ג'ון ויין

ג'ון ויין
John Wayne
	ג'ון ויין, 1965
	ג'ון ויין, 1965
לידה	26 במאי 1907; וינטרסט, ארצות הברית
פטירה	11 ביוני 1979 (בגיל 72); ווסטווד, ארצות הברית
מקום קבורה	Pacific View Memorial Park
שם לידה	מאריון מיטשל מוריסון
שם במה	John Wayne
מדינה	ארצות הברית
מקום מגורים	גלנדייל
כינויים נוספים	Duke
סוגה מועדפת	מערבון, סרט פעולה, סרט אפי, סרט דרמה, סרט הרפתקאות, סרט מלחמה, סרט אילם, סרט מתח
השכלה	אוניברסיטת דרום קליפורניה; תיכון גלנדייל ;
תקופת פעילות	1926–1976 (כ־50 שנה)
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
בן או בת זוג	Esperanza Baur (17 בינואר 1946 – 1 בנובמבר 1954); Pilar Pallete (1 בנובמבר 1954 – 1979); Josephine Wayne (24 ביוני 1933 – 25 בדצמבר 1945) ; מרלן דיטריך ;
צאצאים	פטריק וין, Ethan Wayne, מייקל וין, Marisa Wayne
פרסים והוקרה	מדליית החירות הנשיאותית; פרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר - סרט דרמה; גלובוס הזהב על שם ססיל ב. דה-מיל; פרס אוון ויסטר; פרס גלובוס הזהב; פרס אוסקר; היכל התהילה של קליפורניה; פרס צלחת הזהב; פרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר; מדליית הזהב של הקונגרס; כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד ;
חתימה
	http://www.johnwayne.com
	פרופיל ב-IMDb

ערך זה עוסק בשחקן קולנוע. אם התכוונתם לרוקח, חתן פרס נובל, ראו ג'ון ר. ויין.

מאריון מיטשל מוריסון (באנגלית: Marion Mitchell Morrison;‏ 26 במאי 1907 – 11 ביוני 1979) ידוע יותר בשם הבמה שלו ג'ון ויין (באנגלית: John Wayne) היה שחקן קולנוע אמריקאי, שזכה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר, בפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר בסרט דרמטי ובפרס גלובוס הזהב על מפעל חיים. במהלך הקריירה שלו שיחק ויין ב-174 סרטים, בעיקר מערבונים, סרטי מלחמה, הרפתקאות, מלודרמות ומספר קומדיות רומנטיות. הוא נחשב לכוכב קולנוע בקנה מידה עולמי משנות ה-40 ועד שנות ה-70. בתחילת הקריירה הקולנועית שלו גילם ויין דמויות שטחיות יחסית, אך עם הזמן החל לגלם דמויות מורכבות יותר. ויין היה בין השחקנים המכניסים ביותר בקולנוע האמריקני במשך שלושה עשורים והפך עוד בחייו לאייקון אמריקני אשר סימל בתפקידו הקולנועי את דמות החייל האמריקני המושלם.

שנותיו הראשונות

ויין נולד כמאריון רוברט מוריסון באיווה, ארצות הברית. שמו האמצעי שונה במהרה למיטשל מפני שהוריו החליטו לקרא לאחיו הקטן של ויין רוברט. אביו של ויין, קלייד לאונרד מוריסון (באנגלית: Clyde Leonard Morrison), היה בנו של מאריון מיטשל מוריסון, חייל, מוותיקי מלחמת האזרחים האמריקנית. אימו של ויין, מרי "מולי" אלברטה בראון, הגיעה מנברסקה. ויין חונך כפרסביטריאני.

משפחתו של ויין עברה לפלמדייל, קליפורניה וב-1911 עברה לגלנדייל, קליפורניה. שם עבד אביו של ויין כרוקח. אחד הכבאים שבעיירה כינה את ויין "הדוכס הקטן" (Little Duke), כי לכל מקום שאליו הלך, התלווה אליו כלב האיירדייל טרייר הגדול שלו.

