ויקיפדיה

ג'ניה ברגר

אמנית ישראלית

גֶ'ניָה ברגר (5 בספטמבר[1]‏ 1907 או 1910[2] – 7 בספטמבר 2000, ז' באלול תש"ס) הייתה ציירת, מעצבת במה ותלבושות ואמנית קרמיקה ישראלית.

ג'ניה ברגר
ג'ניה ברגר בגלריית עין הוד, 1960
ג'ניה ברגר בגלריית עין הוד, 1960
לידה 5 בספטמבר 1907
חרקוב, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 בספטמבר 2000 (בגיל 93)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות נחלת יצחק עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום ישראלישראל ישראלית
תחום יצירה ציור, עיצוב במה, פיסול קרמי
בן או בת זוג יהודה גבאי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

ג'ניה ברגר נולדה ב-1907 בחרקוב שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) ליצחק ברגר (?-1937) ולאה לבית פקר. אמה של ברגר עסקה באמנויות כנגינה בפסנתר וציור כחובבת.[3] ואילו אביה היה אגרונום במקצועו ובעל מפעל תעשייתי גדול. הוא החזיק במשתלה בחצי האי קרים, שם ערך ניסיונות בגידול גפנים לקראת עלייתו לארץ ישראל. בנוסף היה פעיל בחוגים ציוניים ושימש כציר בכינוסים של הקונגרס הציוני העולמי.[4]

ג'ניה בילתה חלקים מתקופות הקיץ בחווה זו, לצד ביקור בחוף הים ביאלטה.[5] על פי עדותה היה הבית "ציוני חופשי", וברגר נחשפה לתרבות אירופית גבוהה, כמו גם למסורת היהודית.[6] על פי עדותה הייתה ברגר הולכת להצגה יומית בכל יום ראשון.[7] בין היתר ראתה הצגות של במאים חדשניים כוסבולוד מיירהולד, יבגני וכטנגוב ואחרים.[8] כבר בנעוריה החלה לעסוק באמנות. בין היתר למדה פיסול בחרקוב אצל ליאונורה בלוך.[9] בעקבות המהפכה הרוסית ירד האב מנכסיו.

בשנת 1925 עזבה המשפחה את חראקוב. ג'ניה, יחד עם האם ואחיה אביגדור ברתל, התיישבו בברלין, גרמניה, בעוד האב עלה לארץ ישראל, כנראה כדי להתבסס בטרם תעלה המשפחה. ג'ניה ניצלה שהות קצרה זו כדי ללמוד אמנות אצל הצייר וילי יקל[10] (אנ'). ב-11 בנובמבר 1925, בשעות אחרה"צ, הגיע ברגר ליפו באניה "קאנדה" והתיישבה עם משפחתה בתל אביב.[11]

לאחר עלייתה החלה ברגר בלימודי אדריכלות בבית ספר טכני גבוה מונטפיורי ("טכניון מונטפיורי"), בתל אביב.[12] לאחר כשנה פרשה מלימודיה ובשנת 1927 או 1928 החלה בלימודי אמנות ב'סטודיה לציור שליד ועדת התרבות של הסתדרות העובדים', בהנחיית יצחק פרנקל. לא הרבה ידוע על שיטת ההוראה של פרנקל ואופייה, אבל מיצירתו ניתן להניח כי השיעורים נטו לפוסט-אימפרסיוניזם מתון בהשפעה צרפתית ולהדגשה של ערכי האמנות המופשטים.[13] בשנת 1928 הציגה ברגר את עבודותיה במסגרת תערוכת תלמידי הסטודיו.[14] באותה תקופה התפרנסה מעבודה כמורה לציור בבית הספר "השחר", ששכן ברחוב השחר מס' 2 בתל אביב.[15]

ברלין ופריז, 1936-1929 עריכה

 
"אופרה בגרוש" בתיאטרון אהל (1933)
 
יהודה גבאי וג'ניה ברגר לפני אולם מוגרבי, מאי 1936, תל אביב

בשנת 1929 התקבלו איורים שלה לפרסום בהוצאת "אמנות". היו אלו איורים לספר "101 מעשיות אגדות וספורים", שהתפרסם בשנת ה'תר"ץ. את שושנה פרסיץ, מנהלת ההוצאה, פגשה ברגר לראשונה באוניה שעמה עלתה. כיוון שנחום גוטמן הטיל ספק באיוריה, כינסה פרסיץ ועדה מייעצת שמנתה את ראובן רובין, יעקב פיכמן ומבקר האמנות דוד אריה פרידמן, ששיבחו את עבודתה.[15] תמורת האיורים קיבלה ברגר תשלום של 100 לירה ארץ-ישראלית.[16] בעזרת הכספים, שמימנו שנת לימודים שלמה, שבה בסוף השנה לגרמניה, שם התקבלה ללימודים בבית הספר הגבוה לאמנויות בברלין בכיתתו של קארל הופר (אנ'). הופר, שהיה קשור אל התנועות האקספרסיוניסטיות בגרמניה, הציג בפני תלמידיו את הציור הצרפתי המודרניסטי, שהוצג באותה עת בגרמניה.[17] בהמלצתו החלה ללמוד גם עיצוב תפאורה באקדמיה.[18]

בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 תיארה ברגר את עזיבתה של האקדמיה בברלין, יום לאחר היבחרו של אדולף היטלר כקנצלר גרמניה, ב-31 בינואר 1933. מנהל האקדמיה המליץ לה לקחת חופשה של חודשיים-שלושה עד ש"העניינים" יירגעו.[17] אולם, כשהיא נכנסה לכיתה על מנת להיפרד מתלמידי כיתתה "היפנו כולם גבם אליה ולא בירכוה עוד לשלום. והיו אף ביטויי שטנה כלפיה. והיא, בלי אף לאסוף את מחברות הרישום ולרוקן את תא ארונה ממטלטליה, יצאה מהאולם ולא חזרה עוד אליו וללימודיה".[19]

בעקבות כך חזרה ברגר לפלשתינה. ב-6 בספטמבר 1933 עלתה הפקת המחזה "אופרה בגרוש" (1928) באהל.[20] ברגר עיצבה את ההצגה, אותה ראתה קודם לכן בברלין. את ההזמנה קיבלה מידי אלפרד וולף, במאי ההצגה, שראה תפאורות של ברגר בגרמניה. הייתה זו אחת ההפקות הראשונות של מחזה זה מחוץ לגרמניה. תפאורת המחזה הייתה עשויה בסגנון מודרני. על רקע שחור הופיעו סימנים בלבן של המרחב, כמו גם של השחקנים. שלמה שבא העיר על תפאורה זו כי "הארץ לא ראתה כמותה למאז 'נשפי פרץ' ו'האוצר' של אלחנני".[21]

