פתיחת התפריט הראשי

ג'ון ג'וזף קרטיןאנגלית: John Joseph Curtin ; ‏ 8 בינואר 18855 ביולי 1945) היה מדינאי אוסטרלי שכיהן כראש ממשלת אוסטרליה הארבעה עשר מ-1941 ועד למותו וכן היה מנהיג מפלגת הלייבור מ-1935 ועד מותו. ב-1941 הקים קרטין ממשלת מיעוט וב-1943 הנהיג את מפלגתו במערכת בחירות שבה זכתה הלייבור בשני שלישים של מושבי בית הנבחרים, שיא שקיים עד היום. במלחמת העולם השנייה הנהיג קרטין את אוסטרליה לנוכח סכנת הפלישה היפנית וכיום הוא נחשב לאחד מראשי הממשלה הגדולים של ארצו.[1] כשסוף המלחמה נראה באופק, מת קרטין בעודו מכהן בתפקידו. לזמן קצר ירש אותו פרנק פורד ולאחר מכן כיהן בתפקיד בן צ'יפלי.

ג'ון קרטין
John Curtin
JohnCurtin.jpg
קרטין בראשית שנות הארבעים
לידה 8 בינואר 1885
קרסוויק, ויקטוריה, אוסטרליה
פטירה 5 ביולי 1945 (בגיל 60)
קנברה, אוסטרליה
שם מלא ג'ון ג'וזף קרטין
מדינה אוסטרליהאוסטרליה  אוסטרליה
מקום קבורה בית הקברות קאראקטה פרת', אוסטרליה המערבית, אוסטרליה
השכלה בוסטון קולג' עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, שחקן פוטבול אוסטרלי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת הלייבור
בת זוג אלסי נידהאם
ראש ממשלת אוסטרליה ה־14
7 באוקטובר 19415 ביולי 1945
(3 שנים ו-38 שבועות)
חתימה John Curtin Signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ראשית חייועריכה

ג'ון קרטין נולד בעיירה קרסוויק שבמדינת ויקטוריה. אביו היה קצין משטרה ממוצא אירי ובראשית חייו הוא גודל על ברכי הנצרות הקתולית. הוא למד בבית ספר עד גיל 13, אז החל לעבוד בעיתון בעיירת הולדתו. עד מהרה הוא הפך להיות פעיל הן במפלגת הלייבור והן במפלגה הסוציאליסטית של ויקטוריה, שהייתה ארגון בעל גוון מרקסיסטי. הוא כתב עבור עיתונים רדיקלים וסוציאליסטים וככל הנראה הוא קיבל אז לראשונה הצעה לעמוד לבחירה למשרה ציבורית כמזכיר מועדון פוטבול אוסטרלי, אך הובס. מוקדם יותר, בין השנים 19031904 הוא שיחק בשורות מועדון זה.

בין השנים 19111915 הועסק קרטין כמזכיר איגוד חוטבי העצים ובמהלך מלחמת העולם הראשונה הוא היה מתנגד חריף לגיוס החובה. לזמן קצר הוא אף נאסר עקב סירובו להתייצב לבדיקות החובה הרפואיות, למרות שהוא ידע שהוא לא יעבור אותן עקב ראייתו הלקויה.[2] הוא התמודד בבחירות לפרלמנט האוסטרלי של 1914, אך כשל. המתחים שהיו מנת חלקו באותה תקופה הובילו אותו לשתיית משקאות חריפים, הרגל שפגע בקריירה שלו לאורך שנים. ב-1917 הוא נשא לאישה את אלסי נידהאם, אחותו של סנאטור מטעם הלייבור ועבר להתגורר בקוטסלאו שליד פרת', כדי להתמנות כעורך עיתון של הלייבור באוסטרליה המערבית. באוסטרליה המערבית הוא נהנה מחיים נינוחים יותר ודעותיו הפוליטיות נעשו בהדרגה מתונות יותר. הוא הצטרף לאיגוד העיתונאים האוסטרלים ב-1917 ונבחר לנשיא הסניף המערב אוסטרלי שלו ב-1920. בנוסף לדעותיו בנוגע לזכויות העובדים, היה קרטין גם תומך נלהב לזכויות הנשים והילדים. ב-1927 מינתה הממשלה הפדרלית ועדת חקירה מלכותית על נושא קצבאות הילדים. קרטין נמנה עם חברי וועדה זו.

