ויקיפדיה

גאווה (סרט, 2014)

סרט דרמה קומית בריטי

גאווה (באנגלית: Pride) הוא סרט דרמה קומית-היסטורית להט"בי-בריטי משנת 2014, שנכתב על ידי סטיבן ברספורד ובוים על ידי מתיו וורצ'וס. הסרט, אשר עלילתו מבוססת על סיפור אמיתי, מציג קבוצה של אקטיביסטים הומואים ולסביות שגייסו כספים כדי לסייע למשפחות שנפגעו משביתת הכורים בבריטניה ב-1984, מה שבסופו של דבר הביא להקמת לסביות והומואים למען הכורים.[1] שיתוף הפעולה בין הלהט"בים לבין הכורים היה שונה מכל דבר אחר שהיה קודם לכן, ובסופו של דבר אף נחל הצלחה רבה.[1]

גאווה
Pride
בימוי מתיו וורצ'וס
הופק בידי דייוויד ליבינגסטון
תסריט סטיבן ברספורד
עריכה מלאני אוליבר עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים ביל ניי (Cliff Barry)
ראסל טובי (Tim)
ג'סי קייב (Zoe)
Karina Fernandez (Stella)
פיי מרסיי (Steph Chambers)
Julie Barclay (Pam)
Kyle Rees (Carl)
Jack Baggs (Gary)
Joshua Hill (Ray Aller)
Chris Overton (Reggie Blennerhassett)
ליז וייט (Margaret Donovan)
פאדי קונסידיין (Dai Donovan)
פרדי פוקס (Jeff Cole)
אנדרו סקוט (Gethin Roberts)
דומיניק וסט (Jonathan Blake)
אימלדה סטונטון (Hefina Headon)
ג'ורג' מקיי (Joe Cooper)
מוניקה דולן (Marion Cooper)
ג'סיקה גאנינג (Siân James)
ג'ו גילגאן (Mike Jackson)
בן שנצר (Mark Ashton)
Rhodri Meilir (Martin)
Jordan Metcalfe
Sophie Evans עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה BBC Films עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה Mozinet, Pathé Distribution, נטפליקס עריכת הנתון בוויקינתונים
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 12 בספטמבר 2014 עריכת הנתון בוויקינתונים
משך הקרנה 120 דקות
שפת הסרט אנגלית
סוגה סרט דרמה, סרט קומדיה, סרט להט"בי עריכת הנתון בוויקינתונים
הכנסות 16.7 מיליון דולר
הכנסות באתר מוג'ו pride2014
פרסים
www.pridemovie.co.uk
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הסרט הוקרן במסגרת Directors' Fortnight של פסטיבל הקולנוע בקאן בשנת 2014,‏[2][3] וזכה בפרס Queer Palm.‏[4] התסריטאי סטיבן ברספורד אמר כי יחד עם הבמאי מתיו וורצ'וס בכוונתו ליצור עיבוד תיאטרוני של הסרט למחזמר.[5]

הסרט היה מועמד לפרס גלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר - קומדיה או מוזיקלי, ולפרס באפט"א עבור הסרט הבריטי הטוב ביותר, שחקנית המשנה הטובה ביותר (אימלדה סטונטון) וסרט הביכורים הטוב ביותר של תסריטאי, במאי או מפיק בריטי.

תקציר העלילה עריכה

לאחר צפייה בדיווח חדשות בטלוויזיה על שביתת הכורים, האקטיביסט הלהט"בי מארק אשטון (Mark Ashton) (בן שנצר) מבין שהמשטרה הפסיקה להטריד את הקהילה הגאה מכיוון שתשומת ליבה נמצא במקום אחר. באופן ספונטני הוא מארגן דליים לאיסוף תרומות עבור הכורים במהלך מצעד הגאווה בלונדון. מעודד מההצלחה, הוא מקים את "לסביות והומואים למען הכורים" (בראשי תיבות: LGSM). בין חבריו הראשונים של הארגון ניתן למנות את ג'ו "ברומלי" קופר (ג'ורג' מקיי), סטודנט צעיר בן 20 ובארון, ואת גתין וג'ונתן (אנדרו סקוט ודומיניק וסט בהתאמה), זוג הומואים בוגרים, בעלי חנות ספרים המשמשת כמפקדה של הארגון.

