן ואלינור). לא היו להם ילדים, וג'ון ביטל את נישואיהם על בסיס קרבת דם, זמן מועט לאחר או לפני עלייתו למלכות ב-6 באפריל 1199. אביסה התחתנה לאחר מכן עם ג'פרי דה מנדרוויל, ולאחריו עם יוברט דה ביור.

יחסיו עם אחיו עריכה

לפני עלייתו לכס, ג'ון כבר הצליח לרכוש מוניטין כבוגדני, לאחר שקשר קשר פעם עם אחיו הבוגרים, הנרי, ג'פרי וריצ'רד ופעם נגדם. ב-1184 טענו ג'ון וריצ'רד כי הם היורשים החוקיים לאקוויטניה, שהייתה הדוכסות של אימם. היה זה רק אחד מכמה סכסוכים בין השניים.

שליט אירלנד עריכה

ב-1185 נעשה ג'ון לשליט אירלנד, שתושביה החלו לתעב אותו במהירות, וגרמו לו לעזוב את הכס לאחר שישה חודשים בלבד.

בזמן מסע הצלב עריכה

בזמן היעדרותו של ריצ'רד למסע הצלב השלישי, מ-1190 עד 1194, ניסה ג'ון להדיח את יורש העצר הממונה, על אף שאחיו אסר עליו לעזוב את צרפת. הייתה זו אחת מהסיבות לכך שהאגדה הישנה על יער שרווד עודכנה לתקופת שלטונו של ריצ'רד, ושם הגיבור הוחלף לרובין הוד. עם זאת, עם שובו לאנגליה ב-1194 סלח ריצ'רד לאחיו, והכריז עליו כיורשו.

ג'ון מלך אנגליה

מלכותו עריכה

תקופת מלכותו של ג'ון תוארה באופן מסורתי כאחת מהתקופות ההרסניות ביותר בהיסטוריה של אנגליה: שלטונו החל בתבוסות; הוא הפסיד את דוכסות נורמנדיה למלך צרפת, פיליפ השני, בחמש השנים הראשונות למלכותו; ושלטונו הסתיים כאשר אנגליה הייתה קרועה במלחמת אזרחים, והוא עצמו על סף איבוד הכס. ב-1213 הפך את אנגליה לאחוזה של האפיפיור, במטרה לפתור סכסוך עם הכנסייה, והוא ידוע במיוחד בשל הסכסוך עם ברוניו, שכתוצאה ממנו אולץ לחתום על המגנה כרטה ב-15 ביוני 1215. יש הטוענים^[^{דרוש מקור]}, עם זאת, ששלטונו של ג'ון לא היה טוב או גרוע יותר משלטונם של קודמו ויורשו.

המאבק על המלוכה עריכה

עם מותו של ריצ'רד, ג'ון לא זכה לקבל הכרה אוניברסלית מיידית כמלך. אחדים ראו באחיינו הצעיר של ריצ'רד, ארתור מבריטני, בנו של ג'פרי, את היורש החוקי. ארתור וג'ון נאבקו על המלוכה, אך ג'ון לכד את ארתור ואת אחותו, אלינור מבריטני, בסביבות 1203. ארתור מת, וייתכן כי נרצח, בערך בזמן זה, ואלינור נותרה שבויה למשך כל חייה, עד מותה ב-1241; בשל מעשים מסוג זה רכש ג'ון מוניטין של אדם חסר רחמים.

המלחמה נגד צרפת עריכה

ב-1214 הצטרף ג'ון לקואליציה נגד פיליפ השני, מלך צרפת, שכללה גם את אוטו הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ואת הרוזן פראנד מפלנדריה. בפברואר 1214 הוא הגיע עם צבאו לעיר הנמל לה רושל, ובחודש מאי - אל עמק הלואר והשתלט על העיר אנז'ה, שהייתה נחלת אבותיו. פיליפ, שהיה עסוק בפלנדריה הפקיד בידי בנו, יורש העצר לואי (לימים לואי השמיני, מלך צרפת), את המערכה נגד ג'ון. לואי פנה מיד עם חיל פרשיו אל מבצר רוש או מואה שליד אנז'ה, שבו חנה ג'ון. ג'ון נתפס לבהלה ונמלט משם ב-2 ביולי. ב-27 ביולי 1214 התחולל קרב בובין, שבו נחלו כוחות הקואליציה מפלה ניצחת בידי צבאו של פיליפ השני. המפקד האנגלי, האציל מסולסברי, נפל בידי הבישוף של בובה שלחם לצידו של מלך צרפת. אוטו הרביעי נמלט כל עוד נפשו בו, וב-18 בספטמבר 1214 נאלץ ג'ון לחתום על הסכם שינון עם פיליפ השני שלפיו ויתר ג'ון על כל תביעותיו הטריטוריאליות מצפון לנהר לואר, וחבלי הארץ של ברי, טורן מיין ואנז'ו עברו לשליטת מלך צרפת.

מגנה כארטה והמרד בג'ון עריכה

תבוסתו של המלך ג'ון כנגד הברונים שהתאחדו נגדו אילצה אותו לחתום על המגנה כרטה, מגילת הזכויות לפיה המלך אינו עומד מעל החוק. ב-1216 הברונים האנגליים מרדו במלך ג'ון, קראו לפיליפ השני לפלוש לאנגליה כדי להגן עליהם, וכתמורה הבטיחו את הכתר ללואי, יורש העצר הצרפתי. לואי פלש לאנגליה בראש הצבא המלכותי של צרפת, לחם בג'ון ובאפריל 1216 קיבל את כתר אנגליה, למרות התנגדותו של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי. הוא הגיע עם כוחותיו אל העיר קנט, ושכירי החרב הצרפתיים של ג'ון סירבו להילחם נגד לואי. ג'ון נאלץ לסגת אל ביצות ויילס, ולואי נכנס ללונדון. ג'ון המשיך להילחם ושחרר את העיר לינקולן, אך בנסותו לחצות את אסטואר הווש (אנ'), הגאות הציפה אותו ואת צבאו. הוא קדח מחום, לקה בהרעלת קיבה כתוצאה משתיית שיכר קלוקל, ומת ב-19 באוקטובר 1216.

מורשתו ואישיותו של ג'ון עריכה

הפרשנויות ההיסטוריות של ג'ון היו נתונות לשינויים ניכרים במהלך מאות השנים. כרוניקנים מימי הביניים סיפקו תיעוד מזמן שלטונו של ג'ון, או מייד לאחר מותו. קבוצה אחת של כרוניקנים כתבה בתחילת חייו של ג'ון, או בסביבות תקופת עלייתו לכס, כולל ריצ'רד מדוויז, ויליאם מניובורג, רוג'ר מהודן וראלף דה דיצ'טו. היסטוריונים אלה לא הפגינו בדרך כלל יחס אוהד להתנהגותו של ג'ון תחת שלטונו של ריצ'רד, אך היו מעט יותר חיוביים כלפי השנים המוקדמות יותר לשלטונו. תיאורים מהימנים של החלק האמצעי והמאוחר יותר של שלטונו של ג'ון מוגבלים יותר, כאשר ג'רבאס מקנטרברי וראלף מקוגשל כותבים את התיאורים העיקריים; אף אחד מהם לא תיאר באופן חיובי את תפקודו כמלך.

תדמיתו של ג'ון לא השתפרה עם השנים אלא רק החמירה. קייט נורגייט, למשל, טענה שנפילתו של ג'ון לא נבעה מכישלונו במלחמה או באסטרטגיה, אלא בשל "רשעותו הכמעט על-אנושית", בעוד ג'יימס רמזי האשים את הרקע המשפחתי של ג'ון ואישיותו האכזרית בנפילתו. היסטוריונים במסורת ה"וויגיש", המתמקדים במסמכים כמו ספר דומסדיי ומגנה קרטה, מתחקים אחר מהלך פרוגרסיבי ואוניברסלי של התפתחות פוליטית וכלכלית באנגליה במהלך תקופת ימי הביניים. היסטוריונים אלו נטו לעיתים קרובות לראות בשלטונו של ג'ון, ובחתימתו על המגנה כרטה בפרט, צעד חיובי בהתפתחות החוקתית של אנגליה, למרות הפגמים של המלך עצמו וחוסר רצונו לחתום על החוקה. וינסטון צ'רצ'יל, למשל, טען ש"בחשבון ארוך, ניתן יהיה לראות שהאומה הבריטית והעולם דובר האנגלית חייבים הרבה יותר למידותיו הרעות של ג'ון מאשר לפועלם של מלכים ישרי דרך".

בשנות הארבעים של המאה ה-20 החלו לצוץ פרשנויות חדשות לשלטונו של ג'ון, המבוססות על מחקר של עדויות עקיפות מתקופת שלטונו, כגון רשומות מס מתקופתו, מסמכי בית משפט, ורישומים ראשוניים דומים. ראוי לציין כי מאמר מאת ויויאן גלבריית' ב-1945 הציע "גישה חדשה" להבנת השליט. השימוש בראיות מתועדות היה משולב עם ספקנות מוגברת לגבי שניים מהכרוניקאים הצבעוניים ביותר שכתבו על ג'ון, רוג'ר מוונדובר (אנ') ומתיו פריז. במקרים רבים, הפריכו היסטוריונים מודרניים את כתביהם של השניים (שפעלו לאחר מותו של ג'ון). הפרשנויות של המגנה כרטה ותפקידם של הברונים המורדים ב-1215 מובנים כיום באופן שונה משמעותית מבעבר: למרות שהערך הסמלי והחוקתי של האמנה לדורות הבאים אינו מוטל בספק, בהקשר של שלטונו של ג'ון, רוב ההיסטוריונים רואים בו כיום הסכם שלום כושל. הביוגרפים האחרונים של ג'ון ראלף טרנר ולואיס וורן, טוענים שג'ון אכן היה שליט לא מוצלח, אך מציינים שכישלונותיו תוארו בהגזמה על ידי כותבי העתים של המאה ה-12 וה-13. ג'ים ברדבורי מציין את הקונצנזוס הנוכחי שג'ון היה "מנהלן חרוץ, אדם מוכשר, גנרל מוכשר", אם כי, כפי שמציע טרנר, עם "תכונות אישיות לא נעימות, ואפילו מסוכנות", כולל קטנוניות, נקמנות ואכזריות. ג'ון גילינגהם, מחבר הביוגרפיה העיקרית של ריצ'רד הראשון, עוקב גם הוא אחר הקו הזה, למרות שהוא מחשיב את ג'ון כגנרל פחות יעיל מאשר טרנר או וורן, ומתאר אותו "אחד המלכים הגרועים ביותר שאי פעם שלטו באנגליה".