ראשית הקריירה הפוליטיתעריכה

ב-1925 התמודד קרטין פעם נוספת כמועמד לפרלמנט והפסיד וב-1928 נבחר לראשונה במסגרת בחירות ביניים לאחר פרישתו של ויליאם ווטסון. בבחירות הכלליות של 1929 הוא נבחר מחדש וציפה להיות חבר בממשלתו של ראש הממשלה ג'יימס סקאלין, אך אי שביעות הרצון מהרגלי השתייה שלו הותירה אותו על הספסלים האחוריים. ב-1931 החליט ווטסון לשוב לפרלמנט והביס את קרטין בקלות. בבחירות אלו נחלה מפלגת הלייבור תבוסה מוחצת וכוחה בפרלמנט הצטמק ל-14 מושבים בלבד. לאחר התבוסה היה קרטין לתומך נלהב של אוסטרליה המערבית בוועדה פדרלית לסיוע הכלכלי למדינות. ב-1934, כאשר הודיע ווטסון על פרישתו הסופית, עמד קרטין שוב לבחירה והצליח לזכות במושב הקודם שלו בפרלמנט.

ב-1935, כאשר התפטר סקאלין מתפקידו כמנהיג המפלגה, העמיד קרטין את עצמו לבחירה כדי להחליף אותו, למרות שלא היו צפיות שהוא יזכה. מתחרהו היה פרנק פורד, חבר פרלמנט ידוע שהיה מצוי במדיניות הכלכלית בממשלתו של סקאלין. האגף השמאלי של המפלגה והאיגודים המקצועיים תמכו בקרטין, בניסיון לנסות לחסום את פורד מלזכות בתפקיד המנהיג. עם תמיכתם הצליח סקאלין להביס את פורד בהפרש של קול אחד ולהיות מנהיג מפלגת הלייבור ומנהיג האופוזיציה. תמיכתם הוענקה לקרטין על בסיס הבטחה שלו לוותר על הרגלי השתייה שלו, הבטחה שאותה קיים. בבחירות של 1937 עלה במעט מעמדה של הלייבור וב-1939 הוא השתפר במידה משמעותית. בבחירות של 1940 הנהיג קרטין את הלייבור לזכייה בחמישה מושבים נוספים בפרלמנט.

ראש ממשלהעריכה

 
המושל הכללי של אוסטרליה, הלורד גאורי, חותם על הכרזת המלחמה על יפן. לידו, קרטין

בספטמבר 1939 הכריז ראש ממשלת אוסטרליה, רוברט מנזייס על הצטרפותה של אוסטרליה למלחמת העולם השנייה לצדה של בריטניה ונגד גרמניה. ב-1941 נסע מנזייס לבריטניה לדון על תפקידה של אוסטרליה באסטרטגיית המלחמה ולהביע את דאגתו בנוגע להגנתה של סינגפור. בזמן שהותו בבריטניה, איבד מנזייס את תמיכת מפלגתו ובשובו הוא אולץ להתפטר. התפטרותו חשפה את מפלגת אוסטרליה המאוחדת למשבר מנהיגותי, למרות שהיא הייתה בשלטון מזה עשור. המפלגה בחרה בראש הממשלה לשעבר, בילי יוז כמנהיגה החדש. עם זאת היה אז יוז כבר בן 78 ומבוגר מדי כדי שיוכל להנהיג את אוסטרליה בעת מלחמה. למרות שמפלגת אוסטרליה המאוחדת הייתה השותפה הבכירה בקואליציה, שוכנע יוז לוותר על תפקידי מנהיג הקואליציה וראש הממשלה ובמקומו נבחר ארתור פאדן ממפלגת הכפר.