כנער, ויין עבד בגלידריה שהבעלים שלה גם השכיר סוסים לאולפנים בהוליווד. בנוסף הוא היה פעיל כחבר במסדר דה-מוליי, ארגון נוער אשר היה קשור לבונים החופשיים. הוא למד בבית הספר המקומי ושיחק בנבחרת הפוטבול של בית הספר.

ויין נדחה מהאקדמיה הימית של חיל הים האמריקני והתקבל לאוניברסיטת דרום קליפורניה, על מלגת ספורט, שם למד משפטים. הוא היה חבר באחוות האבירים הטרויאנים ובסיגמא כי. ויין שיחק בנבחרת הפוטבול של האוניברסיטה. בעקבות פציעה שנפצע בגלישת גלים לא היה יכול להמשיך לשחק בנבחרת, המלגה שלו הופסקה והוא נאלץ לעזוב את האוניברסיטה.

לאחר שעזב את האוניברסיטה התחיל לעבוד באולפן סרטים כעוזר במחלקת אביזרים, במהרה קיבל תפקידים קטנים כניצב בסרטים שונים שהאולפן הפיק. ויין התיידד עם ג'ון פורד, הבמאי של רוב הסרטים שבהם הופיע ויין כניצב.

קריירת משחק

ראשית הקריירה

ג'ון ויין, מתוך "הטל צל ענק"

בזמן עבודתו בשביל חברת הסרטים פוקס שמו הופיע רק פעם אחת כדיוק מוריסון, בכתוביות הסיום של הסרט "מילים ומוזיקה" (1929). הבמאי ראול וולש ליהק את ויין לסרטו "נתיב ענקים" (1930) בתפקיד ראשי לאחר שראה אותו מעביר רהיטים כעובד במה. וולש נתן לוויין את שם הבמה אנתוני ויין על שמו של גנרל "אנתוני המשוגע" ויין, גיבור מלחמת העצמאות האמריקנית. וינפילד שאיין, אחד מראשי פוקס, חשב שהשם "איטלקי מדי" ולכן הציע וולש לשנותו לג'ון ויין, ווינפילד הסכים לשם החדש. ויין עצמו לא נשאל לדעתו או להסכמתו בקשר לשם הבמה שנבחר עבורו. על אף ביקורות טובות היה הסרט "נתיב ענקים" לכישלון מסחרי, אשר הוביל את ויין להשתתפות בסרטים קטנים בלבד, שלא זכו להצלחה גדולה ובהם "הבלש" (1931), שלושת המוסקטרים (1933) ומספר רב של מערבונים. להערכתו של ויין הוא שיחק בקרוב לשמונים מערבונים זולים בין השנים 1930 ל-1939. בסרט "פרשי הגורל" (1933) הוא היה בין השחקנים הראשונים ששחקו בוקרים מזמרים על ידי דיבוב.

הפריצה הגדולה של ויין הגיעה כאשר שיחק בסרטו של ג'ון פורד, "מרכבת הדואר". משום שוויין שיחק רק בסרטים נמוכי תקציב, התקשה פורד למצוא ממנים לסרט, אך לבסוף הצליח לשכנע את וולטר וונגר, מפיק עצמאי, להפיק את סרטו בכיכובו של ויין. מרכבת הדואר זכה להצלחה עצומה בקופות וויין הפך לשחקן מבוקש.

עם כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה שוחרר ויין משרות צבאי, עקב גילו (34) ומצבו המשפחתי, והוא סווג בלשכת הגיוס כ-A-3 (נדחה עקב מצב משפחתי). למרות זאת ניסה ויין להתגייס לצבא לכל תפקיד אפשרי, אבל אולפני רפובליקה לא היו מוכנים לאבד את ויין שהפך לאחד השחקנים הריווחים שלהם. הרברט ג. ייטס, נשיא אולפני רפובליקה, איים לתבוע את ויין אם יפר את החוזה שלו כדי להתגייס לצבא. הצבא שלח לבסוף את ויין להופיע בפני חיילים בחזית האוקיינוס השקט ובבתי חולים כדי להעלות את מורל החיילים. דחייתו משרות צבאי הייתה החוויה הקשה ביותר שעבר ויין בחייו, והיא המשיכה להשפיע עליו עד סוף חייו. אלמנתו של ויין סיפרה שהפיכתו של ויין לפטריוט קנאי נבעה מניסיונו לכפר על כך שהוא "נשאר בבית" בזמן מלחמת עולם שנייה.

הצלחה מסחרית

הסרט הצבעוני הראשון שוויין הופיע בו היה "הרועה בגבעות" (1941). בהמשך אותה שנה הוא כיכב בסרט "לחתוך את הרוח הפראית" (1942) של ססיל ב. דה-מיל. זאת הייתה הפעם היחידה בה ויין גילם דמות בעלת ערכים שנויים במחלוקת.

במשך עשרים השנים הבאות הוא הופיע ביותר מעשרים סרטים של ג'ון פורד, המפורסמים שבהם כוללים את "מבצר האפאצ'ים" (1948) "היא ענדה סרט צהוב" (1949), "ריו גראנדה" (1950), "האדם השקט" (1952), "הונדו" (1953), "הגבוהים והאדירים" (1954), "המחפשים" (1956), "על כנפי נשרים" (1957), "הקומנצ'רוס" (1961), "כיצד נכבש המערב", "האיש שירה בליברטי ואלנס" (1962), "מקלינטוק!" (1963), והסרט "הטל צל ענק", שרובו צולם בישראל (1966).

ב-1949 הציע הבמאי רוברט רוסן לוויין את התפקיד הראשי ב"כל אנשי המלך", אבל ויין סירב משום שחשב שהתסריט לא אמריקני.

קריירה מאוחרת

ויין זכה באוסקר לשחקן הטוב ביותר על תפקידו בסרט "אומץ אמיתי" (1969). ויין גם היה מועמד לאוסקר כמפיק הסרט הטוב ביותר, "האלמו" (1960), אחד משני סרטים שהוא ביים. השני היה "הכומתות הירוקות" (1968). סרט זה היה הסרט הגדול היחיד שנעשה בזמן מלחמת וייטנאם ותמך בה. בזמן צילומי הסרט קיבל ויין צמיד פליז כהוקרה מאנשי הדגר, התושבים של מרכז וייטנאם אשר עמדו בראש ההתנגדות לקומוניזם. ויין ענד צמיד זה בכל סרט בו הופיע מאז "הכומתות הירוקות" והלאה.

הסרט האחרון שוויין הופיע בו היה "היורה" (1976). בסרט הוא גילם בוקר זקן אשר גסס מסרטן, מחלה שגם וויין עצמו סבל ממנה במהלך צילומי הסרט וממנה נפטר כשלוש שנים לאחר מכן. לפי IMDb, הופיע ויין בתפקיד הראשי ב-142 סרטים.

חיים אישיים

ויין היה נשוי שלוש פעמים והתגרש פעמיים. נשותיו היו ג'וזפין אליסיה סנז, אספרנסה באור, ופילאר פלט. היו לו ארבעה ילדים מג'וזפין, ועוד שלושה ילדים מפילאר.

גירושיו מאספרנסה באור, השחקנית המקסיקנית לשעבר, היו סוערים. היא שכנעה את עצמה שלוויין ולשחקנית גייל ראסל היה רומן. ב-1947 שב וויין מאוחר מצילומים לסרט "מלאך ואיש רע". אספרנסה אשר הייתה שיכורה זעמה במיוחד על ויין והיא ניסתה לירות בו כשנכנס הביתה.

לוויין היו מספר רומנים מחוץ לנישואים, הידוע ביותר הוא הרומן שלו עם מרלן דיטריך, אשר נמשך שלוש שנים. בשנים לפני מותו ניהל ויין קשר רומנטי עם מזכירתו לשעבר פט סטייסי (1941–1995).

ויין החל להתקרח בשנת 1940 ועקב כך עבר לחבוש פאה עד סוף אותו עשור. הוא נראה מדי פעם בלי פאה (על פי מגזין לייף, גם בהלוויה של גרי קופר) בפומבי. במהלך ביקור באוניברסיטת הרווארד, ויין נשאל על ידי תלמיד, "מאיפה השגת את השיער המזויף?" וויין ענה: "זה לא מזויף. זה שיער אמיתי. כמובן, זה לא שלי, אבל זה אמיתי".

ויין היה מעשן כבד מצעירותו, אחת הריאות שלו נכרתה בניתוח והוא אף סבל בסוף ימיו מסרטן ריאות עקב עישון כבד. התדמית הציבורית שבנה לו מנעה ממנו לחשוף בפומבי את המחלה שלו. בנוסף לעישון הכבד סבל גם מאלכוהוליזם. הוא היה בונה חופשי בדרגה של רב בונה, בלשכת מוריסון מקדניאל 56# באריזונה. הוא גם הגיע לדרגה השלושים ושתיים בנוסח הסקוטי.

פוליטיקה

במשך רוב חייו, היה ויין רפובליקני שמרן. אבל בצעירותו הוא תיאר את עצמו כסוציאליסטי בשנותיו בקולג', הוא הצביע בעד הנשיא הדמוקרטי פרנקלין דלאנו רוזוולט בבחירות 1936 לנשיאות והביע הערצה את יורשו של רוזוולט, הנשיא טרומן. הוא לקח חלק בהקמת ברית קולנוע לשימור אידיאלים אמריקאים בפברואר 1944 ונבחר לנשיא הארגון בשנת 1947. ויין היה אנטי קומוניסט נלהב ואף תמך בסנאטור ג'וזף מקארתי ובוועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית. ב-1952 הוא עשה את הסרט גים מקלין הגדול אשר בו הוא הביע תמיכה ואימון בוועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית. ממסמכים סובייטיים שהותרו לפרסום עולה כי יוסיף סטלין, למרות היותו אוהד גדול של סרטי ויין, הורה על חיסולו של ויין כתוצאה מפעילותו כנגד המפלגה והתנועה הקומוניסטית בארצות הברית.

ויין ב"התנגשות ברעיונות", 1961

ויין תמך בסגן הנשיא ריצ'רד ניקסון בבחירות לנשיאות של 1960, אך לאחר שקנדי זכה בבחירות הוא הביע תמיכה בו ואמר בראיון: "לא הצבעתי עבורו אבל הוא הנשיא שלי, ואני מקווה שהוא עושה עבודה טובה". ויין השתמש בפרסומו הרב כדי לתמוך במטרות שמרניות, כולל תמיכה במלחמת וייטנאם על ידי הפקה, בימוי, ומשחק של סרט "הכומתות הירוקות" בשנת 1968.

למרות היותו שמרן ותומך ברעיון השוק החופשי בראיון שנתן לפלייבוי ב-1971 הוא הביע תמיכה בביטוח לאומי והענקת קצבאות לשכבות החלשות.

עקב היותו הרפובליקאי המפורסם ביותר בהוליווד, המפלגה הרפובליקנית הציעה לו להתמודד על תפקיד רשמי. ויין סירב להצעה ואף אמר שהעם האמריקני לא ישקול ברצינות לבחור שחקן קולנוע לבית הלבן. ויין בחר במקום להתמודד בעצמו על תפקיד לתמוך בחברו רונלד רייגן לתפקיד מושל קליפורניה ב-1966 וב-1970. ויין השתתף בקמפיין הבחירות של ניקסון בבחירות לנשיאות של 1968.

למרות היותו רפובליקן הוא חלק על דעת המפלגה ביחס לתעלת פנמה. ויין תמך, בשונה מדעת מפלגתו, בהעברת התעלה לידי פנמה והפסקת השליטה האמריקנית בה. תמיכה זאת בפנמה נבעה בעיקר בזכות אשתו השנייה של ויין אשר הייתה פנמית במוצאה.

מותו

ויין מת מסרטן הקיבה ב -11 ביוני 1979, במרכז הרפואי UCLA Center. הוא נטמן בבית הקברות בקורונה דל מרס. לדבריהם של בנו פטריק ונכדו מת'יו, כומר ממחוז אורנג' בקליפורניה, וויין המיר את דתו לקתוליות זמן קצר לפני מותו. ויין ביקש שעל מצבתו תיחרט הכתובת "Feo, Fuerte y Formal" מספרדית: "מכוער, חזק ומכובד." אבל בקשתו לא נתקיימה והמצבה נשארה ללא-כיתוב במשך עשרים שנה. על המצבה חרוט ציטוט מן הריאיון שנתן לפלייבוי ב-1971: "מחר הוא הדבר החשוב ביותר בחיים. הוא נכנס אלינו בחצות נקי מאוד. הוא מושלם כשהוא מגיע, הוא מכניס את עצמו לידינו. הוא מקווה שלמדנו משהו מאתמול".

מורשת

פרסים, חגיגות וציוני דרך

ג'ון ויין, 1959

ממשלת ארצות הברית עוד בחייו של ויין הכירה בו ובתרומתו. הקונגרס האמריקני העניק לו ב-26 במאי 1979, את מדליית הזהב של הקונגרס. דמויות הוליוודיות ומנהיגים אמריקנים מכל רחבי הקשת הפוליטית, כולל מורין או'הרה, אליזבת טיילור, פרנק סינטרה, קתרין הפבורן, הגנרל עומר ברדלי, גרגורי פק, רוברט סטאק, קירק דאגלס ועוד, העידו בקונגרס לטובת הענקת המדליה לוויין.

ב-9 ביוני 1980, לאחר מותו, הוענקה לו מדליית החירות הנשיאותית של הנשיא ג'ימי קרטר, ובשנת 1998 זכה זכה בפרס מורשת חיל הים על ידי הצי האמריקני, כתודה על תמיכתו בצי האמריקני במהלך הקריירה הקולנועית שלו.

מספר רב של מקומות ציבוריים שונים נקראים על שמו של ויין, כולל נמל התעופה ג'ון ויין במחוז אורנג', קליפורניה, שם ניצב פסל ברונזה שלו בגובה תשעה מטרים בכניסה. כמו כן נקראו מספר פארקים, בתי ספר ורחובות על שמו של ויין וכן נצבים בארצות הברית מספר פסלים שלו.

בשנת 1986 הוא נכנס להיכל התהילה של מסדר דה-מוליי, של הבונים החופשיים.^[1]

בשנת 2006 חנך חברו של ויין ושותפו לשעבר לעסקים, לואיס ג'ונסון, את "לואי ודיוק קלאסיקות" שורה של אירועים לטובת קרן ג'ון ויין לסרטן ואת האגודה האמריקאית למלחמה בסרטן. האירועים מתרחשים בסופי שבוע באריזונה והם כוללים טורניר גולף, מכירה פומבית של מזכרות ג'ון ויין ושלל תחרויות שונות.

ב-26 במאי 2007, לרגל יום הולדת של ויין, שמו התווסף ל"היכל התהילה של קליפורניה", הממוקם במוזיאון קליפורניה.

סמל אמריקאי

ויין עלה וצמח לשחקן המפורסם ביותר בזמנו והפך לסמל אשר סימל ערכים אמריקאים. תוך כדי התפתחות הקריירה שלו הוא זוהה יותר עם טיפוס הדמויות שגילם, גברים קשוחים ומחוספסים, בדרך כלל בוקרים או אנשי צבא, אשר נחנו ביושר רב וברדיפת צדק והצילו תמיד את הזקוקים לעזרה. בכל הסרטים שבהם שיחק, הוא לא הסכים שהדמות שהוא משחק תירה למישהו בגב.

בעקבות מלחמת העולם השנייה הוא התחיל להופיע גם בסרטי מלחמה לצד סרטי מערבונים. סרטי מלחמה כמו "חולות איוו ג'ימה" וביקוריו הרבים בחזית הפכו אותו לסמל החייל האמריקני המושלם.

ויין הפך לגיבור קולנועי כל כך גדול שבאנגלית רווח הביטוי "Where is John Wayne when you need him" (איפה ג'ון ויין כשצריך אותו), ביטוי אשר מתאר כמיהה גדולה לגיבור שיציל את המצב.

פרסים מועמדויות

ויין היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר, פעמים לשחקן הטוב ביותר ופעם אחת למפיק הטוב ביותר. הוא זכה באוסקר לשחקן הטוב ביותר רק על תפקידו בסרט "אומץ אמיתי" ב-1969.