בנוסף, יצרה איורים עבור מאמרי עיתונות של אברהם שלונסקי, מתרגם "אופרה בגרוש". בנובמבר של אותה שנה עיצבה תלבושות לרסיטל של דבורה ברטונוב. בשנת 1934 הוצגה יצירתה בתערוכה "הפורטרט בארץ ישראל" שנערכה בבית הנכות הלאומי בצלאל. הצלחת "אופרה בגרוש" אפשרה לה, על פי עדותה,[16] לנסוע בשנים 1935–1937 לפריז, צרפת, שם המשיכה את הכשרתה האמנותית באקדמיה גראנד שומיאר. על פי שלמה שבא ברגר הכירה את האמנים היהודים בפריז של אותה עת ובהם חנה אורלוף, מישל קיקואין, אלפרד אברדם ואחרים.[22] על פי גלעדי, ברגר הושפעה מיצירתו של פאול קליי, אליו נחשפה בשנית בגלריות הצרפתית באותה עת.[19]

שהות זו בפריז לא הייתה רציפה. מסגרת הלימודים החופשית ב"גראנד שומייר" איפשרה לה לבקר בפלשתינה ב-1935. ב-29 ביולי השתתפה ברגר, יחד עם גבאי ואנשי רוח אחרים בוועדה איניציטורית להגנה על האסירים הפוליטיים הקומוניסטים ששבתו רעב בירושלים.[24] אז יצרה את התפאורות למחזות "הילד הזר" (15 באפריל) ו"המכשפה" (17 בנובמבר, תיאטרון קומדיה א"י) ובשנת 1936 את "נינה" (24 בפברואר, תיאטרון קומדיה א"י) ו-"טופאז" (26 בספטמבר, תיאטרון קומדיה א"י) ואת "השגעון הגדול" (17 בדצמבר, תיאטרון סדן).

"ה"מכשפה" שעיצבה ברגר זכתה לביקורות אוהדות בידי מבקרי התקופה כאורי קיסרי[25] ויעקב פיכמן[26] שאבה את השראתה מן המסורת הרוסית. הרמן (גרשון) סוויט מצא בה את השפעת התפאורה של הבלט "פטרושקה".[27]

בסוף שנת 1936 הציגה ברגר ב"תערוכה הכללית" של אגודת הציירים והפסלים. מרדכי אבי-שאול תיאור את ציורה "אשה עם ילד" ככזה הנע בין מוקד פניה המפורטים של הדמות, לבין פרטי הרקע המוזנח "כאילו במכוון".[28]

תל אביב, 1953-1937 עריכה

 
בכורת האופרה "תאיס". מימין לשמאל: מרק לברי, אברהם וילקומירסקי, אדיס דה-פיליפ, הבמאי פרידריך לובה, המנצח מרדכי גולינקין, שלמה קפלן, ג'ניה ברגר והכוריאוגרפית יהודית אורנשטיין. אברהם פעמוני יושב באמצע.

התקופה שבין סוף שנות ה-30 למחצית שנות ה-50 היוו תקופת שיא בפעילותה של ברגר כמעצבת. יחסיה עם עולם התיאטרון אף הובילו לנישואיה לשחקן האהל יהודה גבאי, בפברואר 1938.

בין השנים 1936–1938 השתתפה ברגר בהפקת סרט הקולנוע "מעל החורבות" בבימוי נתן אקסלרוד. ניתן להניח שאת התפקיד קיבלה ברגר בגלל העובדה כי בסרט השתתפו כמה משחקני "אוהל". ברגר יצרה לסט עיצוב לתלבושות הילדים וכן יצרה אביזרים שונים, בעיקר כלי נשק עתיקים עשויים קרטון. כלי נשק אלו נראו אמתיים מספיק כדי שרכב ההפקה ייעצר על ידי שוטר בחשד לאחזקת נשק בלתי חוקי.[29]

במקביל לפעילותה המרכזית כמעצבת תיאטרון, עסקה ברגר בציור בצבעי-מים וצבעי-שמן. עד לסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 התרכז ציורה בתיאורי נוף ובמעט פורטרטים, מרביתן של נשים. ב-13 באפריל 1940 נפתחה תערוכת היחיד הראשונה שלה בגלריה כץ בתל אביב.[30] התערוכה כללה ציורים שנוצרו החל משנת 1937 והציגו, על פי ש. שריה מעבר מ"'מרה שחורה' וחיפושי 'הבעה' מעוקמת" אל "אור ורב-גווניות ותכלת איומה של ירקון מתפצל".[31] [השלמה - תיאור עבודות אם ימצאו]. במקביל הציגה בתערוכה הכללית תיאור נוף בשם "פרח השקד".[32]

ב-9 בינואר 1941 העלתה "הבימה" באולם מוגרבי את המחזה "מיכל בת שאול" מאת אהרון אשמן. היה זה המחזה הארצישראלי הראשון שעשה שימוש בתנ"ך כרקע וכמקור איקונוגרפי.[33] ההפקה זכתה להצלחה גדולה ברחבי הארץ.[34] התפאורה שעיצבה ברגר, שכמו כל תפאורות התיאטרון של אותן שנים נועדה לניוד ברחבי הארץ, כללה סצנה של בתי-אבן מצוירים בקווים כללים וגרם מדרגות המוביל לשער אבן כבד וכן סצנת פנים, ובה נשקף מדבר חולי ובו עצי זית דרך השער.[35]

המחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", הצגה בעלת רוח דומה, עלה ב-7 בינואר בתיאטרון "האהל". ברגר עיצבה את התפאורה והתלבושות להפקה. בביקורת על ההפקה ציין חיים גמזו את התאמת יופיין של התפאורות, ובייחוד את העיצוב של כיכר השוק ופועליה.[36] הצלחת המחזה הולידה גל של הצגות המבוססות על נושאים תנ"כים, שברגר הרבתה לעצב בשנים אלו. בין היתר עיצבה את המחזות "בר כוכבא" (1945) על פי ירוסלאב ורבליצקי, "אהבת ציון" (1947) על פי אברהם מאפו, "אהבת נעורים" (1950) מאת אשמן וכן את הפקת האופרה "תאיס" (1948), המבוססת על נושא מיוון העתיקה.

האופרה הישראלית, ש-"תאיס" הייתה הפקתה הראשונה, הוקמה על ידי אדיס דה פיליפ. ברגר כבר הייתה ביחסי עבודה עם הבמאי פרידריך לובה ומארק לברי, וייתכן שקשרים אלו הביאו לבחירתה כמעצבת. ב-15 באפריל עלתה האופרה באולם הבימה, שהייתה באותה עת בסיור בארצות-הברית.[37] במשך השנתיים הבאות יצרה ברגר עוד 6 הפקות נוספות עבור האופרה ובהן "הספר מסביליה", "ריגולטו", "טוסקה" ואחרים. את התפאורות לאופרה ביצע בעיקר יחזקאל (חוצקל) גולדמן, בונה התפאורות הראשי של הבימה.[38]


עין הוד - ת"א עריכה

 
ברגר בעין הוד (1960)
 
איצ'ה ממבוש וג'ניה ברגר בעין הוד (1966 בקירוב)

בשנת 1953 נמנתה ברגר עם מייסדי כפר האמנים בעין הוד. בהשפעת מרסל ינקו החלה לעסוק גם ב"אמנות פופולרית, כגון קרמיקה והדפסי-אמנות, שידברו אל המונים".[39] גם אמנים אחרים נטו באותה עת אחרי האמנות העממית, הן ממניעים סוציאליסטים והן כתוצאה מהשפעות אמנותיות אירופיות. השפעה בולטת הייתה זו של הצייר הצרפתי ז'ורז' רואו, שסגנונו האקספרסיבי אומץ על יד אמנים ישראלים שונים.

ביטוי פומבי ראשון להשפעות אלו היה בתערוכות היחיד שהציגה ברגר במוזיאון תל אביב ב-1957. התערוכה שילבה בין 17 ציור נוף וטבע דומם על בד, 10 ציורי גואש על נייר, ו-8 סקיצות לתפאורות.[40] חלק מן העבודות הציגו את הסגנון חדש שכלל שימוש בקונטורים בולטים יותר, וחופשיות רבה יותר בעיצוב הצורה[41] בעבודות אלו "נעלם הצד 'התיאטראלי' לחלוטין ובמקומה באה הדגשה על הצבע".[42] הסגנון החדש שאמצה ברגר הלם את המדיום החדש שהחל להתפתח ביצירתה - הפיסול הקרמי, שיהפוך לעיקרי ביצירתה.

כבר בשנת 1955 בקירוב נבנתה בכפר סדנה לקרמיקה, אותה ניהל איצ'ה ממבוש. שם, נחשפה ברגר לעבודה במדיום זה. את ההדרכה הראשונה נתנה לה הדוויג גרוסמן, שהתגוררה בכפר בשנים 1957-1953.[43] עם זאת, ההשפעה הבולטת על ברגר בתחום הקרמי הייתה של האמן ומעצב התפאורות האיטלקי עמנואל לוצאטי, שבשנת 1957 קיים קורס לציור קרמי בעין הוד.[44] בשנת 1961 בקירוב אף ביקרה ברגר את לוצאטי בסדנתו שבאיטליה.[45]

תערוכת היחיד של ברגר, שהתקיימה ב-1959 בגלריה צ'מירינסקי[46] כללה כ-30 עבודות בנושאים הלקוחים מן התנ"ך. בעבודות, שמרביתן בקרמיקה, עשתה ברגר שימוש בזיגוגים צבעוניים שונים על חלק מן הקומפוזיציה, תוך שהיא מדגישה את חומריות הקרמיקה. התערוכה זכתה לאזכורים רבים בעיתונות היומית. יונה פישר, מבקר האמנות של העיתון "למרחב", תיאר את סגנון עבודות זה כאילוסטרטיבי ומסוגנן, אך כזה החף מדקורטיביות.[47]

ב-1962 הציגה ברגר תערוכת יחיד שנייה במשכנו החדש של מוזיאון תל אביב - ביתן הלנה רובינשטיין. בתערוכה זו כבר הושם הדגש על תבליטי הקרמיקה.[48] בעקבות התערוכה הזמין אותה חיים גמזו להשתתף בתצוגת הביתן הישראלי בהביאנלה לאמנות בסאו פאולו ב-1963. ברגר הציגה עשר עבודות הקרמיקה, לצד עבודות של יעקב אגם, יחיאל קריזה ונפתלי בזם.[49]

בשנת 1965 השתתפה בסמינר בינלאומי לקרמיקה בגמונדן, אוסטריה. בעקבות זאת הייתה ברגר מיוזמי "סמינר עבודה בינלאומי לקרמיקה ארכיטקטונית" שהתנהל בעין הוד בשנת 1966.[50] המרצה המרכ הסמינר שב עמנואל לוצאטי לעין הוד. החל מתקופה זו הפך הפיסול הקרמי הפך למרכזי ביצירתה מאז. ברגר אימצה אורך חיים שכלל שהות בביתה בעין הוד ובסטודיו לקרמיקה בכפר במהלך השבוע, ושהות בתל אביב-יפו במהלך סופי השבוע.[5]

בשנת 1965 הציגה תערוכת קרמיקה ב"גלריה צ'מירינסקי" בתל אביב.[51] בשנת 1968 בקירוב יצרה ברגר עשר סדרות של הדפסי אבן (במהדורה של 35 עותקים כ"א) בסדנת ההדפס שבעין הוד. אלו שימושו אותה אחר כך כמקור איקונוגרפי לעבודותיה.[52] "זה שנים שאני מחפשת אמצעי ביטוי חדשים. קרא לזה חזרה לתנ"ך, קרא לזה ניסיון לביטוי פרימיטיבי - אני אינני מאמינה בהגדרות".[53]

בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 הפסיקה ברגר לעסוק בעיצוב תפאורות.

ברגר זכתה בין השאר בפרס ההסתדרות, ובשנת 1971 בפרס משרד החינוך והתרבות על יצירתה.

ב-1984, במסגרת תערוכה של אגודת מעצבי הבמה בגלריה 13 וחצי ביפו, קיבלה ברגר פרס הוקרה מיוחד על עבודתה. בשנת 1993 עברה להתגורר בתל אביב-יפו. ג'ניה ברגר נפטרה בבית החולים איכילוב תל אביב בשנת 2000 ונטמנה בבית העלמין נחלת יצחק ליד בעלה. לזוג לא היו ילדים.

יצירתה של ג'ניה ברגר עריכה

ציור ופיסול קרמי עריכה

את עיקר יצירתה בציור יצרה ברגר עד לסוף שנות ה-50 של המאה ה-20. עבודות אלו, שמרביתן הן תיאורי נוף ופורטרטים, מאופיינים באימפסטו. במשך השנים עברה ברגר מציור בסגנון פוסט-אימפרסיוניסטי, המדגיש את כבדות המודל האנושי, אל תיאור סמלי המבוסס על איקונוגרפיה השאובה מן התנ"ך.[54] גם בתיאורים בצבעי-המים שיצרה מודגשת בהדרגה הנטייה לשטיחות, על ידי שימוש המשיכות מכחול רחבות ובקונטורים עבים.

בשנות ה-60 עבר מרכז יצירתה לעיסוק בפיסול קרמי במדיום של תבליט שטוח או פיסול חופשי קטן ממדים. כמעט כל עבודותיה, החל מתקופה זו, הצטמצמו למספר נושאים שנשאבו מן המנ"ך ובהם דמויות האוהבים משיר השירים ומסיפור יעקב ורחל, דמויות של שומרים ואריות. נושאים אלו שבו והופיעו בעבודותיה שוב ושוב, לעיתים תוך שימוש באותה הקומפוזיציה לציור ולפיסול קרמי. "אינני יודעת מדוע אני חוזרת על אותן דמויות בצורות שונות. נראה שעדיין לא השתחררתי מהן", העידה ברגר על יצירתה, "לכולם נתתי שמות תנ"כיים. למה? אולי הקשר ההיסטורי של עם ישראל עם ארץ-ישראל התחזק אצלי אחרי המלחמה. מי יודע?"[52] במהלך שנות ה-60–70 יצרה שורה של ציורי אריחים במקומות ציבוריים שונים בישראל.

תיאטרון עריכה

 
שמחה צחובל ולאה דגנית כשלמה המלך ואמו במחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", (אהל, 1943)

בשונה מציירים ארצישראלים שונים, שעסקו בעיצוב לבמה כמדיום משני, הייתה ג'ניה ברגר, לצידו של עמנואל לופטגלאס, מעצבת הבמה המקצועית הראשונה בארץ-ישראל. עיצוב לבמה היה המדיום הבולט ביצירתה עד לראשית שנות ה-60 של המאה ה-20.

"באותם ימים היה קשה מאוד לעשות תפאורות.", תיארה ברגר את העבודה בראשית ימיה כמעצבת בארץ-ישראל. "לא היו חומרים והאמצעים הטכניים היו מוגבלים מאוד. התיאטרון היה מרבה לנסוע ומופיע בבמות פרימיטיביות והתפאורה הייתה צריכה להתאים לכל מקום. התפאורה הייתה מפורקת לחלקים כדי שאפשר יהיה להעלות אותה למכוניות, והבדים והמסכים היו מקופלים הרבה".[55]

מאמר ביקורת מוקדמת שהוקדש לתפאורה של ברגר פורסמה ב"דבר" בשנת 1944 על ידי דוד אריה פרידמן. על פי פרידמן יצירתה של ברגר מבטאת יסוד מרכזי של מציאות, המבוטאת בהומור ובחן.[56]

על פי אורנה בן-מאיר עבודותיה של ברגר עשו שימוש נרחב בדו-ממדיות התפאורה, לא רק מתוך רוח הזמן ואילוצי ההפקה, כי אם גם כדרך ביטוי לדיון ב"בדיון התיאטרון".[57] ביטוי חזותי בולט לכך ניתן למצוא בשימוש הנרחב שעשתה האמנית במסגרת דקורטיבית - "תמונת במה" - המופיעה בהצגות כגון "חטיפת בנות הסבינים" (1941, הבימה), "על חטא שלא חטאו" (1941, הבימה), "הסערה" (1947, אהל), "הכפר סטפאנצ'יקובו" (1951, אהל) ועוד. בן-עמי מדגישה את השימוש בה בעיקר במחזות ה"רוסים".[58] מסגרת זו תוחמת את "הקיר הרביעי" של הבמה ומדגישה את מלאכותיות שבו.

עם זאת, עיקר חשיבותה כיום הוא בעיצוב מחזות תנכ"ים בשנים בהן נולד ז'אנר זה בתרבות הארצישראלית והישראלית. בין אלו ידועים בעיקר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (1943, אוהל), "מיכל בת שאול" (1941, הבימה) ו-"אהבת ציון[59]" (1947, הבימה). "עבודתיה של ג'ניה ברגר", תיאר דוד שריר, "יצרו ז'אנר מיוחד בתיאטרון הארץ ישראלי, שמאס בעיירה היהודית המזרח אירופית והוביל בשנות החמישים ל'ישראליזם' בנוסח להקת ענבל, חנויות משכית, שיגעון הארכאולוגיה וחידוני התנ"ך".[60] העיצובים של ברגר, שאבו השראה מתולדות האמנות והן מן האוריינטליזם האירופי, וניסחו דרכם סוג של עבר מיתולוגי יהודי-ארצישראלי.

עיצוב במה ותלבושות[61] עריכה

שם הצגה תיאטרון מחבר במאי הערות שנה
מלכת השלג ברלין, גרמניה האנס כריסטיאן אנדרסן א. פ. דיאמאנטידי 1931
מרד המכבים ברלין, גרמניה רפאל צבי רפאל צבי 1931
בני קריק ברלין, גרמניה איסאק באבל (ע"פ) איז'ו גולנד (לא הוצג) 1931
אופרה בגרוש אהל ברטולד ברכט אלפרד וולף 1933
רסיטל של דבורה ברטונוב תלבושות 1933
רסיטל של טיל (תהילה) רוסלר (Tile Roessler) תלבושות 1934
ליליום אהל פרנץ מולנאר פרידריך לובה 1935
המכשפה תיאטרון 'קומדיה א"י' אברהם גולדפדן מיכאל גור תפאורה 1935
הילד הזר תיאטרון 'קומדיה א"י' א. שקוורקין מיכאל גור 1935
טופאז תיאטרון סדן מוריס פאניול יצחק משה דניאל 1936
השגעון הגדול תיאטרון סדן אביגדור המאירי (ע"פ) יצחק משה דניאל 1936
בלט פנטומימה תיאטרון רמפא בהנהלת מארק לברי מארק לברי 1936
נינה תיאטרון 'קומדיה א"י' ברונו פרנק אלפרד וולף 1936
קברט סאטירי תיאטרון סדן אביגדור המאירי (?) יצחק משה דניאל 1937
רסיטל של דבורה ברטונוב תלבושות 1937
יום הדין אהל אלמר רייס משה הלוי 1938
מעל החורבות [סרט קולנוע] סרטי כרמל נתן אקסלרוד תלבושות ורקווזיטים. הסרט הופק בשנים 1936–1938 1938
גם הוא באצילים אהל מולייר משה הלוי 1939
גם הוא באצילים אהל מולייר משה הלוי 1940
Palestinian Picture Book - להקת מחול טיל (תהילה) רוסלר (Tile Roessler) קולנוע מוגרבי 1940
עזה כמות אהבה חוג צעירים תימנים בחסות ההסתדרות הכללית אהרון פולאק משה הלוי 1940
דבורה ברטונוב - תוכנית חדשה מוגרבי תלבושות 1940
פרופסור תומאס (היוצר) אהל הנס מילר פרידריך לובה 1941
מיכל בת שאול (מחזה) הבימה אהרן אשמן ברוך צ'מרינסקי 1941
על חטא שלא חטאו הבימה אלכסנדר ניקולאייביץ' אוסטרובסקי יהושע ברטונוב 1941
חטיפת בנות הסבינים הבימה פראנץ שנתאן, פאול שנתאן צבי פרידלנד 1941
הקונצרט הבימה הרמן באהר צבי פרידלנד 1942
כוכב השחר הבימה אמלין ויליאמס צבי פרידלנד 1942
במעגל הנישואין חוג צעירים תימנים בחסות ההסתדרות הכללית לזלי סטיבנס משה הלוי 1942
שלמה המלך ושלמי הסנדלר אהל סמי גרונימן משה הלוי 1943
אנשי רוסיה הבימה קונסטנטין סימונוב צבי פרידלנד 1943
קולחוז של נשים אהל מיכאיל וודופיאנוב, י. לפטיב משה הלוי 1944
בר כוכבא אהל ירוסלאב ורבליצקי (ע"פ) משה הלוי 1945
שידוכים הבימה ניקולאי גוגול יהושע ברטונוב 1945
נשות וינדזור העליזות אהל ויליאם שייקספיר משה הלוי 1946
ריקוד-יחיד של גרטרוד קראוס אהל תלבושות 1946
מעגל הגיר אהל אלפרד הנשקה פרידריך לובה 1947
הסערה אהל אלכסנדר ניקולאייביץ' אוסטרובסקי משה הלוי 1947
ערב מחול של נעמי אליסקובסקי 1947
אהבת ציון הבימה אברהם מאפו (ע"פ) צבי פרידלנד 1947
העוצר הגדול המטאטא יהושע בר-יוסף יוסף אוקסנברג 1947
שורשים עמוקים אהל ארנו ד'איסו, ג'יימס גאן פרידריך לובה 1948
תאיס האופרה הישראלית ז'יל מאסנה פרידריך לובה 1948
הספר מסביליה האופרה הישראלית רוסיני אדיס דה פיליפ 1948
מנון האופרה הישראלית ז'יל מאסנה אדיס דה פיליפ 1948
ארבעת הגדולים אהל ג'ורג רולאנד פרידריך לובה 1949
יום מנוחה אהל ואלנטין קאטאייב איזידור הרשקוביץ 1949
אהבת נעורים הבימה אהרון אשמן אברהם ברץ 1949
סיפורי הופמן האופרה הישראלית ז'אק אופנבך אדיס דה פיליפ 1949
לה בוהם האופרה הישראלית פוצ'יני אדיס דה פיליפ 1949
ריגולטו האופרה הישראלית ג'וזפה ורדי אדיס דה פיליפ 1949
טוסקה האופרה הישראלית פוצ'יני אדיס דה פיליפ 1949
חליל הכשפים הבימה רוברט מקאנדרו שמעון פינקל 1950
מיס מייבל הבימה רוברט סדריק שריף שמעון פינקל 1950
בית הלל הבימה משה שמיר צבי פרידלנד 1950
שועלים קטנים הבימה ליליאן הלמן צבי פרידלנד 1951
זה קרה בתל אביב המטאטא יהושע בר יוסף יוסף אוקסנברג 1951
הכפר סטפאנצ'יקובו אהל דוסטויבסקי (ע"פ) פטר שארוף 1951
הבן יקיר לי אהל רונאלד פרטוי, מיכאל פרטוי זאב ברבן 1951
חכם והוא פתי (מיומנו של מנוול) אהל אלכסנדר ניקולאייביץ' אוסטרובסקי פטר שארוף 1951
מופע לכבוד מחצית היובל לאזור נהלל והקישון אמפיתיאטרון בקרבת גבת יגאל מוסינזון משה הלוי 1951
ערב מחול של נעמי אליסקובסקי 1951
תמר איש ער אהל יגאל מוסינזון משה הלוי 1952
המצודה הבימה עמנואל רובלס צבי פרידלנד 1952
חובנשצ'ינה האופרה הישראלית מודסט מוסורגסקי אדיס דה פיליפ 1952
בית ספר למשלמי מיסים המטאטא ורני בר יוסף אוקסנברג תלבושות (תפאורה: י. רוזנבלום) 1952
שבת בטבריה המטאטא יהושע בר יוסף יוסף אוקסנברג 1952
פעמי רגלים קבוצת יבנה יצחק אשר צבי פרידלנד מופע של הסתדרות הפועל המזרחי - הקיבוץ הדתי בקבוצת יבנה 1952
שירת נורווגיה האופרה הישראלית אדוארד גריג אדיס דה פיליפ 1953
זהירות, הדרך בתיקון לי-לה-לו זנון ורדן זנון ורדן 1953
מסע העדלאידע בתל אביב-יפו משה הלוי 1953
מיסים ונפלאות המטאטא יעקב דווידון יוסף אוקסנברג 1953
מנדל החוכר אהל י"ל פרץ (ע"פ) צבי פרידלנד 1953
מחזה המונים לרגל האחד במאי: מפגן חגיגי של משלחות האגודות המקצועיות, תל אביב-יפו יעקב אורלנד צבי פרידלנד 1953
חתונה בעיירה [סרט קולנוע] סרט מחול של דבורה ברטונוב. ברגר יצרה תפאורת רקע לסרט זה. 1953
אתה מספר לי המטאטא אפרים קישון מנחם גולן 1954
המת החי הבימה טולסטוי (ע"פ) צבי פרידלנד 1954
מירנדולינה אהל קארלו גולדוני משה הלוי 1954
שוק התערוכה של ארגון אמהות עובדות, תל אביב-יפו בית לסין עיצוב הדוכנים 1954
עצרת המונים לכבוד האחד במאי, תל אביב-יפו אצטדיון תל אביב 1954
בדגל קדומים - חגיגת יובל השבעים לגדרה עבר הדני צבי פרידלנד 1954
מסע העדלאידע בתל אביב-יפו משה הלוי עיצוב מבני התהלוכה עם אריה נבון 1955
תה וסימפתיה אהל רוברט אנדרסון יונס טורקוב 1955
אלדורדו אהל יגאל מוסינזון מנחם גולן 1955
ר. או. אר (רוסמוס אוניברסל רובוטס) אהל קארל צ'אפק יהודה גבאי 1955
עצרת לילית - משא ההתנדבות [מטעם ועד חגיגות ההתנדבות במלחמת העולם השנייה] (31 במרץ) אצטדיון רמת גן משה שמיר צבי פרידלנד 1955
שמשון (אורטוריה) הבימה גאורג פרידריך הנדל גרטרוד קראוס ביצוע בהפקת עיריית אשקלון 1955
לעולם לא מאוחר אהל פליסיטי דאגלס משה הלוי 1956
האחים קרמזוב הבימה דוסטויבסקי (ע"פ) צבי פרידלנד 1956
נשות וינדזור העליזות אהל ויליאם שייקספיר נשה הלוי 1957
המבשר: מחזה מחיי יהודי תימן אהל סעדיה דמארי זאב ברבן 1957
שולמית תיאטרון דו-רה-מי אברהם גולדפאדן (ע"פ), משה וילנסקי, יגאל מוסינזון מנחם גולן ברגר יצרה, כנראה, תלבושות. בפרסומים מצוינת כיוצרת "ציור". תפאורה מאת שלמה יוריני 1957
פעמי רגלים - שמחת בית השואבה (חגיגות העשור) אמפיתיאטרון, קבוצת יבנה יצחק אשר צבי פרידלנד 1958
דון פסקואלה האופרה הישראלית דוניצטי אדיס דה פיליפ 1958
אסירה מס' 72 אהל פראנטישק לאנגר זאב ברבן 1958
משרה טובה אהל אלכסנדר ניקולאייביץ' אוסטרובסקי משה הלוי 1958
מחזה התקומה האצטדיון העירוני, חיפה יעקב אורלנד צבי פרידלנד 1958
אבן אל אבן - מחזה עם המתאר שלבי בנינה של ירושלים החדשה ביניני האומה, ירושלים יעקב אורלנד צבי פרידלנד במסגרת חגיגות העשור 1958
הספר מסביליה האופרה הישראלית רוסיני אדיס דה פיליפ 1959
לה בוהם האופרה הישראלית פוצ'יני אדיס דה פיליפ 1959
חשמלית ושמה תשוקה אהל טנסי ויליאמס מנחם גולן 1959
החייל טאנאקה אהל גאורג קייזר האנס יראי 1959
הידועה בציבור אהל אדוארדו דה פיליפו יוסף שן 1960
גם הוא באצילים אהל מולייר משה הלוי 1962
הבאיאדרה תיאטרון האופרטה יוליוס בראמר, אלפרד גרינוואלד ביטוש דוידוב 1962
במעגל הנישואין תיאטרון משה הלוי לסלי סטיבנס משה הלוי 1962
פרח של הוואי תיאטרון האופרטה פאבל אברהם, אלפרד גרינוואלד ביטוש דוידוב 1963

פרסים עריכה

  • פרס בית גולומב, כפר האמנים, עין הוד
  • 1971 פרס, משרד החינוך התרבות והספורט
  • 1984 פרס אגודת מעצבי במה בישראל
  • 1986 פרס הסתדרות העובדים הכללית
  • 1990 יקירת העיר תל אביב-יפו

תערוכות יחיד עריכה

עבודות במרחב הציבורי עריכה

  • אריחי קרמיקה מזוגגים, סניף הביטוח הלאומי, יפו
  • ציפורים ואיילות, תבליט קרמיקה מזוגג, בניין עיריית קריית שמונה
  • קיר המזרח (1959), בית הכנסת המרכזי בצפון תל אביב, תל אביב-יפו
  • מלך ומלכה (1959), גובה 62 ס"מ, ליד ביתן הקרמיקה, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב-יפו (תמונות חופשיות)
  • ושבו בנים לגבולם (1961), תבליט קרמיקה מזוגג, רחוב מבצע סיני 20, רמת יוסף, בת ים (תמונות חופשיות)
  • אריחי קרמיקה מזוגגים (1962), המכון המטאורולוגי, בית דגן
  • אריחי קרמיקה מזוגגים (1966), תבליט קרמיקה מזוגג, הגלריה המרכזית, עין הוד (הקיר נוצר עבור בית החולים לחולי נפש בטירת הכרמל והועבר לעין הוד) (תמונה חופשית)
  • יונים במעופן (1968), תבליט קרמיקה מזוגג, לשעבר במרכזית הדואר, רחוב לינקולן, תל אביב-יפו (פורק והועבר לאוסף מוזיאון ארץ ישראל)
  • ללא כותרת (1968), אריחי קרמיקה מזוגגים, גובה 300 ס"מ, אורך 1000 ס"מ, סניף הדואר, רחוב ויצמן, תל אביב-יפו (תמונה חופשית)
  • שלט מוזאיקה (1970), כיכר אבא חושי, עין הוד (תמונה חופשית)
  • [שומרים] (1980-1970) תבליט קרמיקה מזוגג, רחוב הפנינה פינת היהלום, כפר סבא (לשעבר בניין של משרד התקשורת) (תמונות חופשיות)
  • תבליט לזכר רמי לוף (1979), חדר האוכל, מכון וינגייט

פרסומים עריכה

איורים עריכה

  • ז' אריאל, 101 מעשיות אגדות וספורים, הוצאת אמנות, תר"ץ [1930]
  • אלף בית: מקראה, מולדת, תל אביב, תרצ"ג [1933-1932]
  • קיפניס, לוין, מי בן חיל?, הוצאת ספרים א.י.שטיבל, תל אביב, 1940 בקירוב [עם נחום גוטמן]
  • טשרנוביץ, ימימה, מוקי, מסדה, תל אביב, תש"ג [1943-1942]
  • טשרנוביץ, ימימה, מוקי השובב, מסדה, הרצליה, תש"ח [1949-1948] [פורסם בשתי מהדורות נוספות]
  • גבאי, יהודה, סבתה בבושקה, תג, תל אביב, 1996
  • הר, סולו, אורח לרגע: שירים, מעיינות, תל אביב, 2000

קטלוגים עריכה

  • ג'ניה ברגר: תמונות ותפאורות תיאטרון, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1957
  • ג’ניה ברגר: תערוכת ציורי קרמיקה, גלריה לאמנות ע"ש צ’מרינסקי, 1959
  • ג'ניה ברגר, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1962
  • ג’ניה ברגר: תבליטי קרמיקה, גלריה נורה, ירושלים, 1970
  • ג'ניה ברגר, גלריה יפו העתיקה, תל אביב, 1972
  • ג'ניה ברגר, [חמו"ל], תל אביב, 1977
  • ג'ניה ברגר, גרפאור, תל אביב, 1987 בקירוב
  • זך, נתן (עורך), ג'ניה ברגר: עבודות לתיאטרון, הוצאת שפיר, תל אביב, 1994
  • בן מאיר, אורנה (אוצרת), ג'ניה ברגר: ציירת אופרה, אמנות לעם - המדור לאמנות פלאסטית, תל אביב, 1997
  • ג'ניה ברגר: פיסול קרמי, [חמו"ל], תל אביב, 1998
  • ג'ניה ברגר: ציורים 1994-1999, גלריה מבט, תל אביב, 1999
  • טלפיר, גבריאל, "ג'ניה ברגר", גזית, כרך כ"ח: כסלו-אדר תשל"ב, 1972, (ט-יב; 333-336), עמ' 73–75

גלריה עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

מיזמי קרן ויקימדיה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ג'ניה ברגר

הערות שוליים עריכה

  1. ^ כך על פי “Berger, Genia,” in: Frithjof Trapp (ed.), Handbuch des deutschsprachigen Exilt,heaters 1933–1945, 2, Munich: K.G. Saur, 1999, p. 71.
  2. ^ על מצבת קברה נכתבה שנת הלידה 1907, ראו הקבר של ג'ניה ברגר גבאי בבית הקברות נחלת יצחק, באתר BillionGraves. במקורות אחרים מופיעה השנה 1910.
  3. ^ ראו: אוסטרובסקי, גרגורי, "יצירה", בתוך: ג'ניה ברגר, מבט גלריה לאמנות, תל אביב, 1999 (ללא מספרי עמודים)
  4. ^ ראו: י. בעאם, יצחק ברגר ז"ל, הארץ, 3 במאי 1937; וגם: י. בעאם, יצחק ברגר ז"ל, הארץ, 14 באפריל 1947
  5. ^ 1 2 ראו: חזרה למגדלים על החול, דבר, 19 במרץ 1965
  6. ^ ראו: זאב בר נוף, ג'ניה ברגר: העבר חי בהווה, דבר, 28 במאי 1970
  7. ^ ראו: בן מאיר, אורנה, "ג'ניה ברגר - השפעות והתפתחות", בתוך: ג'ניה ברגר: ציירת אופרה, אמנות לעם, עין הוד, 1997, עמ' 6
  8. ^ ראו: שבא, שלמה, "ג'ניה ברגר - מסורת וחידוש בתיאטרון", בתוך: זך, נתן (עורך), ג'ניה ברגר: עבודות לתיאטרון, הוצאת שפיר, תל אביב, 1994 (ללא מספרי עמודים).
  9. ^ ליאונורה בלוך (1943-1881; Eleonora Abramovna Bloch) הייתה פסלת שלמדה אצל אוגוסט רודן בפריז. ראו: טלפיר, גבריאל, "ג'ניה ברגר", גזית, כרך כ"ח, חוב' ט-יב, עמ' 73.
  10. ^ יקל החל בשנת 1925 ללמד בבית הספר הממלכתי לאמנויות של ברלין.
  11. ^ ברגר הגיע יחד עם שושנה פרסיץ, שהגיעה באניה "קאנדה". ראו: הלוית הד"ר יוסף פרסיץ ז"ל, דואר היום, 12 בנובמבר 1925
  12. ^ בית הספר נפתח בשנת 1925 על ידי י.גלזרמן ברחוב מונטפיורי 7. לצד מכונאות ואלקטרוניקה נלמד בו גם "תורת הבניין". ראו: מודעה, דבר, 27 בספטמבר 1929 על פי ברגר, האב התנגד ללימודי אמנות חופשיים וההרשמה ללימודי אדריכלות הייתה פשרה. ראו: רב-נוף, זאב, "גניה ברגר: העבר חי בהווה", דבר, 28 במאי 1970.
  13. ^ ראו: עפרת, גדעון, "יצחק פרנקל", פריז-תל אביב: הקשר הצרפתי של האמנות הישראלית, הוצאת עופר לוין, ירושלים, עמ' 253-241.
  14. ^ ראו: אברהם מלניקוב, לתערוכת הסטודיה לציור שעל יד ועה"ת, דבר, 6 באוגוסט 1928. ייתכן וברגר הציגה בתערוכות קודמות, אולם אין אפשרות לאשר או לשלול זאת.
  15. ^ 1 2 ראו: לבטוב, יצחק, "גלריה של תקופה", על המשמר, 26 בספטמבר 1994.
  16. ^ 1 2 ראו: זאב רב-נוף, גניה ברגר: העבר חי בהווה, דבר, 28 במאי 1970
  17. ^ 1 2 ראו: Sraya Shapiro, Poets Should'nt Preach Despair, The Jerusalem Post, Movember 29, 1990.
  18. ^ ראו: שבא, שלמה, "ג'ניה ברגר - מסורת וחידוש בתיאטרון", בתוך: ג'ניה ברגר: עבודות לתיאטרון, זך, נתן (עורך), הוצאת שפיר, תל אביב, 1994 (ללא מספרי עמודים). על פי מאמר ברגר התכוונה לעסוק בציור פרסקו, אולם תחום זה לא היה אפשרי בפלשתינה של שנות ה-30 של המאה ה-20. ראו: "שיר השירים אשר לג'ניה ברגר", מעריב, 1 בספטמבר 1964.
  19. ^ 1 2 ראו: דוד גלעדי, מסילות באמנות, 1986, עמ' 57.
  20. ^ ראו: אופרה בגרוש, דואר היום, 6 בספטמבר 1933
  21. ^ ראו: זך, נתן, "ארץ לא נודעת", בתוך: ג'ניה ברגר: עבודות לתיאטרון, זך, נתן (עורך), הוצאת שפיר, תל אביב, 1994 (ללא מספרי עמודים)
  22. ^ ראו: שלמה שבא, נשים בחלונות ובפתחים, דבר, 14 בינואר 1983
  23. ^ ראו: משלוח, המשקיף, 9 באפריל 1944
  24. ^ ראו: שביטת רעב של אסירים פוליטים, דבר, 22 ביולי 1935, להגנת האיסרים הפוליטיים, הארץ, 30 ביולי 1935 ברגר המשיכה בפעילות פוליטית מתונה, בעיקר במסגרת ההסתדרות. ב-1944 הייתה פעילה בארגון תערוכה של "הועד המאוחד לעזרת יהודי פולין" על מנת לממן משלוחי סיוע ליהודים בשטחי ברית המועצות.[23] בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 השתתפה בארגון תצוגות של ארגון האימהות העובדות בהסתדרות.
  25. ^ ראו:א. קיסרי, הקומדיה הא"י מציגה את "המכשפה" מאת גולדפדן, דואר היום, 19 בנובמבר 1935, המשך
  26. ^ ראו: יעקב פיכמן, על גולדפאדן: (להצגת "המכשפה"), דבר, 6 בדצמבר 1935
  27. ^ ראו: הרמן סוויט, במות: המכשפה: בהצגת הבכורה של הקומידיה הא"י בת"א, הארץ, 20 בנובמבר 1935
  28. ^ מרדכי אבי-שאול, תערוכת האמנים לזכר דיזנגוף, הארץ, 17 בדצמבר 1936
  29. ^ ראו: מאחורי הקלעים של ממלכת הבדים, הַבֹּקֶר, 27 ביוני 1938
  30. ^ ראו: הציירת ג'ניה ברגר, אמר, 10 באפריל 1940; וגם: תערוכת הציירת ג'ניה ברגר, הַבֹּקֶר, 26 באפריל 1940
  31. ^ ש. שריה, תערוכות, הַבֹּקֶר, 28 באפריל 1940
  32. ^ תערוכת תמונותיה של הציירת ג'ניה ברגר, הַבֹּקֶר, 14 באפריל 1940
  33. ^ ראו: שבא, שלמה, "גניה ברגר - מסורת וחידוש בתיאטרון", בתוך: זך, נתן (עורך), גניה ברגר: עבודות לתיאטרון, הוצאת שפיר, תל אביב, 1994 (ללא מספרי עמודים)
  34. ^ ראו: שיא ההצלחה ב"מיכל בת שאול", המשקיף, 12 במרץ 1941
  35. ^ ראו: ש. גורליק, תיאטרון, הארץ, 14 בינואר 1941
  36. ^ ראו: חיים גמזו, "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", הארץ, 15 בינואר 1943
  37. ^ ראו: גולינקין מנצח שוב, הַבֹּקֶר, 4 במרץ 1948
  38. ^ ראו: בן-ארויו, שבתאי, "'כוחו של גורל' או סיפור הצגתם של ציורי ג'ניה ברגר", בתוך: ג'ניה ברגר: ציירת אופרה, אמנות לעם, 1997, עמ' 5
  39. ^ מריוס טימן, המנימליזם הילדותי של ג'ניה ברגר, דבר, 5 בינואר 1983 ראו גם: זומר-טל, רעיה, לטפס על הר גבוה ותלול, מוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד, 2008, עמ' 19-8
  40. ^ נפתחה תערוכת גניה ברגר וא. מרזר, דבר, 30 במאי 1957
  41. ^ ראו: אברהם רונן, תערוכת ג'ניה ברגר, הארץ, 14 ביוני 1957
  42. ^ במוזיאון תל-אביב, על המשמר, 12 ביוני 1957
  43. ^ ראו: פישר, יונה, ג'ניה ברגר: פיסול קרמי, [חמו"ל], תל אביב, 1998, עמ' 11 (ללא מספרי עמודים)
  44. ^ ראו: רחל אנגל, מה חדש בעין-הוד, מעריב, 27 ביוני 1958
  45. ^ ראו: רחל אנגל, תבליטי הקרמיקה של ג'ניה ברגר, מעריב, 6 ביולי 1962
  46. ^ ראו: ציורי קרמיקה של ג'. ברגר, הצופה, 13 במרץ 1959
  47. ^ ראו: יונה פישר, ג'ניה ברגר, למרחב, 13 במרץ 1959
  48. ^ ראו: עומר, מרדכי (עורך), יואב בראל: בין פיכחון לתמימות, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 2004, עמ' 261.
  49. ^ ראו: גמזו, חיים, הסנסציה של ה״ביאנאלא" בסאן פאולו, הארץ, 25 באוקטובר 1963
  50. ^ ראו: פרי, שרונה, חדשות הקולנוע, 16 באוקטובר 1966; וגם: רחל אנגל, קראמיקה בינלאומית - מעין-הוד, מעריב, 3 בפברואר 1967
  51. ^ ראו: ת. אבידר, ציור, במה וקרמיקה, דבר, 17 במרץ 1959, המשך
  52. ^ 1 2 ראו: "מצורות בחול - לבד ולאבן", גזיר עיתון ללא ציון מקור, 31 במאי 1968, תיק ג'ניה ברגר, ספריית מוזיאון תל אביב לאמנות.
  53. ^ מצוטט בתוך: מיכאל אוהד, מן החשמלית אל הקרמיקה, דבר, 13 במרץ 1959
  54. ^ תהליך דומה עבר על אמנים ישראלים שונים במהלך שנות ה-40–50 של המאה ה-20. ראו לדוגמה: עפרת, גדעון, אהרון כהנא, הוצאת לוין, ירושלים, 2022, עמ' 219-206.
  55. ^ שבא, שלמה, "ג'ניה ברגר - מסורת וחידוש בתיאטרון", בתוך: ג'ניה ברגר: עבודות לתיאטרון, זך, נתן (עורך), הוצאת שפיר, תל אביב, 1994 (ללא מספרי עמודים)
  56. ^ ראו: ד. א. פרידמן, הציירת ברגר והתיאטרון (להצגה "קולחוז של נשים" ב"אהל"), דבר, 11 באוגוסט 1944
  57. ^ ראו: בן-עמי, אורנה, "ציירת תיאטרון", בתוך: זך, נתן (עורך), ג'ניה ברגר: עבודות לתיאטרון, הוצאת שפיר, תל אביב, 1994
  58. ^ ראו: בן-עמי, אורנה, "ציירת תיאטרון", בתוך: זך, נתן (עורך), ג'ניה ברגר: עבודות לתיאטרון, הוצאת שפיר, תל אביב, 1994; וגם: בן מאיר, אורנה (אוצרת), ג'ניה ברגר: ציירת אופרה, אמנות לעם - המדור לאמנות פלאסטית, תל אביב, 1997, עמ' 9
  59. ^ על פי הרומן אהבת ציון מאת אברהם מַאפּוּ.
  60. ^ שריר, דוד, "הקוסמת הגדולה של התיאטרון הישראלי", הארץ, ספרים, 22 ביוני 1994
  61. ^ הרשימה נבנתה על-פי רשימת העבודות שבספר "ג'ניה ברגר: עבודות לתיאטרון" (הוצאת שפיר, 1994), בצירוף מידע שנשאב מעיתונות התקופה.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27ניה_ברגר&oldid=36639572"