LGSM מתמודדת עם התנגדות מצד איגודים שונים של כורים, שאינם מעוניינים שיחברו אליהם. גם בתוך הקהילה הגאה ישנה התנגדות, שכן יש החשים הסתייגות מלסייע לכורים, אשר בעבר התעללו בהם. מתוסכלים מחוסר ההיענות של האיגודים, הפעילים הגאים מחליטים במקום זאת לקחת את התרומות שלהם ישירות לכפר כורים קטן, אונולווין שבויילס. דאי דונובן (פאדי קונסידיין), דובר הכורים באונולווין, מגיע ללונדון לפגוש את בעלי בריתם החדשים. דונובן, שלא ידע שמדובר בארגון להט"בי, נרתע בהתחלה, אך לבסוף מביע את הכרת התודה שלו בנאום קצר ורהוט שהוא נושא בגיי בר מקומי.

באונולווין, קבוצת התמיכה של הנשים, בהובלת הפינה הידון (Hefina Headon) (אימלדה סטונטון) ומורין בארי (ליסה פלפרי), מתלבטת האם להזמין את חברי LGSM לכפר כהוקרת תודה. המחנה של הפינה תומך בהבעת תודה מצד כולן, אולם המחנה של מורין סבור שהומוסקסואליות היא תועבה. המתנדבת החדשה שאן ג'יימסן (Siân James (politician)) (ג'סיקה גאנינג) פועלת בלהט בעד ההזמנה, ומבקשת להצטרף לוועד. כאשר חברי LGSM מגיעים לאונולווין, הם זוכים לקבלת פנים צוננת. למחרת, ג'ונתן מייעץ לשאן אודות חוקים נגד הטרדה והתעללות משטרתית, ובהתאם לעצתו - היא צועדת לתחנת המשטרה ודורשת לשחרר כורים שנעצרו שלא כדין. רבים מביניהם מכירים תודה ל-LGSM שסייעו בשחרורם, ושתי הקבוצות מתחילות אט אט להיפתח אחת אל השנייה ולהתקרב זו לזו. מורין, המוצאת את עצמה מחוץ לעניינים, יוצרת קשר עם צהובון מקומי, ומדווחת על המצב האונולווין. לאחר שהסיפור מתפרסם, וכולל שמות גנאי כלפי הקהילה הלהט"בית, הכורים חשים מושפלים, וקוראים להצבעה באם לקבל את תמיכת LGSM.

בלונדון, מארק מעודד את חבריו לאמץ את שמות הגנאי שהופיעו בצהובון, והוא מארגן מסיבת התרמה במועדון מקומי, בהשתתפות ברונסקי ביט. אל המסיבה מגיעים דאי, הפינה ומספר מנשות אונולווין. מארק נתקל בטים (ראסל טובי), מאהבו לשעבר, ומגלה שהוא חולה סופני באיידס. באירוע ההתרמה "Pits and Perverts" ("כורים וסוטים") מותרמים אלפי לירות שטרלינג עבור אונולווין. עם זאת, מורין מצליחה להקדים את הצבעת האיגוד נגד קבלת תרומות מ-LGSM בשלוש שעות, וללא נוכחותם של דאי או הפינה, שעדיין נמצאים בלונדון, המחנה של מורין זוכה בהצבעה. מארק המאוכזב פורש מ-LGSM. גתין מותקף באלימות ומאושפז בבית חולים. בעל כורחו, ג'ו יוצא מהארון בפניו הוריו, לאחר שאלו מוצאים בחדרו תמונות שלו מאונלווין, והם מאלצים אותו לעזוב את LGSM.

במרץ 1985 מסתיימת שביתת הכורים. הכורים של אונלווין מתאספים יחד כדי לחזור לעבודתם. ג'ו רואה את החדשות ומתגנב לאונלווין כדי להביע את תמיכתו, שם הוא נתקל במארק. מארק מתעמת עם ג'ו הסודות ששמר מהוריו. משפחתו השמרנית של ג'ו חשה מושפלת כאשר שאן מסיעה את ג'ו הביתה, והוא מחליט לעזוב את הבית.

בבוקר מצעד הגאווה ב-1985, מארק חוזר לקבוצה ומתנצל על נטישתו. הוא מוביל את LGSM למצעד, שם מצטרפים אליהם מאות כורים במפגן של הזדהות. סצנת הסיום חושפת כי לאחר האירועים המתוארים בסרט, מפלגת הלייבור שילבה במצעה מאבק למען זכויות להומואים ולסביות, בעקבות לחץ האיחוד הלאומי של עובדי הכרייה, שאן נבחרת לאחר מכן לפרלמנט ומארק אשטון (Mark Ashton) נפטר מאיידס שנתיים אחר כך.

שחקנים ודמויות עריכה

שם השחקן/ית שם הדמות אודות הדמות
דגל הגאווה  חברי לסביות והומואים למען הכורים דגל הגאווה 
בן שנצר מארק אשטון (Mark Ashton) מייסד לסביות והומואים למען הכורים.
ג'ו גילגון מייקל "מייק" ג'קסון חברו הטוב ביותר של מארק.
פיי מרסיי סטפני "סטף" צ'יימברס הלסבית היחידה מבין מייסדי לסביות והומואים למען הכורים.
דומיניק וסט ג'ונתן בלייק בן זוגו של גתין. האדם השני בבריטניה שאובחן כנשא HIV.
אנדרו סקוט גתין רוברטס בן זוגו של ג'ונתן. ולשי המתגורר בלונדון, מאחר שנודה מהכפר בו נולד וגדל לאחר שיצא מהארון 16 שנה קודם לכן.
פרדי פוקס ג'ף קול גבר נשי, שהופך לפופולרי בקרב הילדים של אונלווין.
כריס אוברטון רג'י בלנרהשט בן זוגו של ריי.
ג'ושוע היל ריי אלר בן זוגו של רג'י.
ג'ורג' מקיי ג'ו "ברומלי" קופר חבר פיקטיבי בלסביות והומואים למען הכורים.
ויילס  חברות קבוצת התמיכה של הנשים ויילס 
אימלדה סטונטון הפינה הידון (Hefina Headon) חברת ועד השביתה.
ג'סיקה גאנינג שאן ג'יימסן (Siân James (politician)) אשתו של מרטין.
ליז וייט מרגרט דונובן אשתו של דיי. חברת ועד השביתה.
ניה גווין גייל פריצ'רד אשתו של אלן.
מנה טראסלר גוון חברה מבוגרת בקבוצה. אלמנתו של ויליאם, שהיה כורה.
ליסה פלפרי מורין בארי אלמנה, גיסתו של קליף, מתנגדת לשיתוף פעולה עם LGSM.
דמויות נוספות
ביל ניי קליף בארי ממנהיגי איגוד הגברים.
פאדי קונסידיין דייוויד "דיי" דונובון ממנהיגי איגוד הגברים. חבר ועד השביתה.
רודרי מייר מרטין ג'יימס ממנהיגי איגוד הגברים.
סופי אוונס דבי תומאס
קרינה פרננדס סטלה לשעבר חברה בלסביות והומואים למען הכורים, אשר פרשה מהם והקימה קבוצה משלה לנשים בלבד.
ג'סי קייב זואי בת זוגה של סטלה.
מוניקה דולן מריון קופר אמא של ג'ו.
מתיו פלין טוני קופר אבא של ג'ו.
אולוון מד אמא של גתין, שבתחילה התכחשה לו בשל היותו גיי.
קייל ריס קרל אוונס כורה שמבקש מג'ונתן שיעורי ריקוד.
ג'ק באגס גארי חברו של קרל, שגם הוא מבקש שיעורי ריקוד.
ג'יימס תומאס מנהיג איגוד הכורים.
דדי דייוויס אישה מבוגרת בבינגו
ראסל טובי טים חבר של מארק.

הפצה עריכה

הסרט הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל הקולנוע בקאן 2014, שם זכה בפרס ה-"קוויר פאלם" ("Queer Palm")‏.[6] הסרט הוקרן גם בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו בשנת 2014, כאשר הוושינגטון פוסט מדווח כי הסרט "פופולרי מאוד בקרב צופי הקרנות הטרום-בכורה ופסטיבלי הקולנוע".[7] הוא שוחרר לבתי קולנוע ברחבי בריטניה ב-12 בספטמבר 2014.[8] בצרפת הסרט יצא ב-17 בספטמבר.[9] הפצת הסרט בבריטניה ובצרפת נעשתה על ידי Pathé.‏[10] חברת CBS Films רכשה את זכויות ההפצה של הסרט בארצות הברית.[11]

בארצות הברית, הסרט הופץ בהקרנה מוגבלת ב-26 בספטמבר 2014, והוקרן בניו יורק, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו.[12][13]

מחלוקות ציבוריות בנוגע להפצת הסרט בארצות הברית עריכה

בממלכה המאוחדת, המועצה הבריטית לסיווג סרטים (British Board of Film Classification) קבעה כי הצפייה בסרט תוגבל לגילאי 15 ומעלה, בשל "שפה בוטה מדי פעם" ושתי סצנות בעלות אופי מיני,[14] סצנה אחת במועדון גייז בו נראים גברים "לבושים בבגדי BDSM",[14] וסצנה קומית בה חלק מהדמויות מגלות מגזין פורנוגרפי בחדר שינה.[14] איגוד הקולנוע האמריקאי (Motion Picture Association of America, או בראשי תיבות: MPAA) העניק לסרט דירוג R (הצפייה מתחת לגיל 17 בליווי מבוגר בלבד), הדירוג הקרוב ביותר בארצות הברית להגבלת גיל 15 שבבריטניה. (הדבר משקף פרקטיקה נפוצה; מכון הסרטים הבריטי קובע כי "מרבית" הסרטים שבבריטניה מוגבלים לגילאי 15 ומעלה זוכים לדירוג R בארצות הברית[15]). האינדפנדנט פרסם מאמר המכנה את דירוג של ה-MPAA "דרקוני",[14] בטענה כי הדירוג R, שהוא יחסית מחמיר, הוחל ספציפית על סרט זה רק בגלל תוכנו הלהט"בי. המאמר של האינדפנדנט היווה בסיס למאמר של הגרדיאן[16] שהרחיב את הדיון הציבורי בנושא זה עוד יותר, אם כי במאמר נפלה טעות, ונכתב כי ה-MPAA העניקה לסרט דירוג NC-17 (הצפייה לגילאי 17 ומעלה בלבד). שגיאה זו תוקנה מספר ימים לאחר מכן.

בינואר 2015 דווח כי על גבי העטיפה החיצונית של ה-DVD של הסרט שהופץ למכירה בארצות הברית לא מוזכר התוכן הלהט"בי של הסרט. במקום לכתוב "קבוצה של אקטיביסטים הומואים ולסביות מלונדון" נכתב רק "קבוצה של אקטיביסטים מלונדון", ודגל הגאווה הוסר מצילום שהופיע על הכריכה האחורית.[17]

תגובות עריכה

הכנסות עריכה

בסוף השבוע הראשון שלו, הסרט הכניס 718,778 ליש"ט בקופות הכרטיסים בממלכה המאוחדת.[18] הסרט היה השלישי המכניס ביותר באותו סוף השבוע, אחרי הסרטים "לוסי" (שבמקום השני) ו"הקופסונים" (שהגיע למקום הראשון בהכנסות).[18] במהלך סוף השבוע השני שלו, הסרט שמר על מקומו במקום השלישי בטבלת ההכנסות בקופות הכרטיסים בממלכה המאוחדת, עם הכנסות של 578,794 ליש"ט.[19] בגרדיאן דווח כי לסרט נרשמה ירידה של 12% בלבד בהכנסות בסוף השבוע השני שלו בקופות, וכי הסרט זוכה להצלחה [בהיבט מכירת כרטיסים בקופות] גם במהלך ימי אמצע השבוע, והוסיף כי "לאחר התחלה מטלטלת משהו, סרטו של מתיו וורצ'וס מציג יציבות במשיכת קהלים".[20] בסוף השבוע השלישי בקופות בממלכה המאוחדת, הסרט ירדה למקום השישי במצעד ההכנסות, עם הכנסות של 400,247 ליש"ט במהלך סוף השבוע.[21] בסוף השבוע הרביעי, הסרט צנח למקום העשירי בקופות, עם הכנסות של 248,654 ליש"ט וסך כולל של 3,265,317 ליש"ט בקופות הכרטיסים בממלכה המאוחדת.[22]

בארצות הברית, הסרט הכניס 84,800 ליש"ט משישה בתי קולנוע בניו יורק במהלך סוף השבוע הראשון שלו.[23] בסוף השבוע השני שלו הסרט הוקרן בהפצה רחבה מעט יותר, שהחל מה-10 באוקטובר התרחבה גם לערים נוספות בארצות הברית.[23]

ביקורות עריכה

הסרט זכה לביקורות חיוביות מצד מבקרי הקולנוע. על פי אתר האינטרנט Rotten Tomatoes, ‏92% מהביקורות על הסרט היו חיוביות, על פי מדגם של 127 ביקורות, עם ציון ממוצע של 7.6 מתוך 10. על פי דעת הרוב, נכתב באתר כי הסרט "כנה מבלי להיות דידקטי ומרומם בלי להיות סנטימנטלי. גאווה הוא סרט שנועד לרצות את הקהל, והוא באמת עובד".[24] באתר Metacritic לסרט יש ציון של 79 מתוך 100, על סמך 36 ביקורות, מה שמעיד על "ביקורות חיוביות בדרך כלל."[25]

ג'פרי מקנאב, מה"אינדפנדנט", כתב כי הסרט ממשיך בצעדיהם של סרטים בריטים אחרים כמו "ללכת עד הסוף", "התזמורת" ו-"בילי אליוט" כ-"סיפור שמתרחש בבריטניה, בה מעמד עובדי התעשייה מתערער".[26] מקנאב, שהעניק לסרט ציון של חמישה כוכבים, שיבח את התסריט על שילוב "קומדיה רחבה עם התבוננות עדינה" וציין כי הבמאי מתיו וורצ'וס "מתענג על ניגודים חזותיים" לאורך כל הסרט.[26] בסקירתו של מקנאב נכתב כי הסרט שמר על ההומור והנגישות שלו מבלי להכביד יתר על המידה בנוגע לנושאים אליהם הוא מתייחס.

פיטר ברדשאו, שכתב עבור "הגרדיאן" ביקורת על הסרט, תיאר אותו כ-"אמפתי וחביב".[27] ברדשאו שיבח את הופעותיהם של השחקנים, לרבות את "ביישנותו השקטה" של ביל ניי שגילם את קליף ואת "ההופעה המכובדת והאינטליגנטית" של פאדי קונסידיין בתפקיד דאי.[27] הופעתה של אימלדה סטונטון בתפקיד הפינה הידון (Hefina Headon), שנפטרה באוקטובר 2013,‏[28] נתקבלה בצורה חיובית מצד המבקרים. ג'ופרי מקנאב כתב כי הופעתה של סטונטון בתפקיד הפינה המטריארכלית הייתה "קצת אמא קוראז' וקצת הילדה אוגדן".[26] הופעתו של בן שנצר בתפקיד מארק אשטון (Mark Ashton) גם כן זכתה לביקורות חיוביות. שרלוט או'סאליבן, מבקרת עבור הלונדון איבנינג סטנדרט, כתבה: "שנצר הוא ניו יורקר עם רזומה בלתי מתפשר (הוא היה אחד הדברים הטובים הבודדים שהיו בגנבת הספרים) והוא פנטסטי כאן".[29]

פול בירנס (The Sydney Morning Herald) תיאר את הסרט כ-"יבש, מפתיע, רחום, מפוקח פוליטית, מתגמל רגשית וגדוש בשחקנים גדולים שעושים עבודה טובה".[30]

נייג'ל אנדרוס, שכתב לפייננשל טיימס, העניק לסרט כוכב אחד מתוך חמישה, ותיאר אותו כ"מצעד של טריקים וקלישאות, שנועד לשמור במשך שעתיים על שיווי משקלו על גבי חד-אופן של תקינות פוליטית".[31] בסקירתו של אנדרוס נכתב כי "שום דבר בהיסטוריה המודרנית אינו מדהים יותר מהמיתוג מחדש של שביתת הכורים בבריטניה כמסע צלב הירואי, במקום מאבק אחרון בעד דמגוגיה של איגודי עובדים, גזי חממה ומחלות ריאות".[31] במכתב תגובה שנשלח לפייננשל טיימס נטען כי הסרט מדגיש את "העקשנות" של ארתור סקארגיל במהלך השביתה.[32]

פרסים ומועמדויות עריכה

פרס תאריך קטגוריה מועמדים תוצאה
פסטיבל הקולנוע בקאן[6] ‏25 במאי 2014 Queer Palm גאווה זכייה
Directors' Fortnight גאווה מועמדות
Flanders International Film Festival Ghent[33] 27 באוקטובר 2014 חביב הקהל גאווה זכייה
Leiden International Film Festival[34] 10 בנובמבר 2014 חביב הקהל גאווה זכייה
פרסי הקולנוע הבריטי העצמאי[35] ‏7 בדצמבר 2014 הסרט הבריטי העצמאי הטוב ביותר גאווה זכייה
הבמאי הטוב ביותר מתיו וורצ'וס מועמדות
התסריט הטוב ביותר סטיבן ברספורד מועמדות
שחקנית המשנה הטובה ביותר אימלדה סטונטון זכייה
שחקן המשנה הטוב ביותר אנדרו סקוט זכייה
שחקן המשנה הטוב ביותר בן שנצר מועמדות
השחקן המבטיח מועמדות
פרס גלובוס הזהב[36] 11 בינואר 2015 הסרט הטוב ביותר - קומדיה או מוזיקלי גאווה מועמדות
London Film Critics Circle Awards 18 בינואר 2015 הסרט הבריטי הטוב ביותר גאווה מועמדות
Dorian Awards[37] ‏20 בינואר 2015 הסרט הלהטב"קי הטוב ביותר גאווה זכייה
Unsung Film of the Year גאווה זכייה
הסרט הטוב ביותר גאווה מועמדות
Artios Awards[38] 22 בינואר 2015 הליהוק הטוב ביותר - סרט קומדיה באורך מלא פיונה ויר מועמדות
פרס באפט"א לקולנוע[39] ‏8 בפברואר 2015 הסרט הבריטי הטוב ביותר גאווה מועמדות
השחקנית הטובה ביותר בתפקיד משנה אימלדה סטונטון מועמדות
סרט הביכורים הטוב ביותר של תסריטאי, במאי או מפיק בריטי סטיבן ברספורד, דייוויד ליווינגסטון זכייה
פרסי התקשורת של הליגה ההומו-לסבית נגד השמצה 21 במרץ 2015 הסרט הטוב ביותר בהפצה רחבה גאווה מועמדות
Irish Film & Television Awards 24 במאי 2015 שחקן המשנה הטוב ביותר בסרט באורך מלא אנדרו סקוט מועמדות
David di Donatello 12 ביוני 2015 הסרט האירופאי הטוב ביותר גאווה מועמדות

פסקול עריכה

'Pride
Music From and Inspired by The Motion Picture
 
פסקול מאת אמנים שונים
יצא לאור 15 בספטמבר 2014
סוגה פסקול
שפה אנגלית
אורך 153:09 דקות
חברת תקליטים יוניברסל מיוזיק גרופ
הפקה כריסטופר ניגטינגל
Side one
מס' שםביצוע משך
1. I Want to Break Free קווין 4:23
2. Shame, Shame, Shame Shirley & Company 3:47
3. Why? ברונסקי ביט 4:04
4. Love & Pride קינג 3:21
5. Relax פרנקי הולך להוליווד 3:57
6. Tainted Love Soft Cell 2:37
7. West End Girls פט שופ בויז 4:01
8. Karma Chameleon Culture Club 4:02
9. Pull Up to the Bumper גרייס ג'ונס 4:42
10. You Spin Me Round Dead or Alive 3:19
11. Freedom Wham! 5:20
12. I Second That Emotion סמוקי רובינסון 2:42
13. Walls Come Tumbling Down The Style Council 3:23
14. Temptation Heaven 17 3:26
15. Love Will Tear Us Apart ג'וי דיוויז'ן 3:21
16. Pale Shelter Tears for Fears 4:27
17. Making Plans For Nigel XTC 4:12
18. Our Lips Are Sealed Fun Boy Three 2:53
19. There Is Power in a Union בילי בראג 2:49
20. Solidarity Forever פיט סיגר 2:51
21. Across the Great Divide פרנק סוליבן 3:54
משך כולל:
 01:17:31
Side two
מס' שםביצוע משך
1. Two Tribes פרנקי הולך להוליווד 3:24
2. Blue Monday ניו אורדר 4:04
3. For a Friend The Communards 4:36
4. All of My Heart ABC 4:49
5. Do Ya Wanna Funk סילבסטר 3:29
6. Red Red Wine UB40 3:00
7. Genius of Love Tom Tom Club 3:28
8. Homosapien פיט שלי 4:34
9. Hard Times The Human League 4:54
10. I Travel סימפל מיינדס 4:03
11. A New England קירסטי מקול 3:48
12. Waiting for the Love Boat The Associates 4:26
13. Ghosts Japan 4:32
14. Living on the Ceiling Blancmange 4:03
15. Robert De Niro's Waiting... Bananarama 3:41
16. Keep On Keepin' On! The Redskins 3:52
17. Are You Ready to Be Heartbroken Lloyd Cole and the Commotions 3:05
18. Across the Bridge כריסטופר ניגטינגל 1:40
19. Autumn Montage כריסטופר ניגטינגל 1:25
20. Homecoming כריסטופר ניגטינגל 2:50
21. Bread and Roses ברונוון לואיס[40] 1:55
משך כולל:
 01:15:38

קישורים חיצוניים עריכה

ביקורות

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 Knegt, Peter (22 באפריל 2014). "Here's The First Image From Matthew Marchus's 'Pride,' Which Will Close Directors' Fortnight at Cannes". Indiewire. אורכב מ-המקור ב-2014-10-06. נבדק ב-2019-07-16. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Goodfellow, Melanie (22 באפריל 2014). "Cannes Directors' Fortnight 2014 lineup unveiled". Screendaily. Screen International. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ "British film talent gathers for Cannes send-off". BFI. 9 במאי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ "Festival de Cannes: la "Queer Palm" décernée à "Pride" du Britannique Matthew Warchus". Le Soir (בצרפתית). 23 במאי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Mitford, Oliver (9 באוקטובר 2014). "Blockbuster British film Pride could become a stage musical". Best of Theatre. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ 1 2 Roddick, Nick (27 במאי 2014). "Pride - Cannes Film Festival - film review". London Evening Standard. נבדק ב-14 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ Hornaday, Ann (12 בספטמבר 2014). "Gay activists and miners on strike: an unlikely pair in film festival favorite 'Pride'". וושינגטון פוסט. נבדק ב-3 באוקטובר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ Calhoun, Dave (9 בספטמבר 2014). "Pride". Time Out. נבדק ב-14 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ "Pride - film 2014". AlloCiné (בצרפתית). נבדק ב-8 באוקטובר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ "Pride shoot date set". BBC. 5 בספטמבר 2013. נבדק ב-14 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ Vlessing, Etan (7 בספטמבר 2014). "Toronto: Bill Nighy Blasts Margaret Thatcher for Bashing Gays, Trade Unions". The Hollywood Reporter. נבדק ב-14 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ Jones, Stephanie. ""Pride" Opens in NY, LA, and SF September 26". PCM World News. נבדק ב-17 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ "Movie Release Dates - September 2014". FilmJabber. נבדק ב-17 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ 1 2 3 4 Burrell, Ian (30 בספטמבר 2014). "Pride: Are US film censors pandering to homophobia?". The Independent. Independent Print Limited. נבדק ב-3 באוקטובר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ Brooke, Michael. "The US Ratings System". BFI Screenonline. נבדק ב-15 בינואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ Child, Ben (2 באוקטובר 2014). "US censors accused of homophobia over restrictive Pride rating". The Guardian. Guardian Media Group. נבדק ב-3 באוקטובר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ BBC News: Gay banner removed from Pride DVD cover in US, 5 January 2015
  18. ^ 1 2 Fletcher, Harry (16 בספטמבר 2014). "The Boxtrolls knocks Sex Tape off UK box office top spot". דיגיטל ספיי. digitalspy.com. נבדק ב-16 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ Reynolds, Simon (23 בספטמבר 2014). "The Boxtrolls spends second weekend at top of UK box office". דיגיטל ספיי. digitalspy.com. נבדק ב-23 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ Gant, Charles (23 בספטמבר 2014). "Could The Riot Club be too posh to push at the UK box office". The Guardian. Guardian Media Group. נבדק ב-29 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  21. ^ Gant, Charles (30 בספטמבר 2014). "Billy Elliot Live skips past The Equalizer to top UK box office". The Guardian. Guardian Media Group. נבדק ב-30 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ^ Gant, Charles (7 באוקטובר 2014). "Gone Girl finds gold and Dracula Untold sucks bucks at the UK box office". The Guardian. Guardian Media Group. נבדק ב-7 באוקטובר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  23. ^ 1 2 Brooks, Brian (28 בספטמבר 2014). "'Skeleton Twins' Robust In Specialty Box-Office Expansion; 'Pride' Solid In Debut". Deadline. נבדק ב-29 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  24. ^ "Pride (2014)", באתר ביקורות הסרטים Rotten Tomatoes (באנגלית)
  25. ^ "גאווה", באתר ביקורות הסרטים Metacritic (באנגלית)
  26. ^ 1 2 3 Macnab, Geoffrey (12 בספטמבר 2014). "Pride, film review: Two tribes and plenty of nostalgia in this feelgood hit". The Independent. Independent Print Limited. נבדק ב-14 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ 1 2 Bradshaw, Peter (11 בספטמבר 2014). "Pride review – when gay activists struck a deal with miners". The Guardian. Guardian Media Group. נבדק ב-14 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  28. ^ Moses-Lloyd, Rachel (17 באוקטובר 2013). "Screen star Imelda Staunton to immortalise miners' supporter, Hefina Headon, in film about strike". South Wales Evening Post. נבדק ב-14 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ^ O'Sullivan, Charlotte (12 בספטמבר 2014). "Pride - film review: 'Bill Nighy and Imelda Staunton escape national treasure status to show us something new'". London Evening Standard. נבדק ב-14 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  30. ^ Byrnes, Paul (29 באוקטובר 2014). "Pride review: Gays add flair in feel-good miners-strike flick". The Sydney Morning Herald. נבדק ב-8 בדצמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  31. ^ 1 2 Andrews, Nigel (11 בספטמבר 2014). "Pride - film review: Schmaltz and piety abound as gay rights activists join forces with striking miners". Financial Times. {{cite news}}: (עזרה)
  32. ^ "'Pride' underlines how intransigent Scargill was". Financial Times. 3 באוקטובר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  33. ^ "'Pride' wint publieksprijs Film Fest Gent". Het Laatste Nieuws (בהולנדית). 27 באוקטובר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  34. ^ Frequin, Vincent (10 בנובמבר 2014). "Recordaantal bezoekers voor Leiden International Film Festival". Dichtbij.nl (בהולנדית). {{cite news}}: (עזרה)
  35. ^ Barraclough, Leo (7 בדצמבר 2014). "Matthew Warchus' 'Pride' Wins Top Prize at British Independent Film Awards". Variety. {{cite news}}: (עזרה)
  36. ^ "2015 Golden Globe Awards: Winners List". CNN. 11 בינואר 2015. נבדק ב-11 בינואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ "Gay and Lesbian Entertainment Critics Name Boyhood Film of the Year". GALECA. 20 בינואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ "2015 Artios Awards". Casting Society of America.
  39. ^ "Bafta Film Awards 2015: Winners". BBC News. נבדק ב-8 בפברואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  40. ^ Sisk, Emma (13 בספטמבר 2014). "How Welsh singing starlet Bronwen Lewis turned rejection on The Voice into big screen Pride". WalesOnline. {{cite news}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=גאווה_(סרט,_2014)&oldid=37563415"