כבר בתקופת כהונתו של מנזייס כראש ממשלה, סירב קרטין לקבל את הצעתו להצטרף לממשלה לאומית עקב מצב המלחמה, בין השאר עקב חששו שצעד כזה יפלג את מפלגת הלייבור, למרות שהוא הסכים להשתתף במועצת המלחמה המייעצת של הפרלמנט. באוקטובר 1941 חצו שני חברי הפרלמנט העצמאיים שעד אז העניקו רשת תמיכה לממשלתו של מנזייס, ארתור קולס ואלכסנדר וילסון, את הקווים, חברו למפלגת הלייבור, הצביעו נגד התקציב וגרמו להפלת הממשלה. המושל הכללי, הלורד גאורי, סירב לתת יד לעריכת בחירות פחות משנה לאחר כינון הפרלמנט, במיוחד לאור המצב הבינלאומי הרגיש. הוא זימן את וילסון וקולס, וקיבל את הבטחתם לתמיכה בקרטין במידה והוא ימונה להיות ראש ממשלה ובכך להבטיח יציבות שלטונית. ב-7 באוקטובר 1941 הושבע קרטין לתפקיד ראש הממשלה בהיותו בן 56.

ב-7 בדצמבר 1941 תקפו היפנים את פרל הארבור והמערכה באסיה ובאוקיינוס השקט פרצה. קרטין פנה לאומה בנאום ברדיו באומרו: "אנשי ונשות אוסטרליה... אנו במלחמה עם יפן. זהו המצב החמור ביותר בהיסטוריה שלנו. לנו האוסטרלים יש מסורות בנות קיימא. אנו נשמור עליהן. אנו נצדיק אותן. אנו נגן על הארץ הזו ונשמור עליה כמבצר של דובר האנגלית וכמקום בו הציוויליזציה תמשיך להתקיים".[3] ב-10 בדצמבר הוטבעו הספינות אה"מ פרינס אוף ויילס ואה"מ ריפאלס על ידי מפציצים יפנים ליד חופי מלאיה. היו אלה ספינות הקרב העיקריות האחרונות שחצצו בין יפן לבין אסיה, אוסטרליה והאוקיינוס השקט, מלבד כמה ספינות ששרדו את ההתקפה על פרל הארבור. ב-23 בדצמבר שיגר קרטין מברקים לנשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט ולראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, באומרו, "משמעות נפילתה של סינגפור היא בידודם של הפיליפינים, נפילתם של איי הודו המזרחית ההולנדים וניסיון להחניק את כל שאר הבסיסים. בכוחכם להתמודד עם המצב... אנו נקבל בשמחה את מפקדי הכוחות האמריקנים באוקיינוס השקט. אנא שיקלו זאת בדחיפות".

קרטין קיבל כמה החלטות גורליות במסגרת המאמץ המלחמתי. ב-26 בדצמבר פרסם העיתון מלבורן הרלד מנשר מאת קרטין:

אנו מצפים לקיומו של מחסום של המדינות הדמוקרטיות כנגד שלוש מדינות הציר, ואנו מסרבים לקבל את התכתיב שעל פיו זירת האוקיינוס השקט תהווה זירה משנית של המלחמה. למרות זאת, אין הכוונה שלשאר זירות המלחמה יש חשיבות פחותה יותר מאשר לזו של זירת האוקיינוס השקט, אך אוסטרליה דורשת שתהייה תכנית של המדינות הדמוקרטיות שתמקד את כוחן כנגד יפן. לפיכך, מתייחסת ממשלת אוסטרליה למאבק בזירת האוקיינוס השקט ככזה שאוסטרליה וארצות הברית חייבות להבהיר למדינות הדמוקרטיות את חשיבותו. בלי עקבות מסוג כל שהוא, אני מבהיר בזאת שאוסטרליה פונה בזאת לאמריקה, בלי שום נקיפות מצפון כלפי הקשרים המסורתיים שלנו לממלכה המאוחדת. אנו מודעים לבעיות שהממלכה המאוחדת ניצבת בפניהן. אנו מודעים לסכנות הכרוכות בפיזורם של הכוחות, אך אנו גם יודעים שאוסטרליה עלולה ליפול בשעה שבריטניה תחזיק מעמד. לפיכך, אנו עומדים על כך שאוסטרליה לא תיפול, ואנו נמצה את כל יכולותינו לטובת הכנתה של תכנית, שבה ארצות הברית תהייה עמוד התווך, שתיתן לארצנו את הביטחון ביכולתנו להחזיק מעמד עד אשר יוכו אויבינו.

מנשר היסטורי זה נחשב לאחד החשובים בתולדותיה של אוסטרליה, ומהווה נקודת תפנית ביחסיה של אוסטרליה עם מדינת האם שלה, בריטניה. רבים חשו שקרטין נטש את הקשרים המסורתיים עם בריטניה מבלי לבסס קודם את השותפות החלופית עם ארצות הברית. נאום זה ספג גם ביקורת בחוגים גבוהים בממשלות אוסטרליה, בריטניה וארצות הברית. תגובתו של צ'רצ'יל הייתה זועמת, רוזוולט אמר שהיה לנאום "טעם של פאניקה".[4] בכל אופן, הנאום השיג את מטרתו בכך שהסב את תשומת הלב לאפשרות של פלישה יפנית לאוסטרליה.

במקביל, הפעילה ממשלתו של קרטין חוק שהכיר במעמדה של אוסטרליה כדומיניון על פי חוק וסטמינסטר של 1930 ושעד אז אוסטרליה לא הכירה בו. החוק נכנס לתוקף בדיעבד מ-3 בספטמבר 1939 עם פרוץ המלחמה. למרות שמבחינה פוליטית החוק היה תוצר של מדינות הממשלה לשינוי כיוון כלפי ארצות הברית, מבחינה חוקתית הוא סימן את הפיכתה של אוסטרליה לאומה עצמאית עם בית מלוכה נפרד ולא עוד כפופה לחוק הבריטי ולמלוכה הבריטית.[5]

 
קרטין עם הגנרל דאגלס מקארתור - 1942

קרטין יצר יחסי עבודה קרובים עם המפקד העליון של בעלות הברית בזירת דרום מערב האוקיינוס השקט, גנרל דאגלס מקארתור. הוא הבין שאוסטרליה תזכה להתעלמות אם לא יהיה לה מליץ יושר חזק בוושינגטון די. סי. והוא רצה שתמיכה זו תבוא מצדו של הגנרל מקארתור. הוא העביר את הפיקוד על כוחות ההגנה של אוסטרליה והנחה את המפקדים האוסטרלים להתייחס לפקודותיו של מקארתור כאילו הגיעו ישירות מממשלת אוסטרליה.

ממשלת קרטין הסכימה שהקורפוס האוסטרלי הראשון, על בסיס דיוויזיות חיל הרגלים השישית והשביעית, יועבר מצפון אפריקה לפיקוד המשותף האמריקני-בריטי-הולנדי-אוסטרלי באיי הודו המזרחית ההולנדיים. נפילתה של סינגפור ב-15 בפברואר 1942 נתפסה כאסון הצבאי הגרוע ביותר מאז מערכת גליפולי. הדיוויזיה השמינית בשלמותה על 15,384 אנשיה, נפלה בשבי, למרות שמייג'ור-גנרל בנט הצליח להימלט. צ'רצ'יל ניסה להפנות את הקורפוס האוסטרלי הראשון לטובת תגבור הכוחות הבריטים בבורמה, מבלי לקבל את אישורה של ממשלת אוסטרליה. קרטין עמד על כך שהקורפוס ישוב לאוסטרליה, למרות שהוא הסכים שהגוף העיקרי של הדיוויזיה השישית יישאר כחיל מצב בציילון. האיום היפני קיבל יתר תוקף ב-19 בפברואר כאשר הפגיזו את דרווין, ההפגזה האווירית הראשונה על צפון אוסטרליה.

לקראת סיומה של שנת 1942, תוצאותיהם של הקרבות בים האלמוגים, במפרץ מילן ובשביל קוקודה, הצליחו לעצור את סכנת הפלישה. באותה תקופה הרחיב קרטין גם את סעיפי חוק ההגנה (Defence Act), כך שחיילים מילואים אוסטרליים יוכלו להישלח אל מחוץ לאוסטרליה ל"טריטוריות אחרות בדרום-מערב האוקיינוס השקט שהמושל הכללי מוצא שהן קשורות להגנתה של אוסטרליה"[6] גישה זו עמדה בניגוד לדעותיהם של רוב עמיתיו הוותיקים של קרטין מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, בהנהגתו של ארתור קאלוול. בתקופת מלחמת העולם הראשונה התנגד קרטין לגיוס החובה וכן ב-1939, כאשר הוגשה הצעת חוק בנושא על ידי ממשלתו של מנזייס, אך הוא שינה את דעתו תחת הלחצים של מלחמת העולם השנייה. הלחצים שנבעו מהמאבקים הפנימיים בתוך הלייבור, השפיעו קשות על מצב בריאותו של קרטין, שלא היה במיטבו גם בתקופות רגועות. הוא סבל במשך כל חייו ממחלות הקשורות ללחץ נפשי והיה מעשן כבד. בשנים אלו נהג קרטין וכמוהו אחרים בממשלה, לעבוד 16 שעות ביממה.

בתחום המדיניות החברתית, יישמה ממשלת קרטין שורה של רפורמות מתקדמות במהלך תקופת כהונתה. הונהגו קצבאות ששולמו לגרושות ואלמנות, בעוד שהקמתה של "מועצת תעסוקת הנשים" (Women's Employment Board) הובילה להגדלת שכרן של חלק מהנשים במהלך המלחמה. האבוריג'ינים הוכנסו למעגל הזכאים להטבות חברתיות וקצבאות הילדים הורחבו. בנוסף, הוגדלו קצבאות הזקנה והנכות במקביל להסדרים הדדיים בתחום זה עם ניו זילנד. ב-1942 התאפשר לעובדי ציבור זמניים להצטרף לתוכנית הפרישה לגמלאות הממשלתית במידה והם היו מועסקים במשך יותר מחמש שנים והיה להם אופק תעסוקתי ברור. חוק ימי החופשה של העובדים הפדרליים של 1943 הבטיח את קבלתה של החופשה בתשלום שנהוג היה להעניק לעובדים וותיקים, גם לעובדים הזמניים. ב-1943 הוקמה ועדה אוניברסיטאית שהעניקה פטורים לסטודנטים משירות צבאי כדי להמשיך את לימודיהם וכן הוענקו לסטודנטים אלה פטור משכר לימוד, ועל פי מבחן הכנסה, הם קיבלו מלגות קיום. ב-1941 הוענקה הזכאות לקצבאות זקנה לאנשים ממוצא אסיאתי שהיו נתינים בריטים, ליוצאי איי האוקיינוס השקט ולחלק מהאבוריג'ינים. באותה שנה גם הוגדרו קצבאות הזקנה כהכנסה פטורה ממס והונהגו שורה של הטבות לאלמנות וגרושות וקצבאות ילדים.

לבחירות הכלליות של 1943 הנהיג קרטין את מפלגתו עם עמדה חזקה. קואליציית האנטי-לייבור הייתה כמעט במצב גסיסה באותה תקופה ופאדן ויוז לא היו מסוגלים להתחרות בקרטין. בבחירות הוביל קרטין את הלייבור לניצחון הגדול ביותר שלה אי פעם, כשהוא זוכה בשני שלישים ממושבי הפרלמנט וכשקואליציית האנטי-לייבור צמצמה כוחה ל-19 מושבים בלבד, כולל 7 מושבים למפלגת הכפר, מפלגתו של פאדן. כמו כן זכתה הלייבור לרוב של 22 מתוך 36 מושבי הסנאט. מעודד מהצלחתו, קיים קרטין משאל עם על הזכות לזכויות יתר חוקתיות לממשלה במשך חמש שנים לאחר תום המלחמה, ובהם שליטה של הממשלה על המונופולים, התאגידים, דיני נאמנות, מערכת הבריאות, תשלומים למשפחות, חופש הביטוי, דת, שיקום חיילים משוחררים, חקיקה בנוגע לאבוריג'ינים ואמצעי הגנה כנגד שימוש לרעה בצעדי חקיקה. משאל האם נדחה ברוב של 54%, למרות שזכה לתמיכה באוסטרליה המערבית ובאוסטרליה הדרומית.

מותועריכה

 
משמר הכבוד על ארונו של קרטין בבניין הפרלמנט בקנברה

ב-1944, כאשר עשה חלק ניכר מזמנו בנסיעות ללונדון ולוושינגטון די. סי. להיפגש עם צ'רצ'יל, רוזוולט ומנהיגים אחרים של בעלות הברית, כבר סבל קרטין ממחלת לב. בראשית 1945 כשסיום המלחמה כבר היה באופק, החלה בריאותו להתדרדר במהירות.

ג'ון קרטין מת ב-5 ביולי 1945 במעון ראש הממשלה בקנברה בגיל 60. הוא היה ראש הממשלה השני שמת תוך כדי כהונתו בתוך שש שנים והיחיד עד היום שמת בתוך מעון ראש הממשלה (The Lodge).[7] כומר קתולי נקרא לערש הדווי שלו אך התבקש לעזוב. כל חייו סירב קרטין להציג את כף רגלו בכנסייה קתולית, אפילו לו בטקסי נישואין של ידידיו.[8] גופתו הוטסה לפרת' במטוס DC-3 דקוטה של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי שלווה על ידי תשעה מטוסי קרב. בטקס ההלוויה שלו שנערך בבית הקברות קאראקטה שבפרת' השתתפו יותר מ-30,000 איש בנוסף לעוד רבים שנצבו ברחובות.[9]

לאחר מותו, ירש אותו בתפקידו פרנק פורד שהוחלף לאחר שמונה ימים בבן צ'יפלי שנבחר להיות מנהיג הלייבור וראש הממשלה.

מורשתועריכה

ג'ון קרטין יזכר על הניצחון הסוחף ביותר של מפלגת הלייבור במערכת הבחירות של 1943, על השורה של התיקונים החברתיים שהנהיג במהלך שנות כהונתו ועל הפיכתה של אוסטרליה למדינת רווחה. העברתו של החוק שקיבל את חוק וסטמינסטר, בניגוד לעמדתן של ארבע ממשלות קודמות, ציינה את עצמאותה החוקתית של אוסטרליה. חוק זה יחד עם חוקת אוסטרליה וחוק אוסטרליה (Australia Act) של 1986, הוא אחד ממרכיבי המפתח של המסגרת החוקתית המודרנית של אוסטרליה.

מותו בטרם עת העניק לו מקום מיוחד בהיסטוריה של הפוליטיקה האוסטרלית. מנהיגי מפלגת הלייבור שבאו אחריו, במיוחד בוב הוק וקים ביזלי, שאפו להמשיך את דרך "תנועת הלייבור הפטריוטית" של קרטין. גם חלק מהפוליטיקאים השמרנים חלקו כבוד למורשתו של קרטין. מיד לאחר מותו העביר הפרלמנט האוסטרלי החלטה לשלם קצבה שנתית של 1000 ליש"ט לאלמנתו של קרטין, עד אשר נחקק חוק שהסדיר תשלום קצבאות לאלמנותיהם של ראשי הממשלה לשעבר.[10]

על שמו של קרטין נקרא מחוז הבחירה באוסטרליה המערבית, שאותו הוא ייצג במהלך הקריירה הפוליטית שלו, פרבר של הבירה קנברה, אוניברסיטה בפרת' וספרייה על שמו בתוכה, מכללה לאומנויות בפרמנטל, בית ספר לרפואה בקנברה, תחנת בקר בטריטוריה הצפונית, בניין המטה לשעבר של מפלגת הלייבור במלבורן ועוד מבנים, רחובות ופארקים ברחבי אוסטרליה.[11] ב-1975 הנפיק הדואר האוסטרלי בול הנושא את דיוקנו.[12] ב-14 באוגוסט 2005, ביום השנה ה-60 לסיום המלחמה באוקיינוס השקט, הוסר הלוט מעל פסל ארד של קרטין בחזית בניין העירייה של העיר פרמנטל שבאוסטרליה המערבית.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה