פתיחת התפריט הראשי

ג'ון קוסטלו

פוליטיקאי אירי

ג'ון קוסטלואנגלית: John Aloysius Costello, באירית: Seán Alabhaois Mac Coisdealbha ; ‏ 20 ביוני 18915 בינואר 1976), היה עורך דין מצליח, אחד היועצים המשפטיים העיקריים של ממשלת מדינת אירלנד החופשית, התובע הכללי של אירלנד בין השנים 1926–1932 והטישך (ראש הממשלה) של אירלנד בין השנים 1948–1951 ובין השנים 1954–1957.[1]

ג'ון קוסטלו
John Aloysius Costello
Seán Alabhaois Mac Coisdealbha
JohnACostello.jpg
לידה 20 ביוני 1891
דבלין, אירלנד
פטירה 5 בינואר 1976 (בגיל 84)
דבלין, אירלנד
מדינה אירלנדאירלנד  אירלנד
מקום קבורה בית הקברות דינס גריינג' עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת קולג' בדאבלין עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, עורך דין עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה פינה גייל
בת זוג אידה מארי או'מיילי
טישך (ראש ממשלת אירלנד) ה־2 (כהונה ראשונה)
18 בפברואר 194813 ביוני 1951
(3 שנים ו-16 שבועות)
סגן ויליאם נורטון
טישך (ראש ממשלת אירלנד) ה־2 (כהונה שנייה)
2 ביוני 195420 במרץ 1957
(שנתיים ו-41 שבועות)
סגן ויליאם נורטון
פרסים והוקרה
דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אוטווה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ראשית חייועריכה

ג'ון א. קוסטלו נולד בדבלין כבנם הצעיר של אביו שנקרא באותו שם ושל אמו רוז קלאהן. אביו היה עובד מדינה. קוסטלו התחנך החל משנת 1903 בבית ספר נוצרי בצפון דבלין ולאחר מכן בבית ספר תיכון לבנים בדבלין. את לימודיו האקדמאים הוא עשה בקולג' אוניברסיטת דבלין וסיים אותם עם תואר בשפות מודרניות ובמשפטים. את הכשרתו כעורך דין הוא עשה בקינגס אינס (King's Inns). בין השנים 1922-1914 הוא עסק בעריכת דין במגזר הפרטי.

מדינת אירלנד החופשיתעריכה

ב-1922 הצטרף קוסטלו לצוות התביעה הכללית של מדינת אירלנד החופשית שאך נוסדה. ב-1926 הוא מונה להיות התובע הכללי בממשלתו של ויליאם תומאס קוסגרייב. בעודו מכהן בתפקיד זה הוא ייצג את אירלנד בוועידות אימפריאליות ובישיבות חבר הלאומים. כאשר עלתה מפלגת פיאנה פול לשלטון ב-1932, סיים קוסטלו את תפקידו. בשנה שלאחר מכן הוא נבחר לדאל אירן, הפרלמנט האירי כנציג של מפלגת פינה גייל.[2]

נאום החולצות הכחולותעריכה

ב-28 בפברואר 1934, במהלך דיון בפרלמנט על חוק שיוציא מחוץ לחוק לבישת מדים כל שהם (חוק שיועד במכוון להצר את צעדיהם של חברי הארגון הצבאי החוץ-ממשלתי שכונה החולצות הכחולות (The Blueshirts) ושהיה קשור למפלגת פינה גול), נשא קוסטלו נאום בו הביע את התנגדותו לחוק שהיה שנוי במחלוקת. בתגובה לטענה של שר המשפטים, רוטלדג', שלחברי החולצות הכחולות יש נטיות פשיסטיות כמו חברי החולצות השחורות באיטליה והחולצות החומות בגרמניה ושמדינות אירופאיות נוספות נקטו בצעדים כנגד ארגונים דומים, אמר קוסטלו:

השר נתן מובאות מתוך חוקים שונים ביבשת, אך באופן זהיר הוא נמנע מלהסב את תשומת הלב לעובדה שהחולצות השחורות נחלו ניצחון באיטליה והחולצות החומות נחלו ניצחון בגרמניה, ובטוחני שלמרות החוק הזה... החולצות הכחולות ינחלו ניצחון במדינת אירלנד החופשית.[3]

הערה זו הייתה חלק קטן מנאום ארוך שהנקודה העיקרית בו הייתה שהחוק היה תגובת יתר אנטי-חוקתית של ממשלת פיאנה פול והגדרה בלתי הוגנת של חברי החולצות הכחולות כשעירים לעזאזל.[3] יחד עם זאת, ציטוט זה היה מאז נושאו של ויכוח היסטורי המתייחס להיקף פעילותם של החולצות הכחולות ובהרחבה של הוויכוח, למפלגת פינה גול ולקוסטלו עצמו היו קשרים עם התנועות הפשיסטיות באירופה.

פעילויות נוספות בפרלמנטעריכה

במהלך דיון בפרלמנט על חוק החירום (Emergency Powers Act 1939) היה קוסטלו ביקורתי מאוד בנוגע לסמכויות החירום שהחוק הקנה לממשלה, באומרו: "...מתבקשים לא רק לתת שיק פתוח, אלא גם לתת לממשלה שיק בלי הגבלת סחירות". קוסטלו איבד את מושבו בפרלמנט בבחירות הכלליות של 1943 אך זכה בו מחדש כאשר איימון דה ואלירה קרא לעריכתם של בחירות בזק ב-1944. בין השנים 1948-1944 אייש קוסטלו את הספסלים הקדמיים של המפלגה כדובר בנושאי חוץ.

בחירות 1948עריכה

ב-1948 הייתה מפלגת פינה פול בשלטון כבר 16 שנים רצופות והוטחו בה האשמות על דרדור הכלכלה בעקבות מלחמת העולם השנייה. תוצאות הבחירות הכלליות שהתקיימו באותה שנה הראו עדיין שהמפלגה היא הגדולה מכולן עם מספר כפול של מושבים בפרלמנט בהשוואה למפלגה השנייה בגודלה, מפלגת פינה גייל. בעוד שנראה שפינה פול עמדה בפני ניצחון שביעי רצוף, התאגדו כל שאר המפלגות בפרלמנט ליצור את ממשלת האחדות הראשונה בהיסטוריה של אירלנד. הקואליציה כללה את מפלגת פינה גייל, את מפלגת הלייבור, את מפלגת הלייבור הלאומית, את משפחת הרפובליקה, את משפחת האדמה ועוד כמה חברי פרלמנט עצמאיים. בעוד שנראה היה ששיתוף פעולה בין מפלגות אלו יהיה בלתי אפשרי, בסופו של דבר התגברו על הקשיים והממשלה הוקמה.

כהונה ראשונה כראש ממשלהעריכה

מאחר שמפלגת פינה גייל הייתה המפלגה הגדולה ביותר בקואליציה שנוצרה, הוטלה עליה המשימה להעמיד מועמד מתאים לתפקיד הטישך. באופן טבעי הועלתה ההנחה שיהיה זה מנהיג המפלגה ריצ'רד מולקיי (Mulcahy). יחד עם זאת הוא היה בלתי מקובל על משפחת הרפובליקה ועל מנהיגה הרפובליקני הקיצוני, שון מקברייד. עמדתם זו נבעה מעברו של מולקיי במלחמת האזרחים האירית. במקום זאת, הסכימו פינה גייל ומשפחת הרפובליקה על קוסטלו כמועמד של פשרה. קוסטלו לא שימש מעולם בתפקיד שר, אך גם לא היה מעורב במלחמת האזרחים. כאשר בישר לו מולקיי על מועמדותו, הוא היה מזועזע. הוא היה שבע רצון מחייו כעורך דין וכפוליטיקאי במשרה חלקית. הוא שוכנע לקבל את התפקיד על ידי חברים קרובים מחוץ לעולם הפוליטיקה.

ההכרזה על הרפובליקהעריכה

במהלך מסע הבחירות הבטיחה מפלגת משפחת הרפובליקה כי היא תדאג לביטול חוק יחסי החוץ (External Relations Act) משנת 1936, אך הנושא לא עלה לאחר הקמת הממשלה. בכל אופן, קוסטלו וסגנו, ויליאם נורטון ממפלגת הלייבור, גם הם סלדו מהחוק. במהלך קיץ 1948, דנה הממשלה על ביטול החוק, אך שום החלטה משמעותית לא התקבלה מדיונים אלה.

בספטמבר 1948 עשה קוסטלו בביקור רשמי בקנדה, כאשר נשאל על ידי עיתונאי על האפשרות שאירלנד תעזוב את חבר העמים הבריטי, הכריז קוסטלו, בפעם הראשונה, שממשלת אירלנד אכן מתכוונת לבטל את חוק יחסי החוץ ולהכריז על אירלנד כרפובליקה. הועלתה השערה שהכרזה זו באה כתגובה לפגיעה שספג קוסטלו מצדו של המושל הכללי של קנדה בזמנו, הרולד אלכסנדר, רוזן אלכסנדר הראשון מתוניס, שמוצאו היה מצפון אירלנד ושלכאורה דאג שיוצגו אזכורים חזותיים הקשורים לצפון אירלנד, במיוחד העתק של סוג התותח ששימש במצור על דרי ב-1689, מול פניו של קוסטלו בארוחת הערב הרשמית. קוסטלו לא הזכיר את השיקולים הללו בדיון על ההצבעה השנייה על חוק הרפובליקה האירית ב-24 בנובמבר[4] ובזיכרונותיו הוא הודה שהתנהגותו של אלכסנדר הייתה אדיבה בהחלט ולא הייתה לה כל השפעה על קבלת ההחלטה שנעשתה כבר קודם לכן.

החדשות הללו הפתיעו את ממשלת בריטניה ואף את כמה משרי ממשלתו של קוסטלו. לא התקיימה כל התייעצות עם הבריטים ובעקבות ההכרזה על אירלנד כרפובליקה ב-1948, העבירה בריטניה את חוק אירלנד ב-1949. חוק זה הכיר באירלנד כרפובליקה והבטיח את מעמדה של צפון אירלנד כחלק מהממלכה המאוחדת. אירלנד עזבה את חבר העמים הבריטי ב-18 באפריל 1949. עם כניסתו של חוק הרפובליקה של אירלנד לתוקף, אמר פרדריק בולנד, מזכיר משרד החוץ האירי, בארסיות שהסוגיה ממחישה ש"לראש הממשלה יש מושג בדיפלומטיה כפי שלי יש מושג באסטרולוגיה". שגריר בריטניה באירלנד היה ביקורתי אף הוא בכנותו את המהלך "מרושל וחובבני".

לאומנים רבים ראו כעת את חלוקתה של אירלנד כמכשול האחרון בדרך לעצמאות לאומית כללית. קוסטלו העלה לדיון ב-10 במאי 1949 מחאה כנגד החלוקה, אך ללא תוצאות.[5]

תוכנית האם והילדעריכה

ב-1950 הציג שר הבריאות נואל בראון, שהיה בעל גישה עצמאית, את התוכנית לאם ולילד (Mother and Child Scheme). התוכנית הייתה אמורה לאפשר לאימהות לידה ללא תשלום ולספק לילדיהם טיפול רפואי עד גיל 16, דבר שהיה כבר מקובל במדינות אירופאיות נוספות באותה תקופה. לחוק זה התעוררה התנגדות מצדם של רופאים, שחששו מפני אובדן פרנסה ומצדם של אנשי דת קתולים שחששו שמכאן הדרך לשימוש באמצעי מניעה והנהגתן של הפלות, תהיה קצרה. הממשלה הייתה חלוקה בדעת על הסוגיה, כשרבים משריה חשו שהמדינה לא תוכל לעמוד בהוצאה הכספית הכרוכה ביישומה של התוכנית שעמדה על 2 מיליון ליש"ט. קוסטלו ואחרים בממשלה הבהירו שמול התנגדות כזאת הם לא יוכלו לתמוך בבראון בתוכניתו. ב-11 באפריל 1951 התפטר בראון מתפקידו והתוכנית ירדה מעל הפרק. מיד לאחר מכן הוא פרסם את התכתובות שלו בנושא מול קוסטלו ומול הבישופים, פעולה חסרת תקדים. חלקים מתוכנית זו נכללו בסופו של דבר בחוקי הבריאות השונים שחוקקו ב-1954, 1957 ו-1970.

קוסטלו ניצל את ההזדמנות כדי לאשר מחדש את אמונתו הקתולית בנאום שנשא ב-12 באפריל 1951 בנוגע להתפטרותו של בראון: "אין אני מהסס לומר שאנו, כממשלה, מייצגים את העם, את הרוב המכריע של המחזיקים באמונה שיש לה מקום מיוחד בחוקה, כאשר ניתנת לנו העצה או האזהרה מצדם של בעלי הסמכות בכנסייה הקתולית, בעניינים הנוגעים ישירות לאמונה ולמוסר, כך שאני, ואני חושב שאני מדבר בשם עמיתי, אפעל על פי הנחיותיהם ואין לי ספק שהם לא שואפים לחרוג ולו במעט מעבר למרחב האמונה והמוסר. לפני שאני אירי, קודם כל אני קתולי ואני מקבל ללא כל הסתייגות ועם כל הכבוד את הוראתה של הנהגת הכנסייה שאליה אני משתייך".[6]

הישגי הקואליציהעריכה

ממשלתו של קוסטלו רשמה לזכותה כמה הישגים חשובים. שיא חדש נקבע בתחום הבנייה למגורים, הוקמו רשות הפיתוח התעשייתי ורשות לעידוד הייצוא ושר הבריאות נואל בראון, עם תרופת הסטרפטומיצין שהומצאה אז, הגיע להתקדמות בטיפול במחלת השחפת. כמו כן הצטרפה אירלנד למספר ארגונים כמו הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי ומועצת אירופה. יחד עם זאת, הממשלה סירבה להצטרף לנאט"ו כל עוד בריטניה ממשיכה לשלוט בצפון אירלנד. התוכנית לאספקת חשמל למקומות הנידחים ביותר באירלנד תפסה אף היא תאוצה.

התבוסה בבחירותעריכה

בעוד שמשבר תוכנית האם והילד גרם לחוסר יציבות של הממשלה במידה מסוימת, הוא לא הוביל לקריסתה כפי שמקובל לחשוב. הממשלה המשיכה לתפקד אך מחירים החלו לעלות, חל משבר במאזן התשלומים ושני חברי פרלמנט הסירו את תמיכתם בממשלה. מקרים אלו הוסיפו ללחץ שהופעל על קוסטלו ועקב כך הוא החליט להכריז על בחירות חדשות ביוני 1951. תוצאות הבחירות לא היו חד משמעיות אך מפלגת פיאנה פול חזרה לשלטון. קוסטלו התפטר מתפקידו כראש ממשלה. בבחירות אלו נבחר בנו של קוסטלו, דקלן, להיות חבר הפרלמנט.

במהלך שלוש השנים הבאות, כאשר פיאנה פול הייתה בשלטון, הונהגה מפלגת פינה גייל על ידי שני מנהיגים. בעוד שריצ'רד מולקאי היה מנהיג המפלגה, קוסטלו, שהוכיח את יכולותיו בתור ראש ממשלה, נותר כמנהיג הסיעה בפרלמנט. בנוסף, הוא חידש את פעילותו כעורך דין פרטי.

כהונה שנייה כראש הממשלהעריכה

בבחירות שהתקיימו ב-1954 הודחה מפלגת פיאנה פול מהממשלה. מסע בחירות שבמרכזו עמדו נושאים כלכליים הסתיים בהקמתה של ממשלה בראשותן של מפלגות פינה גייל – מפלגת הלייבור – משפחת האדמה. קוסטלו נבחר שוב לכהן כראש הממשלה.

הממשלה יכלה לעשות מעט מאוד כדי לשנות את אופייה החולני של הכלכלה האירית, כששיעור ההגירה והאבטלה נותרו גבוהים וכשקשיים מחוץ כמו משבר סואץ מגבירים את הקשיים. ממשלתו של קוסטלו נחלה הצלחה עם קבלתה של אירלנד כחברה באו"ם ב-1955 וביקור מוצלח של קוסטלו בארצות הברית החל מסורת לפיו ראש ממשלת אירלנד מבקר בבית הלבן מדי שנה ביום פטריק הקדוש. למרות שלממשלה היה רוב נוח בפרלמנט והיה נראה שהיא תשלים את כל תקופת כהונתה, גרם חידוש פעילותו של הצבא האירי הרפובליקני בצפון אירלנד ובבריטניה למתחים פנימיים. הממשלה נקטה בצעדים תקיפים כנגד הרפובליקנים.

למרות התמיכה שקיבלה הממשלה מיושבי הספסלים האחוריים בפרלמנט, הגיש שון מקברייד, מנהיג מפלגת משפחת הרפובליקה הצעת אי-אמון, על בסיס מצבה ההולך ומחמיר של הכלכלה וכהתנגדות לעמדתה של הממשלה כלפי הצבא האירי הרפובליקני. מפלגת פיאנה פול הגישה גם היא הצעת אי-אמון וכדי לא להתמודד עם תבוסה, ביקש קוסטלו מהנשיא שון או'קלי לפזר את הפרלמנט. הבחירות הכלליות של 1957 נתנו לפיאנה פול רוב מוחלט והייתה זו תחילתן של 16 שנות שלטון רצופות של המפלגה. כמה מעמיתיו של קוסטלו תהו בדבר החוכמה שבהחלטתו ללכת לבחירות. הדעה הרווחת הייתה שהוא כבר היה עייף מהעיסוק בפוליטיקה ושהוא היה מדוכדך עקב מותר הפתאומי של אשתו שנה קודם לכן.

פרישהעריכה

בעקבות תבוסתו פרש קוסטלו לעריכת דין במגזר הפרטי. ב-1959 כאשר ריצ'רד מולקיי התפטר ממנהיגות מפלגת פינה גייל והעביר את השרביט לג'יימס דילון, פרש קוסטלו לספסלים האחוריים של המפלגה. אם הוא היה מעוניין לשוב לעבודה בהיקף מלא, הוא היה יכול לשוב להיות מנהיג המפלגה. קוסטלו נשאר בפרלמנט עד ל-1969, עת פרש לחלוטין מהפוליטיקה והוחלף על ידי גרט פיצג'רלד.

במהלך הקריירה שלו הוא קיבל מספר רב של תוארי כבוד מאוניברסיטאות רבות בארצות הברית. כמו כן הוא היה חבר באקדמיה האירית המלכותית החל מ-1948. במרץ 1975 הוענק לו תואר יקיר העיר דבלין יחד עם יריבו הפוליטי הוותיק איימון דה ואלירה. הוא המשיך לעסוק בעריכת דין עד סמוך למותו ב-5 בינואר 1976 בגיל 84.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ג'ון קוסטלו בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה